הפצע של חטיפת הילדים

רק כעת יבוטל סופסוף סעיף החוק המוזר האוסר על מאומצים לחשוף ברבים את היותם מאומצים. משום מה הדיווחים על כך לא קישרו את האיסור התמוה לילדים שנחטפו מהוריהם בשנות החמישים ונמסרו לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו ושישבו עליהם שבעה. שי גולדן, איש תקשורת מוכר, סיפר איך התקשרה אליו האחראית על האימוץ במשרד הרווחה להזהיר אותו שלא ידבר על היותו מאומץ. לא צריך דימיון רב כדי לתאר איזה שימוש נעשה בסעיף הזה כדי להטיל אימה על הילדים שנחטפו מהוריהם ועל הוריהם הביולוגיים והמאמצים כדי שיבלמו את פיהם – למסור ילד לאימוץ ללא הסכמת הוריו זו חטיפה, גם אם הילד נלקח כביכול או אפילו באמת לטיפול רפואי ורק "לא הוחזר להוריו". ובכל זאת מיתממים המיתממים: היכן הילדים המאומצים? למה לא ראינו אותם ולא שמענו עליהם? כל כתבי עיתון "הארץ" שהתייחסו לנושא, הפגינו חמיצות שלא ניתן לטעות בה, כך שקשה היה להימנע מתחושה שיש איזו רוח מלמעלה. מה יש לעיתון "הארץ" להסתיר? מה ידעו עורכיו וכתביו בזמן אמיתי על חטיפת הילדים? כי זה לא שאיש לא ידע. חברתי איליין היא זו שסיפרה לי כבר לפני כארבעים שנה שהורי בעלה חיים, עולי תימן מהישוב אליכין, שבתם הבכורה נחטפה, הוזמנו למיפגש של הורי חטופים עם ילדיהם שאומצו, אבל לא מצאו שם את בתם. קשה להאמין שאיש בעיתונות המקורבת של מדינת ישראל לא שמע דבר על המיפגש הזה. חיים עצמו איננו יודע בדיוק מתי נולד: כשנולד החביאה אותו אמו מתחת למיטה והסתירה את העובדה שנולד לה בן, מחשש שגם הוא יילקח ממנה. חיים עצמו סיפר לי שגם את בת דודו ניסו לחטוף, לקחו אותה לבית-חולים ואמרו לאביה שמתה, אבל דודו התעקש, התגנב לבית החולים וחיפש וקרא לבתו שהיתה אז בת ארבע, עד ששמע את קולה מתוך ארון שבו הוסתרה ולקח אותה הביתה. אמו של חיים חיה את הטרגדיה של אובדן בתה הבכורה כל חייה. כשחיים נשא לאשה את איליין, בת למשפחה אשכנזית מאנגליה, אמרה לה אמו של חיים את הדבר היפה ביותר שיכלה לומר לכלתה: את במקום הילדה שחטפו. אבל אין באמת במקום לילד שנלקח מאמו בשרירות-לב. הפצע מעולם לא נרפא.

בזמנו רציתי לחקור את הנושא, התחלתי לחפש אנשים שהיו בקשר עם העולים בשנות החמישים, אבל אז בדיוק שודרה סידרה בטלויזיה, ומונתה ועדה, וחשבתי שהם ייטיבו לחקור ממני. טעיתי כמובן. לא רצו לגלות את האמת, רק לכסות עליה. עדיין מכסים עליה ומוכרים לנו שקרים חסרי בושה: "היה בלגן, לא ידעו למי להחזיר את הילדים, היו שמות זהים". אם היה בלגן, הרי יצרו אותו בכוונה. גם בשנות החמישים ידעו לקשור סרט ליד של תינוק עם שם אמו. גם בשנות החמישים כל תינוק שנולד בארץ או הובא אליה מחו"ל קיבל מיד מספר זהות שעל פיו זיהו ילדים בבתי חולים בדיוק כפי שמזהים אותם היום, לפי מספר הזהות. לא היתה שום סיבה שלא לסמן כהלכה את זהות הילדים ולהחזירם להוריהם, וגם אם חל בילבול היו גם אז כלים למצוא את ההורים, לו רצו בכך. ויש מי שאינם מתביישים גם היום לטעון: מה הם רוצים? הרי טיפלו בילדים יפה, נתנו להם חיים טובים. שהרי אם הילד מטופל יפה מותר לחטוף אותו מהוריו ולומר להם שילדם מת. מי שחושב שהשיח על הגזענות האשכנזית כלפי עדות המזרח הוא מוגזם, צריך רק להקשיב לדוברים ולכותבים האלה, שיש להם דיעה מאד טובה על עצמם. זו כנראה גם הסיבה והרקע לחטיפות: היחס לעולי תימן כאל בהמות, שמותר לגזול את ילדיהם כדי להעניק להם חינוך "ראוי", כלומר אצל משפחות אשכנזיות. כמו שגזלו באוסטרליה את ילדי המאורים מהוריהם כדי שיתחנכו במשפחות אירופיות, והביאו אסון גם על ההורים שילדיהם נקרעו מהם וגם על הילדים שנקרעו ממשפחותיהם. ממשלת אוסטרליה התנצלה ושילמה פיצויים, ואצלנו עדיין משקרים ומסתירים ומונעים מהנפגעים אפילו מעט נחמה לעת זיקנה, וחושבים שפעם ישכחו, אבל יש דברים שאינם משתכחים, ויש פצעים שאם מנסים לכסות אותם הם רק צוברים מוגלה והופכים לעתים לחשוכי מרפא.