השיבו את אדמות עין מאהל

אתמול ראיתי בערוץ 8 את הסרט התיעודי "לרקוד בתקוה", שמתעד את אחד מהפרוייקטים של קירוב לבבות בין נוער יהודי וערבי, שהינם חביבים לכשעצמם ויכלו להיות בלתי מזיקים, לולא היו כל כך יומרניים – "אנחנו עושים היסטוריה" אומרת הכוריאוגרפית שמדריכה את בני הנוער היהודים והערבים לחולל יחדיו - ולולא היו מתחסדים כל כך, וממהרים לטאטא את המתחים מתחת לשטח, לאחר שחשפו אותם לרגע. מה שטילטל אותי בסרט היתה העובדה שהנוער הערבי הגיע מעין מאהֶל, כפר ערבי מוסלמי ליד נצרת, שמתגוררים בו כשנים-עשר אלף תושבים שהם מעניי ארצנו, ומיד כשאני שומעת את השם עין מאהל אני רואה לנגד עיני את אבי המנוח ושומעת את זעקתו: "לעין מאהל הפקיעו את האדמה עד הבתים, עד הבתים הפקיעו להם את האדמה", וכולו זעם, זעם שיכול היה לתת לו פורקן רק בין כותלי ביתנו. הוא היה שופט, ובאותם ימים שופטים לא הירשו לעצמם להתבטא בציבור. מתי זה היה ומה היה ההקשר כבר אינני יכולה לזכור, עוד הייתי ילדה או לכל היותר נערה, אבל אני תמיד זוכרת, שמבין מעשי העוול והגזל שעשתה מדינת ישראל לערבים, לעין-מאהל נעשה עוול מיוחד, אדמתם נגזלה מהם באכזריות ורק בתי הכפר לבדו נותרו להם, ופרנסתם על גידול זיתים נלקחה מהם. כמה דקות בסרט הוקדשו לכך: בביקור של כמה בני נוער יהודים אצל חבריהם בעין-מאהל, מספר האב על כרמי הזיתים והתאנים שצמחו על הגבעות הירוקות הנשקפות מהחלון, שכבר שנים רבות אינן שייכות לכפר, וכעת רוצים להקים עליהם שכונה לחרדים: כמה מחוכם. את מצוקת הדיור של החרדים פותרים על ידי כך שמשתמשים בה כדי לגזול אדמות של ערבים בגליל ובעמק וביהודה ושומרון. אבל את אדמות עין מאהל צריך להשיב לעין מאהל, להשיב את הגזל, ולהניח לכפר העני הזה להתפרנס מן האדמה שעיבד דורות רבים. והינה נחלתו. אלה היו ממשלות של מפא"י ומפלגת העבודה בגלגוליהן השונים שהפקיעו את אדמות עין-מאהל. מרוב דיבורים על כיבושי מלחמת ששת הימים שוכחים שהסיכסוך היהודי-ערבי התחיל הרבה קודם לכן, ולא רק גוש אמונים אחראי לו. גם בימים אלה, כשמחבל בא משורות ערביי ישראל מתייחסים לכך כאילו מדובר באיזו חריגה מוזרה מן הטבע, ודבר זה נוח לימין ולשמאל גם יחד, למקד הכל בתוצאות מלחמת ששת הימים, כאילו הסיכסוך מתקיים בין ישראל לתושבי יהודה ושומרון ועזה לבדם, ולערבים אזרחי ישראל אין חלק בו. אבל סיכסוך הדמים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל הוא סיכסוך על אדמה, והוא החל הרבה שנים לפני שקמה מדינת ישראל, כשיהודים החלו לרכוש אדמות מבעלי אדמות ערביים ולסלק את תושבי הכפרים שישבו עליהן ועיבדו אותן. כבר בספרו "יומן בגליל" שנכתב בראשית שנות השלושים של המאה שעברה, תיאר ש. שלום את התופעה הזו: יהודים רוכשים אדמות ומסלקים את תושביהן הערבים שחיו קודם לכן בשלום עם היהודים, והסילוק גורר סיכסוך דמים ושפיכות דמים, שאת מחירם משלמים דוקא החפים מפשע. ביום ששי האחרון התפרסמו בעיתון"הארץ" פרוטוקולים מדיוני הממשלה בשנת 1951, המתארים מעשי טבח של חיילים יהודים בתושבים ערבים, חלקם פליטי מלחמת השיחרור שביקשו לשוב לאדמותיהם. בן-גוריון היה מוטרד מאד ממעשי הרצח המרובים האלה, שהממשלה דאגה למנוע את פירסומם, דבר שתודה לאל קשה לעשות בימינו אלה. בן-גוריון חשב שסיבת מעשי הרצח בכך שיהודים רבים חושבים שהערבים אינם בני אדם ומותר להורגם ככלבים שוטים, אבל המחשבה הזו לא נולדה סתם, היא נולדה על רקע מלחמת השיחרור וסילוקם של מאות אלפי תושבים ערבים מבתיהם ומארצם. היתר לגרש ולגזול עלול תמיד להתגלגל להתרת דם. עשרות שנים נוספות של אירועי דמים לא שיפרו את המצב בין יהודים לערבים, אבל בשורש הדברים הסיכסוך הוא על אדמה, ומדינת ישראל, שכבר איננה זקוקה לגזל האדמות, כלכלתה וכוחה נשענים על מקורות אחרים, עדיין היא גוזלת אדמות מערבים ומסרבת להשיבן להם, ויש מי שמציגים את גזל האדמות הזה כטעם קיומנו, כאילו אין לקיומנו בארץ אבותינו טעמים יפים ממנו. ארבעים שנה חלפו מאז יום האדמה הראשון, כמה הרבה עבר עלינו מאז, אבל גם אירועי יום האדמה היו רק עימות אחד בתוך המאבק הגדול על האדמה בין יהודים וערבים, שהוא אכן מאבק על ארץ ישראל כולה, על עצם קיומנו פה, ואולי משום כך גם המתונים והפשרנים שבינינו מעדיפים שלא להתבונן בו נכוחה, תולים את יהבם בפיתרון של הקמת שתי מדינות, ואינם רוצים להכיר בכך שפיתרון שתי המדינות מתקשה לצאת אל הפועל ללא הכרה בעוול שנעשה לערביי ישראל, ללא ניסיון חלקי לפחות לפצותם על גזל אדמותיהם, להשיב להם את מה שניתן להשיב, הרי גם עריהם וכפריהם נחנקים מחוסר אדמה לבניין לזוגות הצעירים. אפילו לבירעם ואיקרית שהמדינה הכירה בעוול שנגרם לתושביהן לא החזירו ולו חלק מאדמתם, כדי שלא יהיה תקדים, כאילו העובדה שאין תקדים מנעה אפילו טיפת דם אחת מהרבות שנשפכו בסיכסוך הדמים הזה.

כבר עשרים שנה שאבי איננו בין החיים. הוא שגדל להוריו החלוצים בזיכרון-יעקב ובבנימינה, ודיבר ערבית מילדותו, חלם להיות גשר בין יהודים לערבים, ולא זכה לכך. אולי נחסכה ממנו אכזבת חייו, אינני יודעת. אני לא ניחנתי לצערי באמונתו הנחושה של אבי בעתיד טוב יותר, אבל אני רואה את עצמי מחויבת לזעוק את זעקתו: השיבו את אדמות עין-מאהל, מהעניים בישובי ארצנו. מדינת ישראל לא תצא ניזוקה מכך שתאמץ יחס הוגן יותר לתושביה הערבים. יהיה בוודאי גל של תביעות נוספות, ומדינת ישראל תעמוד בו. למרות כל מה שעברנו, כוחה של ישראל רק התעצם. עדיף שנרחק מן הגזל, שסופו רק שפיכות דמים.