שילוב אמהות ומחקר

כותרת המישנה ניסתה לפרוט על נימים פמיניסטיות: "שלוש חוקרות בכירות ממכון וויצמן החליטו לשים קץ לטאבו ההריון והאמהות בקריירה האקדמית, ויסדו קורס לסטודנטיות העוסק בנושא זה", קורס שנקרא "שילוב בין מחקר ואמהות" (מוסף הארץ, 6 באפריל 2016). הקורס הזה מועבר לנשים בלבד, בעיקר לחוקרות צעירות שנמצאות בתקופת הריונן הראשון, והסיבה לכך לדברי היוזמות, שהן לא בדיוק חוקרות בכירות אלא פרופסוריות מעוטרות, מי שמצוי באקדמיה יודע את ההבדל המעמדי העמוק בין השניים, הסיבה לקורס היא שהרבה סטודנטיות עוזבות את המסלול המדעי בגלל הקושי לשלב את מחקרן עם גידול ילדיהן, ולכן החליטו הפרופסוריות לערוך קורס לסטודנטיות בהריון שיעודד אותן להתמודד עם הקשיים, כי בסוף הן אולי יהיו גם כן פרופסוריות מעוטרות, וזה אמור לפתות אותן לסבול את הקשיים ולהישאר. לא עורכים חלילה קורס לבכירי האקדמיה, קורס שידריך אותם לתמוך בסטודנטיות ובמיוחד בחוקרות צעירות שמתמודדות במקביל עם מחקר וגידול ילדים, להבין את צרכיהן ובעיותיהן ולהציע פיתרונות ובעיקר לא לפגוע בהן ולא להפלות אותן. הרעיון הוא לא לשנות חלילה את האקדמיה, שתהיה יותר ידידותית ותומכת לסטודנטיות מוכשרות שמתקשות לשלב את המחקר עם גידול ילדים, אלא לשכנע את הסטודנטיות להישאר במערכת שמפלה אותן ומזלזלת בהן ובאינטליגנציה שלהן. למשל הפרופסור מאיה שולדינר מהמחלקה לגנטיקה מוליקולרית, תחום שפעם, כשעוד למדתי בתיכון, נורא התעניינתי בו וחשבתי לעסוק בו, אבל למזלי השירות הצבאי כמורה חיילת שינה את עולמי והוביל אותי ללמוד היסטוריה וחינוך, וזה ממש מזל, כי פרופסור שולדינר אומרת שבהריון ואחרי הלידה המוח יכול קצת להשתבש בגלל ההורמונים ובגלל העייפות. היא בוודאי יודעת שבהריון ובלידה המוח עלול להשתבש כי היא מדענית. אני לא נהייתי מדענית כי בהריונות ובלידות המוח אצלי קצת השתבש והתאים רק ללימודי היסטוריה, וגם בזה היה לי קשה. תמיד חשבתי שהיה לי קשה בגלל שגידלתי את בנותי לבדי בלי עזרה, ובאוניברסיטה לא היה אפילו פרופסור אחד שיגיד ענת כל כך רוצה ללמוד אז אולי נעזור לה במשהו. בעיקר החליטו בשבילי מה אני לא יכולה לעשות, ועוד יותר מזה ניסו לכוון אותי להפוך למין עוזרת מחקר לא רשמית וללא שכר או בשכר מינימום, שמנצלים את עבודתה והידע שלה שעליהם אסור לה לקבל שום קרדיט. גם שלושים שנה לאחר מכן, כשעזרתי בהתנדבות לספריה הלאומית במשפט על עזבון מכס ברוד, עורך-הדין של הספרייה הסביר לי כל הזמן שאני חייבת לעבוד בשבילו לנצח ללא תמורה ובמיוחד הוא הדגיש שאסור לי לקבל קרדיט על העבודה שלי, והוא גם הסביר לי שבכלל הוא זה שעשה לי טובה. כולם הסכימו איתו ומדי פעם מזדמן לי לקרוא חלקים מהמחקר שעשיתי בהתנדבות בכל מיני מאמרים תחת שמות של כל מיני אנשים והשם שלי בדרך כלל לא מופיע בהם, בכל אופן לא בצמוד למחקרים שלי. אבל כולם הסבירו לי שזה הכל בגללי. שאם הייתי מבקשת מלכתחילה המון כסף היחס אליי היה לגמרי שונה. לי דוקא לא זכור שבמקרים שבהם ביקשתי הרבה כסף היחס אלי היה שונה. מה שזכור לי הוא שאו שאמרו לי איך אני מעזה לבקש סכומים כאלה, מי אני בכלל, או שניסו ללחוץ עלי להסכים לקבל משהו בסביבות השכר מינימום. והסבירו לי שבשבילי גם זה ממש מציאה, ואם לא הסכמתי לזה חטפתי גם מטר של עלבונות וגידופים שאני לא רוצה לצטט. אבל תמיד יותר נוח להאשים באפליה את המופלים, במיוחד אם הן מופלות, ולא את המפלים. לכן ברגע שקורס מדבר גבוהה גבוהה על עידוד אמהות לעסוק במחקר אבל מכוון רק לנשים שהן אפילו לא אמהות עדיין – אם הקורס היה נערך לנשים שהן כבר אמהות מנוסות אולי הן היו אומרות למרצות כמה דברים שלא היו ערבים לאוזניהן – כדאי להתייחס במידה של ספקנות.

והספקנות אכן מוכיחה את עצמה ככל ששומעים יותר על הקורס: "כחוקרות שמנהלות מעבדה והיו פעם סטודנטיות בעצמן, מרגישות השלוש שנכון לחשוף בקורס גם את הצד השני של המיתרס: זה של המנחה." גם בעניין הזה הן מפגינות להפליא את שני הכישורים העיקריים שהאקדמיה מטפחת: רציונליזציה וצביעות: "האתוס המקובל, שנחשפנו אליו כסטודנטיות, הוא שהחוקר הבכיר הוא כל יכול, ואילו הסטודנטים הקטנים לא מבינים כלום. בעיני חשוב לשבור את הדימוי הזה כי לתפיסתי הסטודנטים שלי לא פחות טובים ממני, אלא שהם עדיין לא עברו את המסלול שאני עברתי. לכן אנחנו משתפות את הסטודנטיות גם בקשיים ובהתלבטויות שלנו כמנחות." תמיד תתחיל במחמאה ריקה מתוכן לפני שאתה חושף את כוונותיך האמיתיות.

כי מהם לגירסתן הקשיים וההתלבטויות של המנחים? איך להגמיש את עבודת המעבדה כדי שתתאים גם לאמהות? הצחקתם אותן. תשמעו טוב מה המסר החשוב שלמענו הן פתחו את הקורס המצוין הזה: "אנחנו מדברות גם על הלחצים והמחויבויות שיש למנחה לתוכניות המחקר. הרבה פעמים סטודנטית כועסת או נעלבת כשהיא יוצאת לחופשת לידה ארוכה, והמנחה מצרף לפרוייקט סטודנט אחר. הן חושבות שהדירו אותן בגלל המצב המשפחתי החדש ומרגישות קורבן. אבל צריך להבין, שהמהלך הזה של המנחה לא נעשה כעונש או מתוך אטימות, אלא בגלל אילוצים של המערכת. לעתים קרובות המשכורות של הסטודנטים משולמות דרך מענקי מחקר, וכדי לחדש אותם צריך להראות התקדמות. כאשר סטודנטית או סטודנט יוצאים לחופשה של חצי שנה או יותר נוצר חור מאד בעייתי מבחינת העבודה, בייחוד בתחומי מחקר תחרותיים. המנחה חייב להשאיר את המעבדה שלו בחזית המדע כל הזמן, ולכן לא תמיד אפשר לעצור פרוייקט כשמישהי יוצאת לחופשת לידה."

באמת? שום בעל מפעל שמפטר נשים בהריון לא יכול היה לנסח את זה יותר טוב. למיטב ידיעתי פיטורים של אשה בהריון או אחרי לידה מנוגדים לחוק, אם כי לאוניברסיטאות יש כשרון להוציא את עצמן מחוץ לחוק ולמנוע מסטודנטים וחוקרים צעירים להינות מזכויות בסיסיות של עובדים, כמו הזכות שלא לאבד את עבודתך עקב הריון או לידה. לכן הקורס מכוון לסטודנטיות בהריון ולא חלילה לבכירי האוניברסיטה. הסטודנטיות האלה עוד עלולות להגיש איזו תביעה משפטית נגד מכון ויצמן במקרה של פיטורים, וזה יהיה ממש לא נעים אם יצטרכו לשלם פיצויים לאיזו סטודנטית שמתעקשת להינות מההגנה שמעניק החוק לנשים הרות, מתוך מחשבה שגם לידת ילדים וגידולם הם אינטרס חברתי, לא פחות מקידום המחקר.

אבל לא אעשה חלילה עוול לפרופסוריות החיוביות האלה. הן דוקא חושבות שיש פיתרונות למצבים האלה, אבל האחריות למציאתם מוטלת לא על המנחים אלא על הסטודנטיות. הן אלה שצריכות לתאם ציפיות עם המנחה ולא חלילה להיות עוינות, כי הוא בעצם לטובתן. האם פגשתם פעם מעביד שלא היה בעצם לטובתכן כשהוא היפלה אתכן בשכר או פיטר אתכן כשהייתן בהריון? אתן אלה שלא בסדר. הפרופסור מיכל שרון, שהיא ממש לטובתכן, מזועזעת מההתנהגות שלכן: "קורה לעתים שסטודנטיות פשוט נעלמות אחרי הלידה ולא יוצרות קשר עם המעבדה. זה יכול להיות מאד מתסכל למנחה כי הנחיה היא סוג של קשר, הדוק אפילו, וכמו כל מערכת יחסים גם היא מבוססת על מחויבות הדדית. לכן חשוב לנו לשקף לסטודנטיות בקורס את הצורך של המנחה לבטוח במחויבות שלה!".

הפעם גם העיתונאית, סמדר רייספלד, לא יכלה להבליג, ואמרה: "אם כך, ההערה המתבקשת היא, תנחו רק סטודנטים גברים ותחסכו מכן את הבעיות האלה." ואז הפרופסור שולדינר עונה שגם הבעלים צריכים להיות שותפים בנטל. אם כך מדוע לא תכוונו את הקורס לזוגות ולא רק לנשים? הרי ממילא זה לא קורס אקדמי ואתן לא סוציולוגיות שמתמחות בנושא שילוב עבודה ומשפחה, שזה תחום אקדמי מכובד שגם בישראל יש חוקרים מכובדים שעוסקים בו, ואפשר היה להזמין חוקרים מומחים בתחום להרצות לסטודנטים על הנושא הזה, כפי שמקובל במוסדות אקדמים, שהרצאות ניתנות על ידי מומחים בתחום. אבל מרצים מומחים בתחום לא היו מעבירים את המסר האמיתי של הקורס: סטודנטית בהריון! את צריכה לדאוג לאינטרסים של המנחה שלך, הוא צריך לבטוח במחויבות שלך! זה קשר הדוק! כל כך הדוק שהמנחה שלך לא טרח להרים לך טלפון אחרי הלידה, להתעניין בשלומך, לברך אותך, אולי אפילו לבקר אותך ולהביא מתנה לרך הנולד. לכן אם תגלי שפיטרו אותך ונתנו את עבודתך לאחר, דבר שאסור בחוק, תדעי שאת אשמה ואל תבואי בטענות.

סטודנטיות יקרות, אם אתן רוצות לדעת על שילוב אמהות ומחקר, או על שילוב עבודה ואמהות בכלל, יש חוקרים שמתמחים בתחום הזה, והם ילמדו אתכן ששוק העבודה מעדיף גברים ומקפח אמהות, ושחוקי העבודה להגנת אמהות לא ממש עוזרים, ושיש שיפור מסוים במצב הנשים בשוק העבודה, אבל הוא מאד קטן ואיטי. כמובן לא צריך לסיים קורס ייעודי באוניברסיטה כדי להכיר מעבידים שמסבירים שהם כמו משפחה ולכן העובדים תמיד חייבים להם, אבל הם מצדם לא חייבים כלום, כי יש להם אינטרסים ואתה צריך להבין אותם, והם לא יכולים לכופף קצת את האינטרסים כדי לנהוג במוסריות כלפי עובדיהם, או אפילו כדי לכבד את חוקי העבודה.

קשה להיות גם אם וגם אשה עובדת, במחקר או בכל תחום אחר, ולא לכל בעיה סבוכה יש פיתרון, אבל תרשו לי, סטודנטיות וחוקרות צעירות, לומר לכן דבר אחד: אם קשה לכן, זה לא בגללכן, אלא מפני שזה קשה. אתן לא אשמות ואל תאשימו את עצמכן בגלל שהעולם מתאכזר לנשים, והוא אכן מתאכזר לנשים. תעשו מה שאתן מרגישות ומה שטוב לכן. המחויבות שלכן היא לא למנחה אלא לעצמכן ולתינוק שלכן, שבשבילו אתן עכשיו העולם כולו. אני מקוה שתצליחו גם לגדל אותו וגם להגשים את החלומות המקצועיים שלכן, אבל גם אם לא תצליחו זה לא כל כך נורא, כי רובנו לא מצליחים להגשים חלומות, או גרוע מכך – מגשימים אותם ואז מתאכזבים מהם. אבל אם תגדלו ילד, למשך זמן רב תהיו בשבילו האדם הכי חשוב בעולם שאף אחד בעולם לא יכול להחליף אותו, וזאת הרגשה שאפילו פרופסורים באוניברסיטה במיטב צביעותם לא יכולים לקלקל אותה.