ליום הולדתה של בתי ניצן, שחל בראשון בדצמבר, תרגמתי בסופו של דבר את
שירו של ד. ה. לורנס "עבודה", אך חשבתי תחילה לתרגם את שירי הניצנים של
ד. ה לורנס. השיר הקצר והיפה "ניצן לבן" הוא כמעט שיר יום הולדת:
ד. ה. לורנס / ניצן לבן
לְבָנָה זְעִירָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה, כְּמוֹ פֶּרַח יַסְמִין יָחִיד,
תְּלוּיָה לְבַדָּה מֵעַל חַלּוֹנִי, בַּעַלְוַת חוֹרֶף לֵילִית.
זַכָּה כְּנִצַּת-לִימוֹן, רַכָּה כְּמֵי גֶּשֶׁם זַכִּים,
זוֹהֶרֶת, אַהֲבַת נְעוּרַי הַלְּבָנָה, שֶׁשּׁוּם חֵטְא לֹא יַכְתִּים.
אבל "ניצן שקד" של לורנס הוא שיר קשה, רחוק מאד מאווירת
הנועם של "ניצן לבן", שיר קשה שנושאו הוא גלות המשורר באיטליה, במיוחד
בסיציליה, מסתיו 1919 ועד חורף 1922, אז התגורר רוב הזמן בעיירה היפהפיה פונטנה וקיה,
לאחר שעזב את אנגליה לצמיתות בעקבות פרשה לא ברורה בימי מלחמת העולם הראשונה, שבה
נחשד בריגול לטובת גרמניה וגורש ממקום מגוריו. זו היתה חוויית הגירוש השנייה של
לורנס, לאחר שבעת שהותו עם אהובתו פרידה בביתה במץ נעצר כמרגל בריטי – לא היה מנוח
ללורנס בחייו: הרומן השערוריייתי שלו עם פרידה הגרמניה שהיתה נשואה למורהו ואם
לילדים, וכתביו שנחשבו באנגליה הויקטוריאנית לפורנוגרפיים, דנו אותו לאובדן מולדתו,
ומאז 1919 הפך לגולה ונודד מתמיד, ניסיונותיו בשנת 1923 לשוב לאנגליה ולאחר מכן
להתיישב בארצות-הברית, לא עלו יפה, והוא שב לאיטליה, וליד פירנצה חי עד מותו משחפת
בטרם מלאו לו 45. לעתים מתוארים גלותו ונדודיו של לורנס כבחירה רומנטית של משורר
צמא לנופים אקזוטיים, אבל נדמה שהאמת רחוקה מכך: הגלות והנדודים הבלתי פוסקים
העשירו מאד את יצירתו, אך פגעו קשות בפרנסתו ובבריאותו וכנראה שהביאו למחלתו ולמותו המוקדם.
בשירו רב-העוצמה "ניצן שקד" המתאר את פריחת השקד המוקדמת
בסיציליה כבר בחודש דצמבר, נותן לורנס ביטוי לכאב הגלות, בדומה לכאב העצים שנעקרו
ממולדתם, "כמו להבים שהוצאו ולא הושבו לנדנם, נחרצו והשחירו", כמו גם
להתפעמותו מכוח החיים והפריחה של העצים העירומים שטרם לבלבו, וגזעיהם החשופים
מעלוה דומים בעיניו כעשויים מברזל, דימוי שמופיע גם בשיר "עצי שקד עירומים", שאת תרגומו אביא בהמשך, שיר שנכתב אף הוא, כנראה במועד מוקדם יותר,
בהשראת אותו חיזיון של עצי שקד עירומים בסיציליה, וחולק כמה דימויים עם "ניצן
שקד", כך שיש בו כדי להבהיר במעט כמה מן הדימויים הקשים להבנה בשיר זה. "ניצן
שקד" נכתב ככל הנראה בתקופת חג המולד, ובין דימוייו החזקים מופיע ישו בגת
שמנים, המקום שבו נתפס, ישו הצלוב המת והקם לתחייה מתגלם בפרחי השקד המנצים על
הגזעים והענפים העירומים מעלוה, שלבם האדום נקשר בדמו של ישו הצלוב, ופריחתם
בתחייתו לאחר הצליבה. העירום של העץ ולבו המתגלה של הפרח נקשרים הן לדמו, והן
לעירומו של ישו הצלוב, אך נושאים גם מסר ארוטי שמשוטט בין שבריריות של עירום גברי
לניצן שלבו אדום כדימוי של איבר מין נשי, ואולי אף נרמזת בו זהותו המינית המורכבת
של לורנס, כמו גם חוויית הרדיפה והיסורים שלו עצמו, ותקוותו לפריחה מחודשת בגלותו,
כניצן השקד.
ד. ה. לורנס / ניצן שקד
אֲפִילוּ בַּרְזֵל יָכוֹל לִצְמוֹחַ,
אֲפִילוּ בַּרְזֶל.
זֶהוּ תּוֹר הַבַּרְזֶל,
אַךְ הָבָה נִתְעוֹדֵד
לִרְאוֹת בַּרְזֶל נִשְׁבָּר וּמֵנֵץ
לִרְאוֹת בַּרְזֶל חָלוּד מִתְנַשֵּׁף בְּעַנְנֵי פְּרִיחָה.
עֵץ הַשָּׁקֵד
קְרָסֵי בַּרְזֶל עֵירוֹמִים שֶׁל דֶצֶמְבֶּר צוֹמְחִים מִן הָאֲדָמָה.
עֵץ הַשָּׁקֵד
שֶׁכְּמוׁ נָחָשׁ יוֹדֵעַ אֶת הַקַּטְלָנִי שֶׁבָּרְעָלִים,
בִּמְּרִירוּת עִלָּאִית.
עַל הַבַּרְזֶל וְעַל הַפְּלָדָה
פְּתִיתִים מוּזָרִים כִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג, פִּסּוֹת מוּזָרוֹת שֶׁל שֶׁלֶג,
פֵּירוּרִים מוּזָרִים שֶׁל שֶׁלֶג נָמֵס.
אַךְ טָעוּת בְּיָדְךָ – הֵם אֵינָם מִן הַשָּׁמַיִם
מִתּוֹךְ הַבַּרְזֶל, וּמִתּוֹךְ הַפְּלָדָה,
הֵם אֵינָם צוֹנְחִים מִן הַשָּׁמַיִם, אֶלָא פּוֹרְצִים מַעְלָה,
בְּאֹרַח מוּזָר פּוֹרְצִים מַעְלָה מִן הַדְּחִיסוּת הַתַּת-קַרְקָעִית
לְאֹרֶךְ הַבַּרְזֶל, אֶל הַפְּלָדָה הַחַיָּה
בִּשְּׁנָצֵי וָרוֹד-עַז וּפְתִיתֵי שֶׁלֶג וָרוֹד-חִוֵּר
מַצִּיגִים לָעוֹלָם בְּשׂוֹרָה נַעֲלָה.
לֹא, אֵיזֶה לֵב שֶׁל אֱמוּנַת-עַל עֲנוּגָה,
שׁוֹבֵר-בַּרְזֶל,
חֲרָבוֹת חֲלוּדוֹת שֶׁל עֲצֵי שָׁקֵד.
עֵצִים סוֹבְלִים, כְּמוֹ גְּזָעִים, לְאֹרֶךְ דוֹרוֹת.
הֵם נוֹדְדִים וְגוֹלִים, חַיִּים דוֹרוֹת בַּגָּלוּת.
כְּמוֹ לְהָבִים שֶׁהוּצְאוּ וְלֹא הוּשְׁבוּ לִנְּדָנָם, נֶחְרְצוּ וְהִשְׁחִירוּ,
הָעֵצִים הַנָּכְרִים בְּאַרְצוֹת נֵכָר, וּבְכָל זֹאת –
לֵב הַנִּצָּן,
לֵב הַנִּצָּן הַבִּלְתִּי מִתְכַּלֶה!
הַבִּיטוּ בַּגֶּפֶן הַשַּׁבְרִירִית הַמְּצֻלֶּקֶת, שֶׁאֵין שַׁבְרִירִי
וּמְצֻלָּק מִמֶּנָּה,
אַךְ צְפוּ בָּה מְטִילָה עַצְמָה חוּצָה לָאָרֶץ
בִּנְּטִישָׁה רַעֲנָנָה שֶׁל הַגֶּדֶם הַפָּצוּעַ הַקָּטָן.
אֲפִילוּ אֶת תְּאֵנַת הַגּוּמִי הָעַקְשָׁנִית, הַנּוֹחָה לְרַצּוֹת,
אֶפְשָׁר לִמְּנֹעַ מִלִּגְדֹל, אַךְ הִיא תִּפְרֹץ וְתִתְרַבֶּה כְּמוֹ
גִּדּוּל עַד אַרְכָנוּת.
וְעֵץ הַשָּׁקֵד, בַּגָּלוּת, בְּתוֹר הַבַּרְזֶל!
זוֹ הָאָרֶץ הַדְּרוֹמִית הָעַתִּיקָה שֶׁמִּמֶּנָּה נֶאֱפוּ הַכַּדִּים,
הָאֲגַרְטָלִים, הַמַּכְתֵּשִׁים,
הַצַּפָּחוֹת, הַקַּנְקָנִים וְהַגָּבִיעַ פְּתוּחַ-הַלֵּב,
סוֹמֶרֶת כָּעֵת עִם הַבַּרְזֶל שֶׁל עֵץ הַשָּׁקֵד.
בַּרְזֶל, אֲבָל בִּלְתִּי-נִשְׁכָּח
בַּרְזֶל שֶׁבְּלִבּוֹ הָשָּׁחוֹר,
לֵב-שַׁחַר פּוֹעֵם לָעַד, עָטוּף בַּרְזֶל כְּנֶגֶד הַגָּלוּת, כְּנֶגֶד
הַזְּמַנִּים.
רְאוּהוּ עוֹלֶה בַּנִּצָּן
מִן הַלֵּב הַזּוֹכֵר שֶׁלֶג
בְּיַנוּאַר אֲרוֹךְ הַלֵּילוֹת,
בַּלֵילוֹת הָאֲפֵלִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל כּוֹכַב הָעֶרֶב, וְכוֹכַב אַבְרֵק,
וְרוּחַ הַשֶּׁלֶג מִן הָאֶתְנָה
בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ.
מֵזִיעַ אֶת טִפּוֹת דָּמוֹ בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ בְּגַת שְׁמָנִים,
לַנִּצָּן, לַגַּאֲוָה, לְנִצְחוֹן-דְּבַשׁ, לְזֹהַר יָחִיד בְּמִינוֹ.
הוֹ, תֵּן לִי אֶת עֵץ הַחַיִּים בַּנִּצָּן,
וְאֶת הַצְּלָב מַצְמִיחַ אֶת פְּרָחָיו הַנַּעֲלִים וּנְטוּלֵי הַפַּחַד!
מַשֶׁהוּ בְּכוֹכַב הָעֶרֶב, בְּרוּחַ הַשֶּׁלֶג, בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים-אֲרֻכִּים,
מַקְנֶה בְּוַדַּאי לַשָּׁקֵד בִּטָּחוֹן,
זִכָּרוֹן כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, שְׁטוּפוֹת שֶׁמֶש,
כָּךְ שֶׁהָאֱמוּנָה בְּלִבּוֹ שׁוּב מְחַיֶּכֶת,
וְדָמוֹ הוֹמֶה בְּאוֹתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מֵהָכִיל שֶׁל אֱמוּנָה
שֶׁנִתְאַשְׁרָה בַּשֵּׁנִית,
וְדַם גַּת שְׁמָנִים בַּבַּרְזֵל נִשְׁפָּךְ, מִתְגַּלֶּה, מִתְגַּלֶּה,
נִגְלַל כַּפְּנִינָה אֶל עֲדִינוּת הַנִּצָּן.
וּבְהַנָּצָה גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה צוֹעֵד קָדִימָה, פּוֹרֵץ בְּצַעַד
אֶחָד,
עֵץ עֵירוֹם שֶׁל נִצָּן, כַּחָתָן רוֹחֵץ בְּטַל, עֵירוֹם מִכְּסוּת,
עֵירוֹם שַׁבְרִירִי, עֵירוֹם מֻחְלָט,
לְיִלְלַת הַלַּיְלָה הַיְּרוּקָה שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב, לָרוּחַ מֻּכַת
הַשֶּׁלֶג שֶׁל הָאֶתְנָה,
לְשֶׁמֶש יָנוּאַר הַנִּדְמֵית כְּלוֹהֶטֶת.
חֲשֹׁב עָלָיו, מִמּוּצָקוּת הַבַּרְזֶל
לְהָעֵז פִּתְאֹם לָצֵאת עֵירוֹם, בִּשְּׁלֵמוּת הַנִּצָּן, מֵאֲחוֹרֵי
חֲלֻדַּת הַחֶרֶב.
חֲשֹׁב, לַעֲמוֹד שָׁם בְּעֵירוֹם מָלֵא, מְחַיֵּךְ,
עִם כָּל רוּחַ הַשֶּׁלֶג, וּבֹהַק הַשֶּׁמֶש, וְשִׁיר הַחֲתֻנָּה הַמְּיַלֵּל
שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב.
הוֹ, גּוּף דְּבַשׁ יְפֵהפֶה,
הָנֵץ מִן הַבַּרְזֶל,
אָדוֹם הוּא לִבְּךָ.
עָנֹג-שַׁבְרִירִי, גּוּף-חַיִּים עָנֹג-שַׁבְרִירִי,
כָּל הָעֵת נְטוּל-פַּחַד יוֹתֵר מִבַּרְזֶל,
וְכָל כָּךְ יוֹתֵר גֵּאֶה, כָּל כָּךְ מָלֵא בּוּז לְכָל רְתִיעָה.
בַּמֶּרְחַק כִּדְּמוּת כְּפוֹר, כִּדְּמוּת רוּחוֹת רְפָאִים כְּסוּפוֹת
מִתְקַבְּצוֹת עַל הַר יָרוֹק,
כִּדְּמוּת כְּפוֹר מִסְתּוֹרִית.
קוֹרֵן קְרִינָתוֹ בַּגַּן
עִם גּוּף כְּמוֹ רֶסֶס, עָנֹג כַּשַׁחַר וּמִתְבּוֹנֵן
בְּכָזֶה בִּטָּחוֹן בִּלְתִּי-מְנֻצָּח, בְּחִיּוּךְ עָנֹג,
לַהַב חֶרֶב נוֹלַד.
מַפְתִּיעַ,
שׁוּם גְּבוּלוֹת לֹא הוּגְדְּרוּ.
נֶעֱלָם וּמוֹפִיעַ בְּמַפְתִּיעַ,
הָעֵץ הוּא אֱלֹהִים חַיִּים,
אֵינוֹ חָרֵד מִדָּבָר, חֶדְוַת חַיִּים בְּלִבּוֹ,
בְּתוֹךְ בַּרְזֶל וְעָפָר.
קְשָׁרִים שֶׁל וָרוֹד, שֶׁל כָּסוּף כַּדָּג,
בַּשָּׁמַיִם, בְּשָׁמַיִם כְּחוּלִים כְּחוּלִים,
אִלֵּם, מְאֻשָּׁר, קוֹרֵן, גּוּפוֹ דְּבַשׁ,
אָדוֹם בְּלִבּוֹ,
אָדוֹם בְּלִבּוֹ,
קָשׁוּר בַּשָּׁמַיִם מֵעַל הָאוֹר הַצָּלוּל.
פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי חָמֵשׁ.
פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי שֵׁש.
וְנָתוּן, וּמֻשְׁלָם,
וְאָדוֹם בִּלְבָבוֹ עִם כְּאֵב הַלֵּב הָאַחֲרוֹן,
וְנִרְאֶה כְּאוּב-לֵב.
ד. ה. לורנס / עצי שקד עירומים
עֲצֵי שָׁקֵד רְטוּבִים, בַּגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ בַּרְזֶל פּוֹרְצִים בְּעוֹז מִן הַקַּרְקַע,
גִּזְעֵי שָׁקֵד שְׁחוֹרִים, בַּגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ כְּלֵי בַּרְזֶל מְעֻקָּמִים, כְּעוּרִים, מִתּוֹךְ הַקַּרְקַע,
מִן הַפְּלוּמָה הָעֲמוּקָה, הָרַכָּה, שֶׁל יְרַק-הַחוֹרֶף בְּסִיצִילְיָה,
עֵשֶׂב-קַרְקַע בִּלְתִּי-אָכִיל,
גִּזְעֶי שָׁקֵד מְעֻוָּתִים, מַשְׁחִירִים, אֲפֵלִים כְּבַרְזֶל, מְטַפְּסִים
עַל הַמִּדְרוֹנוֹת.
עֵץ שָׁקֵד, תַּחַת סוֹרְגֵי הַמִּרְפֶּסֶת,
גֶּזַע בַּרְזֶל שָׁחוֹר, חָלוּד,
אֶת עֲנָפֶיךָ הַדַּקִּים הֵתַכְתָּ יָפֶה,
כְּמוֹ פְּלָדָה, כְּמוֹ פְּלָדָה רְגִישָׁה בָּאֲוִיר,
פְּלָדָה רְגִישָׁה, אֲפוֹרָה, אֲזוֹבְיוֹן,
מִתְפַּתֶלֶת מַעְלָה דְּקִיקָה וּשְׁבִירָה בִּדְּמוּת פַּרַבּוֹלָה.
מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּגֶשֶׁם דֶצֶמְבֶּר?
הָאִם בִּקְּצָווֹת הַפְּלָדָה שֶׁלְךָ יֵשׁ רְגִישׁוּת חַשְׁמָלִית
מוּזָרָה?
הָאִם אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ אַחַר הַשְׁפָּעוֹת חַשְׁמָלִיּוֹת בָּאֲוִיר,
כְּמוֹ מַנְגְּנוֹן מַגְנֵטִי מוּזָר?
הָאִם אַתָּה מְקַבֵּל הוֹדָעוֹת, בְּצֹפֶן מוּזָר כָּלְשֶׁהוּ,
מֵחַשְׁמָל זְאֵבִי תּוֹעֶה בַּשָּׁמַיִם, שֶׁתָּמִיד אוֹרֵב לְיַד הָאֶתְנָה?
הָאִם תַּאֲזִין לִלְחִישַׁת הַגָּפְרִית בָּאֲוִיר?
הַתִּשְׁמַע אֶת מַבָּעֶיהָ הַכִּימִיִּים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ?
הָאִם אַתָּה מְטַלְפֵּן לְנַהֲמַת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ?
וְהָאִם מִכָּל זֹאת יַחַד, אַתָּה מְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים?
סִיצִילְיָה, סִיצִילְיָה שֶׁל דֶצֶמְבֶּר בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף,
עִם בַּרְזֵל מִסְתָּעֵף בְּשָׁחוֹר,
חָלוּד כְּכֵלִים יְשָׁנִים, מְעֻקָּמִים,
וּמִתְנוֹפֵף וּמִתְכּוֹפֵף מֵעַל פְּלוּמַת קַרְקַע חוֹרְפִּית
מְטַפֵּס עַל הַמִּדְרוֹנוֹת
שֶׁל יָרוֹק רַךְ בִּלְתִּי-אָכִיל!
ועם עצי השקד העירומים של דצמבר, בסיציליה של ד. ה. לורנס, אני נפרדת
עמכם משנת 2016, ועוברת אל לילות החורף הארוכים של ינואר, תחת כוכב אברק הירוק,
הוא כוכב הכלב, בתקוה לשנת 2017 נפלאה לכולנו.
