השקר של טובת הילדים

כבר שבוע אני מנסה לכתוב את הרשימה הזו ולא מצליחה, כי הדברים יותר מדי מכאיבים. אני כבר אשה מבוגרת, בנותי כבר נשים בוגרות שמנהלות את חייהן היטב, איש לא לקח אותן ממני אף פעם, אחרי שאביהן עזב את הבית ועבר להתגורר עם אשתו השנייה הוא לא ביקש לקחת אותן ממני ועורך-הדין שייצג אותי אמר לי במפורש שאין לו שום סיכוי לקבל אותן, ובכל זאת פחדתי מאד שיקחו אותן ממני. הרבה זמן היו לי סיוטים שחוטפים אותן ממני ועדיין, אחרי עשרות שנים, יש לי לפעמים סיוטים כאלה, וגם את הדיונים על ביטול חזקת הגיל הרך אני חווה כסיוט, למרות שחיי כבר לא ישתנו, גם אם המכה הנוספת הזאת תיפול על הנשים בישראל הכפופות לחוק דתי דכאני ומפלה שמטיל עליהן גזירות אכזריות ובלתי-אנושיות כמו עגינות לכל ימי חייהן – לא רק תמי ארד שאת סיפורה המזעזע מכירים כולם, גם נשים רבות אחרות שאינן מוכרות לציבור נשארות משועבדות עשרות שנים לגברים שנמלטו והשאירו אותן לבדן עם ילדים וחובות וללא שום יכולת לבנות לעצמן חיים חדשים, אבל בעצם החוק משעבד גם את כל הנשים הנשואות לבעליהן עד שיואילו לשחרר אותן מהשיעבוד, בעוד שהוא מתיר לבעלים להחזיק מאהבות ולהוליד ילדים כחפצם וללא כל פגיעה במעמדם. מי שמתגאה בכך שמצב הנשים אצלנו טוב יותר מאשר בסעודיה עדיף שיתבייש.

כעת לא רק שנשים צריכות לנהל מאבקי גירושין אכזריים מתוך אימה ופחד שבעליהן יסרבו לתת להן גט ויסחטו מהן רכוש וממון תמורת הסכמה לגט, פחד שמלוה כל אשה בישראל, לפחד הזה נוספת כעת האימה מגזילת הילדים, לא חלילה כדי שיקבלו טיפול טוב וראוי, שהרי הטיפול הזה, בחלקן הארי של המשפחות בישראל, ניתן בידי האמהות וממשיך להינתן בידי האמהות, אלא מפני שגידול הילדים נקשר בעניין מזונות הילדים, והגברים נוכחו שהבקשה למשמורת בלעדית או משותפת היא שיטה נפלאה להפחתת המזונות, גם אם לאחר הגירושין, כפי שקורה במשפחות אינספור, הם אינם טורחים כלל לפגוש את ילדיהם, בוודאי שאינם מעוניינים להפוך להורה המטפל בהם. גברים אחרי הגירושים עסוקים בבניית זוגיות חדשה, או במתן תוקף רשמי לרומן שניהלו מחוץ לנישואים. נשים גרושות עסוקות בהישרדות, ולרוב הן לבדן בעולם, כי גם קרובי משפחה מתנכרים לא פעם לנשים גרושות. כשכבר אינם צריכים להתחרות בהורי הבעל ולהרשים אותם, נדיבותם כלפי בנותיהם עלולה להצטמצם פלאים. זה לא קורה כמובן אצל כולם. יש הורים שתומכים בבנותיהם הגרושות, אבל התמיכה הזו הרבה פחות נפוצה משחושבים. וכמובן לא כל ההורים מסוגלים לתמוך, גם אם הם רוצים.

מצבן של נשים בהליכי גירושין כבר הורע מאד מאז פירסום מסקנות ועדת שניט, שמחקו את ההטבה שהביאה לנשים הקמת בתי המשפט למשפחה. כעת נהנים הגברים גם מהיתרון שמעניקים להם בתי הדין הרבניים שמתייחסים לאשה נשואה כאל שפחה של בעלה שזקוקה להסכמתו כדי להתגרש ונתונה לאינספור סנקציות נוראות על הפרת השיעבוד הזה, ומצד שני נהנים כעת, ושואפים להינות עוד יותר מהגל האנטי-פמיניסטי, שמאמץ באופן שקרי את הרטוריקה של שיוויון כדי לשעבד את הנשים עוד יותר ולהתעלל בהן עוד יותר, ובטענה של שיוויון מנסה לבטל את חזקת הגיל הרך שמעניקה הגנה מינימלית לאמהות ולילדיהן מפני גברים שמוכנים להרוס את חיי ילדיהם ובלבד שיפחיתו את תשלום המזונות. כמו כל מי שמנסה לפגוע בנשים ובילדים מכריזים גם חברי וועדת שניט שכבר המיטו אסון על אינספור נשים וילדים וגם פוליטיקאיות ופוליטיקאים שעניינם היחיד הוא להחניף לגברים ששולטים ברמה בכל מפלגות הימין, שהם לא לטובת נשים ולא לטובת גברים אלא לטובת הילדים.

עורך הדין שייצג אותי בהליך הגירושין, לא נהג איתי תמיד בהגינות, גם הוא היה גבר שהזדהה במידה רבה עם בעלי וסייע לי רק בלית ברירה, אבל הוא נתן לי עצה אחת ששוה זהב: אל תתייחסי לאנשים שאומרים לך לוותר לטובת הילדים, כי מי שדואג לטובת הילדים דואג קודם כל לך. בכל עת שאני שומעת כעת מאנשים ששואפים לפגוע אנושות בנשים שהם לטובת הילדים, אני נזכרת בדברים האלה שבמהרה נוכחתי כמה הם נכונים: כל מי שהיה לו אינטרס לפגוע בי, לראות אותי נזרקת לרחוב ואולי מתאבדת, כפי שהמליץ לי בעלי לעשות, המלצה שלא התכוונתי לקבל ולא קיבלתי, כל אלה נאמו לי על טובת הילדים. אין שקר גדול יותר מהדיבור על טובת הילדים, כי אין הפרדה בין טובת האמהות לטובת הילדים. ילדים שאמם אומללה הם ילדים אומללים, ילדים שאמם עשוקה ורמוסה ורעבה ללחם הם ילדים אומללים, ילדים שנלקחים ומורחקים מאמם ולו לתקופה קצרה הם ילדים אומללים. כל השאר הוא שקר וכזב. מי שדואג לטובת הילדים דואג לזכויות הנשים. לו דאג מישהו מהפוליטיקאים לטובת הילדים, כבר היו בישראל מזמן נישואים אזרחיים שיוויוניים באמת, שבהם הנישואים הם הסכם בין שני צדדים שווים ולא חוזה שיעבוד כמו הנישואים הדתיים הנכפים עלינו בחוק המדינה, נישואים אזרחיים שבהם היעלמות של הבעל מאפשרת לאשה אחרי תקופה סבירה התרת נישואים, נישואים אזרחיים שיאפשרו לנשים לבקש את התרת הנישואים כפי שמתירים כל חוזה אזרחי שבו שני הצדדים הם שווים, וגם לתבוע מהבעל פיצויים הולמים במידה שיש הצדקה לכך, למשל במקרה שבו טיפלה האשה לבדה בבית ובילדים ואיפשרה לבעל להתקדם בלימודיו ובעבודתו ולשפר את הכנסותיו, בעוד שהיא נשארה מאחור, מצב נפוץ בקשרי נישואים רבים.

כבר כעת ניכרות התוצאות הקשות לגבי נשים גרושות וילדיהן של פסיקות בתי משפט בעקבות וועדת שניט ורוח השלטון במדינת ישראל שאיננו מדכא רק פלשתינים, הוא מדכא לא פחות את ציבור הנשים ששכרן נשחק, מעמדן נשחק מעובדות מדינה לעובדות קבלן עשוקות ומבוזות, והן נאלצות יותר ויותר לציית לדיכוי נשים שאיננו מתבסס לא על התורה ולא על ההלכה אלא על שנאת נשים בלבד, כמו הסירוב להאזין לדברי נשים ולשירת נשים שמוצג ברבים כאילו היה חלק מעשרת הדיברות, ואיננו אלא גחמה מיזוגנית שמושלטת בכוח הזרוע. כמו כל נבלה מתקשט גם דיכוי הנשים בדיבורים נאים על "שיוויון" ו"טובת הילדים" שכמו "גמישות תעסוקתית", "התייעלות" ו"רפורמה" הפכו לכסות מילולית למעשי נבלה שלטוניים, שמטרתם היחידה היא גזילת לחמם וזכויותיהם של העניים והחלשים בחברה ורמיסת כבוד האדם.