שניים מהממוארים הקטנים בספרה של רות אלמוג "החיים" נגעו
ללבי במיוחד, ושניהם עוסקים באוכל, במיוחד "זללנית", שהוא סיפור על ימי
מלחמת העולם השנייה, ימים של מחסור כבד במזון. גם אבי, שהיה אז נער בבנימינה, סיפר
לי שלולא הברבורים שגידלה אמו בלול קטן, היו גוועים ברעב. ובכל זאת מצליחים אנשים,
גם בימים של רעב, להתענג על אוכל. אצל משפחת וייסנשטרן במורד הרחוב, אוכלת רות
אלמוג פרוסות לחם עבות, מרוחות בחמאת קוקוזין, ועליהן מפוזר בצל מטוגן. לא ידעתי
מהי חמאת קוקוזין. מצאתי באינטרנט שהיה זה תחליף חמאה עשוי משומן צמחי ושמן קוקוס,
ומכאן שמו. כשאומרים חמאת קוקוזין זה נשמע כמו מעדן, כמו מאכל אקזוטי מארץ רחוקה,
וחשבתי שגם בימי הצנע שגדלתי בהם, והם לא היו כמובן גרועים כמו ימי מלחמת העולם
שהיה לי המזל להיוולד בעשור שאחריה, קראו לדברים בשמות מלהיבים. למשל לנתחי דג זול
שהגיעו דחוסים באריזה קרטון מלבנית קפואה קראו "פִילֶה", לפתיתי בצק
מוכנים קראו "קוסקוס", לסלט חצילים מוכן "כבד צמחוני", וללחם
ישן שרוי במים שנסחט ונבחש עם מעט חלב וביצים וריבה ונאפה בתנור קראו בביתנו משום
מה "פשקידה". עברו הרבה שנים עד שלמדתי שהמלה היא פשטידה ושאפשר להכין
אותה מחומרים טריים ומשובחים ולא רק משאריות.
חמאה לא היתה אצלנו בבית כלל אלא מרגרינה גולדבנד עטופה בנייר זהב,
שגם הוא נועד להעניק מראה זוהר למוצר תעשייתי זול. רק אחרי שנישאתי לימד אותי בעלי
לאכול חמאה, ואט אט התחלתי לאפות בחמאה, והמרגרינה יצאה מחיי. עד עכשיו אני חושבת
שחמאה היא מאכל תאוה, וקשה לי להאמין, שלחם בחמאה הוא מצרך בסיסי וזול. כעת אני
יודעת שבימי מלחמת העולם השנייה אכלו בישראל חמאת קוקוזין, והתאוו לה כאילו היתה
חמאת חלב משובחת, חמאת קוקוזין עם בצל מטוגן, שהיה גם כן ממטעמי ילדותי, בצל מטוגן
בשמן זול שזרו על מחית תפוחי אדמה, שנקראה כמובן "פִּירֶה". וכך סעדנו
כל ילדותנו "פִילֶה" עם "פּירֶה", ממש כמו הילדים בסיפוריה של
הרוזנת דה-סגיר, שמהם היינו אמורים ללמוד נימוסים.
מאכלי חלב נכספים מופיעים גם בסיפור "החלבן", שהוא סיפור
נורא, אבל ראשיתו בשמנת ובקפיר שמביא החלבן העצוב, קפיר שנקרא בגרמנית חלב חמוץ,
שאחרי ביקורו מגישה האם לבתה קערית קטנה של שמנת עם פרוסות בננה וסוכר. "היה
לזה טעם גן עדן", כותבת רות אלמוג. לפעמים אני חושבת על המאכלים שהתאוויתי
להם בילדותי, מה הייתי חושבת לו טעמתי אותם היום.
לנו היו שני חלבנים. אחד כשגרנו ברחוב הלל בחיפה בקומה הרביעית ואמי
היתה משלשלת מן המרפסת חבל שאליו קשור סל, ובתוכו היה החלבן שלנו מניח מדי בוקר
שני בקבוקי חלב, ובהתאם להסדר שעשתה עמו אמי, גם את עיתון "הארץ", מה
שאיפשר לאבי ללגום את התה בחלב שלו יחד עם קריאת העיתון מבלי לרדת את שמונים
המדרגות מביתנו לחדר המדרגות ואז לעלותן בחזרה. כששבה אמי מן השוק היתה קוראת בקולה
הגבוה "יוסף", ואבי היה נחפז לרדת ולהעלות הביתה את הסלים. אחר כך עברנו
לכרמל לבית דו קומתי שהיו לו רק עשרים מדרגות. שם היה החלבן נפתלי מביא לנו אחרי
הצהרים, לקראת סיום הסיבוב שלו בשכונה, לעתים קרובות חלב חמוץ, אבל זה לא היה
קפיר, אלא חלב רגיל שהחמיץ לאחר שהסתובב איתו בעגלתו כל היום. בכל זאת המשיכו הורי
לקנות ממנו חלב ומוצריו, ונפתלי מצדו קרא לאבי "יוסף הצדיק", כי ראה
אותו לא פעם שוטף את הרצפה והמדרגות, והתקשה להשלים עם כך שהאדון השופט שוטף את
הרצפה בעצמו.
בסיפור "זללנית" לוקחת אמה של רות את בתה הקטנה לאכול
באיטליז של יוצא הונגריה נקניקיות וסלט תפוחי אדמה, אוכל שמזכיר לה את ילדותה שלה,
את הנסיעות עם הוריה ואחיה מביתם בגרמניה לבית מלון בקרלסבאד שבצ'כיה במכוניתו של
אביה – חיים של רווחה, אפילו של עושר, שעולים באוב עם טעם הנקניקיות וסלט תפוחי האדמה
של הקצב ההונגרי, ושם זורה הילדה הקטנה מלח על פצעיה של אמה, כשהיא מתארת לפניה את
פרוסות הלחם העבות והגדושות בחמאה ובצל מטוגן שהיא אוכלת אצל משפחת וייסנשטרן, לעומת
מעט החמאה שאמה מורחת על הפרוסות הדקות. האם מודעת הילדה לכך שמה שאמה מציגה
כנימוסים טובים ומידות טובות של אכילה מתונה נועד לחפות על מצוקה ומחסור? ברעבונה
היא עומדת ליד דלת הרשת של השכנה המטגנת לביבות תפוחי אדמה שריחן מטריף אותה,
ומקוה שהשכנה תיתן לה חצי לביבה, או פרוסת לחם, מה שקורה רק לעתים רחוקות. האם האומללה
מתקשה לסלוח לבתה, על עלבון רעבונה, שאין בידה להשביעו. "לי לא סלחו אף פעם
שום דבר והייתי תמיד ילדה רעה", כותבת רות אלמוג.
רות אלמוג, החיים, זמורה-ביתן
וראו גם את שירה ההיתולי של אלזה לסקר-שילר על לביבות תפוחי האדמה של דוד המלך
וחג חנוכה שמח לכולכם
