סטירת לחי

עכשיו נתניהו משתגע ומבטל פגישות עם ראשי ממשלה של מדינות ואפילו של מעצמות חשובות שישראל זקוקה להן יותר משהן זקוקות לה, ואני, לא נעים להודות, די משועשעת. לא, אני לא חושבת כמו חגי אלעד וגדעון לוי, שהחלטת האו"ם שההתנחלויות אינן חוקיות טובה לישראל, וגם מאד לא אהבתי שזהבה גלאון ביקשה מהאמריקאים לא להטיל וטו, כאילו הם צריכים עצות ממנה, וכאילו מפלגת מר"ץ חייבת תמיד להראות כמה היא נגד מדינת ישראל, כדי להסיר את החשש המדאיג שהיא תקבל פעם יותר מחמישה מנדטים. אבל בסופו של דבר החלטת האו"ם היא יותר סטירת לחי מאשר אלה בראש, כלומר היא כואבת ומשפילה, שלזה היא נועדה, אבל היא לא באמת מזיקה לישראל. לו רצה אובמה להזיק לישראל באמת, היה מתנהג אחרת בשמונה שנות כהונתו, אבל בסך הכל הוא די עזר לישראל ונזהר מלפגוע בה באמת, ולכן אני ממש לא מקבלת את התיזה של אנשי ימין כעוסים, שאובמה חיכה שמונה שנים בכיליון עיניים לישורת האחרונה בכהונתו, כדי לפגוע בישראל. הוא ממש לא. ואני גם מאמינה שתחילה הוא לא התכוון לפגוע בישראל לפני עזיבתו את הבית הלבן, ואני גם מאמינה שלאחר שהוא הצליח להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס, כבר פחות היה אכפת לו מהמאבק של נתניהו בהסכם הזה, ואני לא מאמינה שעל זה הוא רצה לנקום. הדבר היחיד שאובמה רצה לדעתי, זה למחוק לאנשי הימין הישראלי את החיוך מדושן העונג שמרוח להם על הפרצוף מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות. בחירתו של דונלד טראמפ היא אירוע מאד מכאיב ומפחיד עבור אובמה, שחושש מאד לכל הישגיו, בעיקר במדיניות הפנים האמריקנית, כמו ביטוח הבריאות שהנהיג, שטראמפ מאיים למוטט ולמחוק, ושלכן הוא ורעייתו התגייסו בכל כוחם לסייע להילארי קלינטון להיבחר, ובחירתו של טראמפ היא מכה מאד קשה גם בשבילם אישית. אילו לאנשי הימין הישראלים היה קצת שכל במוח, במקום רישעות טהורה, הם היו יושבים בשקט וממתינים לכניסתו של טראמפ לתפקיד, בתקוה שהוא באמת יעזור להם כפי שהוא מבטיח, שזה ממש לא בטוח. אבל לחבורת הילדים המופרעים הקרויה הבית היהודי, אצה הדרך להכריז שעם בחירתו של טראמפ תם רעיון המדינה הפלשתינית, וכיוצא בזה הכרזות מסוג זה, כאילו טראמפ, שיש לו חתן יהודי ועורכי-דין יהודים, אבל גם לא מעט מעריצים שמצדיעים במועל-יד, עם כל המשתמע מכך, הוא חבר נוסף בבית היהודי. הוא ממש לא, ואחרי שהוא יעביר את שגרירות ארצות-הברית לירושלים, הוא בהחלט צפוי להקים עוד שגרירות במוקטעה. גם הותיקן הכיר אחרי הסכמי אוסלו במדינת ישראל, כדי להכיר בו זמנית במדינה פלשתינית, ולא משום סיבה אחרת. אני מאמינה שמה שגרם למימשל אובמה שלא להטיל וטו נגד ההחלטה האנטי-ישראלית, ואולי אפילו ליזום אותה, איננו איזה תיכנון מוקדם של שנים להעביר לפני סיום כהונתו החלטה נגד התנחלויות, אלא העובדה שהימין הישראלי לא חדל לחגוג את בחירתו של טראמפ ואת תבוסתה של המפלגה הדמוקרטית, שתמיד היתה אוהדת ליהודים ותומכת נאמנה בישראל, גם בימי אובמה. את חגיגות הצהלה האלה, והתרת הרסן בימין, כולל דחיית פינוי עמונה וחוק ההסדרה והדיבורים על מות המדינה הפלשתינית, ודרישות לסיפוח חלקים מיהודה ושומרון לישראל ואפילו לגירוש התושבים הערבים, התקשה אובמה לסבול, והוא החליט למחוק לימין בישראל את החיוך הזדוני מהפנים בסטירת לחי, שלא באמת הזיקה לישראל, רק תקעה סיכה בבלוני חגיגות הנה דונלד בא, והשמחה רבה, כי גם נשיא ארצות-הברית הוא בסך הכל בן-אדם, ומאד לא נעים לו שצוחקים לו בפרצוף דוקא כשהוא מוכה, וניצחונו של טראמפ הוא מכה מאד גדולה לאובמה, וכאמור לו היתה לאנשי הימין הישראלי טיפת שכל במוח, במקום רישעות ושנאה, הם היו כובשים את יצרם ומחכים בסבלנות עד שטראמפ ייכנס לתפקידו רשמית, אבל אין להם שכל, אין להם טיפת שכל, ועכשיו הם חטפו סטירה שמחקה להם את החיוך הזדוני מהפרצוף, וזה לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא.