הזכות לביקורת על מערכת המשפט

הביקורת של אנשי משפט, במיוחד זו של פרקליט המדינה שי ניצן, על יצירות דוקומנטריות שמבקרות את מערכת המשפט, הותירה אותי במצב קצת מוזר: הסדרה של אורנה בן-דור על הפרקליטות שהתחילה בעו"ד אביגדור פלדמן מצטט ברוב חשיבות את המשפט הראשון מ"המשפט" של קפקא, עוררה בי מיד דחייה ולא צפיתי בה, תיאור הסידרה כפי שעלה מכתבות בעיתון רק הגביר את תחושת הדחייה הזו, ואילו בסדרה "צל של אמת" על רצח הילדה תאיר ראדה בבית-ספרה בקצרין צפיתי רק בחלק מהפרק הראשון, ודוקא התרשמתי שהסדרה עשויה בהגינות ולא מתלהמת, אבל בגלל הנושא המזעזע, המחריד לב כל הורה, התקשיתי לצפות בה. לכן ממש אינני במצב לבקר או לשבח את הסדרות האלה, ובכל זאת הרגשתי מאד לא נוח עם הביקורת על יוצרי הסדרות, ובפרט ביקורתו של שי ניצן, והשקפת העולם שעומדת בבסיס הביקורת.

הביקורת של שי ניצן, במיוחד בהקשר של רצח תאיר ראדה והרשעת רומן זדורוב ברצח, מעוררת אי נוחות מיוחדת, כיוון ששי ניצן עצמו היה מעורב אישית באופן שנוי במחלוקת בפרשות שנקשרו בהרשעת זדורוב, כמו עניינה של הרופאה הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שעדותה המקצועית בעניין סימני הסכין שבה השתמש הרוצח, שנגדה את עמדת הפרקליטות, גררה מתקפה כלפיה מצד הפרקליטות, וניסיון חמור לפגוע במעמדה המקצועי ובפרנסתה, שנהדפו רק בהחלטת בית הדין לעבודה. גורמים שונים מתחו ביקורת על התנהגותה של הפרקליטות בעניינה של ד"ר פורמן-רזניק והדברים נקשרו גם להתנהלותו בעבר של המכון הפתולוגי, שעליה נמתחה ביקורת גם מצד מבקר המדינה וגורמים נוספים. אם חרד שי ניצן לאמון הציבור בפרקליטות כדאי שיבדוק גם את תרומתו האישית בדרך התנהלותו לעירעור האמון הזה. לכך נוספת גם ההתנגדות הנחרצת מצד הפרקליטים לנציבות הביקורת על הפרקליטות. אם יש נציבות ביקורת על שופטים שבודקת ומוקיעה התנהגות בלתי ראויה של שופטים, מדוע לא תהיה ביקורת דומה גם על הפרקליטות? הציבור מתקשה בצדק להבין ולקבל את עמדת הפרקליטות בעניין זה.

אבל ישנו עניין עקרוני יותר, והוא הבנת מעמדו הציבורי של המשפט: המשפט הוא עניין ציבורי. הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. מי שמביא אדם למשפט איננו המשטרה או הפרקליטות, אלא הציבור באמצעות המדינה המייצגת אותו. דוקא במדינה דמוקרטית המשפט הוא עניין פומבי, והשופטים ביושבם בדין מייצגים את הציבור, פועלים מטעם הציבור וחייבים לתת בפני הציבור דין וחשבון. כמובן שהביקורת על בית המשפט היא לעתים בלתי צודקת או בלתי מבוססת ובמקרים רבים אינטרסנטית, אבל זה לא הופך אותה לבלתי לגיטימית, ונדמה שפרקליט המדינה ואולי אפילו חלק מהשופטים אינם מבינים זאת, שלציבור יש זכות לבקר את החלטות בית המשפט ולערער על קביעותיו, וכמובן שלמערכת המשפט יש זכות לענות לביקורת ולסתור אותה, או להתעלם ממנה, אבל אין לאיש זכות לשלול את זכותם של אזרחים למתוח ביקורת, או לדון בצורה ביקורתית בהתנהלות משפטים ובפסיקות משפטיות, בכתיבה, במיצג או בסרט, בעיון, ביצירה או בסאטירה.  

הדבר נכון במיוחד בשיטה האדוורסרית שלנו, שבה תלוי השופט לגמרי בראיות שיביאו לפניו הצדדים, ואין לו סמכויות חקירה עצמאיות. השיטה האדוורסרית מיטיבה מאד עם שקרנים ומעלימי ראיות ומידע, שמקשים על הצד השני להוכיח את צדקתו. זכותם המלאה של האזרחים להחליט לחקור בעצמם פרשה מסוימת ולבדוק האם יש ראיות נוספות שלא הובאו בפני בית המשפט. כמובן שיש בכך משום פתח לניצול המצב בידי נאשמים רבי עוצמה וממון, שמעסיקים חוקרים ועורכי-דין ויחצ"נים שינהלו מערכה לטובתם, אבל כפי שאנו רואים בפרשת שיחרורו המוקדם של משה קצב, כאשר יש חופש ביטוי, גם הציבור מביע את דעתו ואת התנגדותו להעדפה של מיוחסים, וכך צריך להתנהל הדיון הדמוקרטי: בזירה חופשית שבה הכל רשאים להביע את דעתם ולבקר איש את רעהו.

סיבה נוספת ומוצדקת לחשדנות הציבורית היא שימוש במדובבים ובעדי מדינה שהינם עבריינים בעצמם ויש להם עניין "לספק את הסחורה", ולפיכך אמינותם מוטלת בספק. הרשעתו של זדורוב התבססה במידה מכרעת על עדותו של מדובב, ובמיוחד לאחר מקרה האשמת השוא של חגי פליסיאן ברצח בבר-נוער, שם ביים עד המדינה הודאה שקרית, קשה להאשים את הציבור שמתייחס בחשדנות להרשעות שאין בהן ראיות פורנזיות מכריעות אלא התבססות על הודאה בפני מדובב. נוספת לכך העובדה שנאשמים שהינם ערבים או עולים חדשים מואשמים ומורשעים בתדירות גבוהה יותר – השפעה של הטיות גזעניות, לאומיות ודתיות על הפסיקות הינה כמובן בעיה בינלאומית ולא רק ישראלית, וגם היא עלולה לערער את האמון בפסיקות בית-המשפט.

והבעיה הקשה ביותר שפוגעת באמון הציבור היא הקושי לנהל את ההליך המשפטי באופן שיביא בהכרח לחשיפת האמת: המשפטים מתנהלים במגבלות חמורות של זמן, הצדדים והעדים מוגבלים מאד בזמן החקירה הנגדית, והשופטים נחשפים במקרים רבים רק לחלק קטן ולעתים מאד מטעה מתמונת המציאות. לא רק נאשמים שיש להם אינטרס בשיבוש האמת, גם אנשים הגונים נאלצים לחזות לא פעם בשופטים שמאמינים לדברים שאינם אמת ופוסקים על פיהם, רק משום שלצד השני לא היו הכסף או הזמן או היכולת להפריך את השקר בבית המשפט. בתי המשפט, גם כאשר הם מאד מעוניינים ומשתדלים, מתקשים לא פעם בגלל הנסיבות לעשות צדק.       

ולא פעם יש גם שאיפת יתר מצד תובעים להרשיע עבריינים, ואפילו בעבירות קלות יחסית, וכך הם פוגעים לעתים לא רק בנאשמים אלא גם בעדים ובקורבנות. ייתכן שאורנה בן-דור טעתה ביחסה קשר מאורגן לסילוק השר חיים רמון על סמך מעשה מגונה, אבל הלחץ הבלתי אפשרי שהופעל על קורבן העבירה של חיים רמון, שלא רצתה כלל להתלונן, להגיש בכל מקרה תלונה, וזאת תוך הפרחת איומים שקריים, היה מעשה מאד בלתי ראוי שלמרבה הצער איננו נדיר אצל גורמי תביעה. חזיתי זאת מבשרי כאשר רופא שהזמנתי פעם ממד"א כאשר חשתי ברע באמצע הלילה נחקר לאחר שנים בעבירות מס הכנסה: פקידי המס והתובעים פגעו בפרטיותי ובחסיון הרפואי שלי, והפעילו עלי במשך תקופה ארוכה לחצים תוקפניים להעיד נגד הרופא. כאשר הרהבתי עוז לומר לתובעת שיניחו לי כבר ושאני מתקשה כבר לזכור את פניו של הרופא ואת פרטי הביקור – ביקור קצר ויחיד באישון ליל כשחשתי מאד ברע, היא ענתה לי: "אני כבר אדאג לרענן לך את הזיכרון", כאילו הייתי איזו פושעת שמעלימה מידע. לאחר שנים של ביקורים וטלפונים מסוג זה נסגר לבסוף התיק, כנראה בעיסקת טיעון, ונפטרתי סופסוף מעונשם של גורמי התביעה, שרדפו בעיקשות כזאת רופא עולה חדש שערך ביקורי לילה בתשלום צנוע – לא חלילה מנתח בכיר מצמרת עולם הרפואה שגובה מיליונים לכיסו הפרטי – ותוך כדי כך רדפו במשך שנים גם אנשים שכל פשעם היה להזמין ביקור רופא בשעת מחלה. מכל השנים שבהן ביליתי בבתי משפט כצד התובע, כצד הנתבע, וגם בעבודתי כעדה מומחית במשפטים מתוקשרים יותר ופחות, הבהיר לי המקרה הקטן הזה, שיש למערכות אכיפת החוק צד בלתי נעים, שלציבור יש בהחלט זכות למתוח עליו ביקורת, וביקורת ציבורית על מערכת המשפט עלולה לפעמים, ככל ביטוי אנושי, להיות בלתי הוגנת, אינטרסנטית ושגויה, אבל לעולם איננה סכנה לדמוקרטיה.