לפני
שבועיים הלך לעולמו הסופר אימרה קרטס, שספריו עסקו בעיקר בחוויותיו ותובנותיו ממאסרו
במחנות הריכוז הנאצים, מאז היותו נער בן חמש-עשרה ועד סוף המלחמה. ספרו הידוע
ביותר הוא "ללא גורל", שמבוסס על חוויותיו אלה, והתפרסם בהוצאת עם עובד
בתרגומה של מרים אלגזי. למרבה הצער רק חלק מספריו וכתביו תורגמו לעברית.
לפני
שנתיים וחצי העניק קרטס ראיון לכתבת די צייט איריס ראדיש. כשקראתי בזמנו את הראיון מיד
רציתי לתרגם אותו לעברית, אבל לבסוף ויתרתי על כך – חלק מדבריו נראו לי תמוהים,
מרגיזים, או סרי טעם. זה ראיון שקשה לעיכול גם לגרמנים וגם ליהודים. עכשיו כשהלך
לעולמו החלטתי בכל זאת לתרגם את הראיון, מפני שהוא מעניין, מפני שהוא נותן ביטוי לייחודו של הנאציזם, מפי מי שחוה אותו על בשרו, ומתנגד בתוקף לראות בו תופעה שכיחה או נורמלית, ומפני שהוא משרטט את
דיוקנו של קרטס מפיו שלו, כדרכו, מבלי לרחם לא על קוראיו ולא על עצמו.
די
צייט גיליון 38, 12 בספטמבר 2013
"הייתי
ליצן שואה"
חתן
פרס נובל ההונגרי אימרה קרטס עורך בשיחה עם איריס ראדיש חשבון צלול ומר של חייו
כסופר וכניצול-אושוויץ
אימרה
קרטס הוא בן 84 וסובל מפרקינסון. בעשור האחרון הוא חי בברלין.
אימרה
קרטס: את עדיין זוכרת? ביקרת אותי בערך לפני עשרים שנה בדירת החדר הקטנה ברחוב
טֶרֶק. היית המבקרת הראשונה שלי מהמערב. 42 שנים חייתי בדירה ההיא.
ראדיש:
שם היכרנו. נדמה לי שלפני 17 שנה. מיטה, שולחן כתיבה, כורסת קריאה, הכל בחדר קטן.
ממתי אתה חי פה, בדירה הגדולה והיפה הזאת?
קרטס:
רק מאז שקוראים אותי במערב.
ראדיש:
בשנים האחרונות עמדה הדירה לרוב ריקה. העדפת לחיות ברחוב מאינֶקֶה בברלין. כיצד אפשרי הדבר
ליהודי הונגרי, שבגיל 15 נשלח לאושוויץ, שבירת הרייך הפכה עבורו למחוז געגועים?
קרטס:
כן, כיצד יכולתי לחיות יחד עם גרמנים? אבל הרבה יותר מפליא, איך בכלל יכולתי לחיות
קודם יחד עם הונגרים. את התקופה הנאצית חוויתי בהונגריה, כאן נשאתי את הטלאי
הצהוב, כאן הייתי בגטו, כאן עצרו אותי השוטרים ההונגרים.
ראדיש:
גרמניה היא עבורך ארץ הרוח, התרבות.
קרטס:
את כל החינוך שלי רכשתי בגרמנית. קראתי גרמנית.
ראדיש:
הפילוסוף היהודי ולדימיר ינקלביץ' לא פתח יותר אחרי אושוויץ שום ספר גרמני, לא שמע
יותר מוסיקה גרמנית.
קרטס:
אני לא יכול להבין את זה, איך אדם משכיל יכול לסרב לאהוב את התרבות הגרמנית.
ראדיש:
גם אתה אמרת פעם, שאושוויץ היתה לא למרות התרבות הגרמנית אלא בגללה.
קרטס:
לא, חייבים להבדיל. הרעיון הלאומי של גרמניה הגדולה נוצר בקיסרות הבסבורג.
האוסטרים מאד ממולחים, הם שיכנעו את העולם שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני. מעולם
לא ראיתי בשואה מלחמה גרמנית-יהודית, אלא טכניקה של שיטה טוטאליטרית.
ראדיש:
עבורך אוסטרו-הונגריה אחראית לרייך השלישי יותר מגרמניה? זו צורת הסתכלות יוצאת
דופן.
קרטס:
מכאן את לְמֵדָה כמה האוסטרים ממולחים.
ראדיש:
לאחרונה שבת לבודפשט. כיצד אתה חש במולדתך?
קרטס:
גרוע. יש לי פרקינסון. אחרת לעולם לא הייתי חוזר.
ראדיש:
ביומניך מהעשור האחרון אתה שופט את עצמך בחומרה. שוב ושוב אתה מענה את עצמך
בגינוי: אני חי את החיים הלא נכונים.
קרטס:
מי יודע, אלו חיים אפשר היה לחיות.
ראדיש:
אתה כותב שהיו בחייך רק שבע שנים מאושרות.
קרטס:
אלה היו השנים משנת 1982 עד שנת 1989. בשנים האלה הייתי מאוהב, נעול, רק עבדתי.
אלה היו חיים מאד יפים. הייתי תמיד מיואש. אף פעם לא היה לי מספיק כסף. לא היה לי
רישיון נהיגה. הייתי בטוח שלעולם לא אוכל לקבל מכונית. זה היה עולמו המחריד של
קאדאר.
ראדיש:
מאוחר יותר התגוררת במלונות פאר, נסעת בכל העולם. למרות זאת היו שנות העוני והדיכוי
שיא אושרך.
קרטס:
בשנים האלה גיליתי את הספר הצהוב הקטן של קאמי, "הזר", שקניתי בשנים-עשר
פורינט. זה היה בסיסי, קשה לי להסביר זאת, אבל בזה מצאתי את האושר שמתהוה מתוך
הסבל. דרך קאמי למדתי להכיר את עצמי.
ראדיש:
האם החיים תחת משטר קאדאר היטיבו עם הכתיבה?
קרטס:
כן, בכל מקרה. נמצאתי במנוסה מהספרות הרשמית. ביליתי את רוב זמני בבריכת השחייה.
השכנים שלי חשבו שאני מאמן שחייה.
ראדיש:
בשנת 2002 זכית בפרס נובל, הפרס הספרותי הראשי, כפי שכינית אותו. כעת אתה כותב
ביומנך: הפרס חיסל אותי.
קרטס:
אני מתבייש, אבל כך זה באמת היה. הדבר דומה לגבי כל חתן פרס נובל שלוקח אותו
ברצינות. גם קאמי חש לאחר קבלת פרס נובל שהוא מחוסל.
ראדיש:
האם אפשר להתייאש ממיליון אירו?
קרטס:
כשאת מביטה בי כעת את רואה מה יוצא מזה (צוחק).
ראדיש:
לאחר קבלת פרס נובל לא היית מסוגל להסתכל לעצמך בפנים. אתה מכנה את עצמך שחקן
שמחקה חיקוי גרוע את הסופר קרטס.
קרטס:
נהייתי חברת מניות. מותג. המותג קרטס.
ראדיש:
אינך אוהב לא את עצמך, לא את שמך ולא את חייך. זה המון.
קרטס:
אני שונא את שמי. קרטס זה ניסיון חסר-אונים להסוות שם יהודי. לכן מעולם לא רציתי
להשתייך למישהו. מעולם לא רציתי ילד. מעולם לא רציתי דירה כמו זו שאני יושב בה
כעת.
ראדיש:
ברור ששכחת שאתה אחד הסופרים הכי משמעותיים בספרות האירופית אחרי המלחמה.
קרטס:
אותי הספרות לא מעניינת. ספרות היא עניין משני בחשיבותו.
ראדיש:
מעולם לא היה חשוב לך ליצור ספרות גדולה?
קרטס:
היה חשוב לי רק למצוא את השפה לטוטאליטריות, שפה שמראה איך אדם נטחן במנגנון ואיך
זה משנה את האדם כל כך שאיננו מכיר עוד את עצמו ואת חייו. האדם המתפקד הולך
לאיבוד. מעולם לא רציתי להיעשות סופר גדול. תמיד רק רציתי להבין למה האנשים הם
כאלה.
ראדיש:
לא עניין אותך לכתוב רומן טוב, לספר סיפור טוב?
קרטס:
בכלל לא. כבר סיפרו את כל הסיפורים. זה אולי נשמע מוזר, אבל כל עבודתי עוסקת באדם
המתפקד של המאה העשרים. לא הייתי צריך לקרוא את חנה ארנדט. כבר ידעתי הכל על
הבנאליות של הרוע.
ראדיש:
היריב הגדול שלך בספרות השואה היה הסופר הספרדי חורחה סמפרון שנפטר לפני שנתיים.
אהבת את הרומנים שלו?
קרטס:
באותו זמן שבו הופיע "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט, הופיע "הטיול
הגדול" של סמפרון, ונוכחתי כמה זה גרוע. מאוחר יותר פגשתי את סמפרון בפריס
בקפה דה פלור, אדם נפלא. אינני רוצה לומר עליו מלה רעה.
ראדיש:
מה לא מצא חן בעיניך ב"טיול הגדול"?
קרטס:
סמפרון מנתח למשל את אילזה קוך. היא היתה מזכירה בבית חרושת לטבק, ומהיום למחר
הפכה לאשתו של מפקד בוכנואלד, רחצה ביין מדירה והיה לה בחדר דירתה אהיל מעור אדם.
עבור סמפרון היא תליינית, אבל לפסיכולוגיה הזאת אין מה לחפש ברומנים. טוטאליטריות
משנה את האדם. הוא שוכח מיהו בעצם.
ראדיש:
זה הנושא הגדול של חייך: הגמישות הכמעט אינסופית של האדם.
קרטס:
בחייה האזרחיים למדה אילזה קוך שאסור לרצוח. וברגע שהיא היתה בבוכנואלד, לימדו
אותה שרצח זו מעלה.
ראדיש:
ובכלים המסורתיים של הריאליזם הפסיכולוגי אי אפשר לתאר את השינוי של המזכירה קוך
למפקדת מחנה-הריכוז קוך?
קרטס:
בדיוק. לא רציתי לעשות מהפכה בספרות, אבל זה הגילוי שלי.
ראדיש:
מאין הקיצוניות שלך? האם מלכתחילה היית כל כך קיצוני?
קרטס:
לא. כאדם צעיר כתבתי מחזות קומיים, הייתי עיתונאי בעיתונים סוציאליסטים וחשבתי שזה
מוביל אותי לאמנות, אבל זה לא היה נכון.
ראדיש:
מה הפך אותך לאמן?
קרטס:
רגע אקזיסטנציאליסטי יחיד. הייתי בן 25. עד אז סיפרתי על אושוויץ רק אנקדוטות. יום
אחד התבהר לי פתאם: אינני פשוט אדם ששרד את אושוויץ, אלא חויתי היסטוריה אדירה,
ואת זה אני מוכרח לתפוס. משנייה אחת למשנה הפכתי לאדם שונה לגמרי.
ראדיש:
אתה חייב את כל חייך כסופר לרגע יחיד? האם קרה לך משהו כזה גם מאוחר יותר?
קרטס:
לא, רגע כזה יש רק פעם אחת. וזה היה אלמנטרי ולא ניתן להסבר. אלה רגעים כפי שחווים
אנשים קדושים. זה לא קורה כל יום. אבל פעם אחת בחיים אדם חייב להבין היכן הוא חי
ושהוא חי.
ראדיש:
והרגע הזה היתוה ייעוד לכתוב?
קרטס:
כן. אבל לו הייתי נגר, או מוסיקאי, הייתי חייב לבטא זאת בצורות האלה. אבל מכיוון
שתמיד כתבתי – ובעצמי אינני יודע מדוע, אולי מפני שאחד מחברי לכיתה, שישב לידי,
תמיד כתב שירים, היתה לי הכתיבה טבעית.
ראדיש:
אז עשית הכל בחייך נכון ומילאת את ייעודך למופת.
קרטס:
השגיאה היחידה שלי שלא הוריתי בזמן על מותי. כעת כבר אינני יכול לשנות זאת.
ראדיש:
כבר אין רגעים שבהם שוה לך לחיות?
קרטס:
אני מאמין שכבר חויתי את כל הרגעים שלי, זה גמור, ואני עדיין פה.
ראדיש:
על מה בחייך אתה גאה?
קרטס:
שהבנתי את האדם המתפקד הזה. בכך אני באמת גאה. ויש גם דברים שמאד ריגשו אותי.
הייתי פעם בפאפה, עיר הונגרית, לאחר שאנשי צלב החץ קרעו את ספריי. הכנסיה היתה
מלאה שם, וכשנכנסתי עם רעייתי כולם נעמדו ושרו המנון כנסייתי.
ראדיש:
המנון כנסייתי נוצרי?
קרטס:
כן, למה? אני לא יהודי. אני לא שייך לזה.
ראדיש:
בשני העשורים האחרונים היית גיבור של תרבות הזיכרון הגרמנית, דובר מבוקש בימי
זיכרון, שורד אושוויץ מהולל. כעת לומד העולם מיומניך שחשת כל הזמן כ"ליצן
שואה".
קרטס:
זה הכיוון.
ראדיש:
האם האזכרות בגרמניה הפכו קצת לתעשיית שואה?
קרטס:
לא קצת, לגמרי.
ראדיש:
אנדרטת השואה בברלין היא אתר פיקניק לתיירים.
קרטס:
כן, זה מאד בלתי נעים. הוזמנתי לבוכנואלד, ראיתי שם אנשים צולעים בבגדי פסים. סר
טעם.
ראדיש:
ואתה חלק מעסקי הזיכרון האלה?
קרטס:
עושים באנשים מה שרוצים.
ראדיש:
יכולת לסרב.
קרטס:
גם מלחמת העולם השנייה לא היתה חייבת להתרחש.
ראדיש:
אתה ממלא את תפקיד העד וסובל מזה.
קרטס:
אני קיבלתי את פרס הנובל לספרות רק מפני שרצו לתת פרס לספרות העדות. הזמינו אותי
קודם לכן לשטוקהולם לשאת נאום, אבל בעצם רצו לדעת אם אני דמות מתקבלת על הדעת או
שאני אוכל את הביצה המקושקשת שלי בידיים. אין הרבה מה לעשות נגד זה. אדם הוא חסר
אונים נגד הכוחות האלה. רק בשבעים שנה לועידת-ואנזה הלכתי ברצון לוילה ואנזה.
ראדיש:
מדוע?
קרטס:
בכל זאת זו קריירה, מאושוויץ עד למקום שבו עמד גרינג. תארי לך את זה!
ראדיש:
האם תעשיית הזיכרון לקחה ממך את הסיפור שלך?
קרטס:
לי מספיק שיש כמה אנשים שהבינו את הסיפור שלי.
ראדיש:
ובסך הכל...
קרטס:
היו לי חיים מופלאים. קודם הייתי אסיר באושוויץ, אחר כך קיבלתי את אותות ההצטיינות
האזרחיים הגרמניים הגבוהים ביותר, זה משעשע ובלתי מובן. אבל מותר לי להיות מאד ישר
וכן? זה מספיק. היה לי הכל, כל מה שרציתי, נדמה לי שגם אינני רוצה לכתוב יותר. אני
עוד מסדר את היומנים הישנים, זה מבדר אותי. אבל כשאני חושב על הלילות האלה פה...
יש מלה שנקראת אהבה. עם זה הייתי ברצון מתחיל משהו חדש. אבל במה אני אמור לכתוב?
הידיים שלי לא רוצות עוד. אני מאד עייף.
וכעת
נמצאה לו מנוחה נכונה.
