פגישת נתניהו וטראמפ

הערב אני לא מסכימה עם כמה מפרשנינו המלומדים שבדרך כלל אני חיה מפיהם, אבל הערב אני מעדיפה לשפוט ממה שראיתי ושמעתי במו עיני ואוזני, ומה שראיתי ושמעתי הוא שדונלד טראמפ התכונן היטב לפגישה עם נתניהו, והיה בהיר, מתוכנן ומדויק, והפנייה שלו לנתניהו באמירה ששני הצדדים צריכים להתפשר, ואתה יודע את זה, כן? היתה מופת של תיאטרון דיפלומטי. ואילו נתניהו לעומת זאת היה לחוץ, מבוהל כמעט כמו בנאום הערבים נעים בכמויות לקלפיות שלו, וגם הדברים שיצאו מפיו היו באותה רוח: הוא התלונן ללא הרף על הפלשתינים, וזה לא נשמע טוב, זה נשמע כמו ילד שאומר אבל הם התחילו והם מרביצים לי ומקללים אותי, בקיצור זה נשמע כמו תירוץ, וגם התנאים המוקדמים שהוא הציג למו"מ עם הפלשתינים, התנאי הראשון שהפשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית - פעולה שלא קיימת בעולם הדיפלומטיה: יש הכרה במדינה כמדינה, אין הכרה במדינה יהודית או ערבית או סינית, וגם אם מישהו אומר דבר כזה, אין לכך שום משמעות – והתנאי השני, שהפלשתינים יסכימו לשליטה צבאית ישראלית במרחב שבין הירדן לים, כלומר שיוותרו על מדינה ריבונית ויסכימו לאוטונומיה, שני התנאים המוקדמים האלה פירושם שנתניהו מחפש תירוץ למנוע הסדר עם הפלשתינים, ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה שנתניהו אפילו לא נשמע כמו מישהו שמנסה להכשיל הסדר עם הפלשתינים כי נורא חשוב לו לשלוט בכל ארץ-ישראל, אלא כמו מישהו שמפחד מנפתלי בנט ומהמתנחלים ומחבורת הכסילים המתלהמים במפלגה שלו, ולא מסוגל להוציא מעצמו איזו הבטחה ולו הבטחה מעורפלת לפעול לפיתרון הסיכסוך, שברור לי שדונלד טראמפ ציפה לשמוע ממנו, איזו הבטחה שהיתה גורמת לו להישמע יותר טוב ופחות מתנצל ולחוץ, מבלי לחייב אותו לאיזשהו ויתור ספציפי, אבל הוא יותר מדי מפחד ממי שאמורים להיות התומכים שלו מכדי להשמיע אותה, ולכן הוא נשמע לחוץ והוא נשמע עלוב, והוא נשמע מאכזב, ולמרות פרצי עליצות רגעיים שלא ממש שיכנעו אותי כי הם התחלפו כל כך מהר במטר האשמות כנגד הפלשתינים שנשמעו כמו התנצלות למה הוא לא יעשה שום ויתורים. נדמה לי שהנאום שלו בקונגרס נגד ההסכם האיראני שכל כך הרגיז את אובמה ואת הדמוקרטים, היה הרבה יותר טוב מצרור התירוצים שהוא שפך הערב לפני טראמפ, שנדמה לי שציפה מנתניהו, בתמורה לקבלת הפנים החמה, לאיזו אמירה מעודדת יותר, איזו הבטחה לעשות מצדו הכל כדי להגיע לשלום, וקיבל תירוצים של ילד בכיין, תירוצים שמסתירים בעיקר פחד גדול, ולא שום אני אוביל ואני אנווט שנתניהו גנב מיצחק רבין, מנהיג שהיו לו שני דברים שנתניהו חסר אותם לחלוטין: יושרה גמורה ואומץ-לב אדיר.

וכמובן שנפתלי בנט ואורי אריאל וחבריהם מיד הכריזו שפיתרון המדינה הפלשתינית ירד מהפרק, אבל כפי שכבר כתבתי הם שומעים רק את עצמם, ואין להם שום יכולת לשמוע מה אומר מישהו אחר, מישהו שאומר שלא אכפת לו שתי מדינות או אחת, העיקר שגם הישראלים וגם הפלשתינים יסכימו לפיתרון, שזה מה שטראמפ אמר. הוא לא אמר שנפתלי בנט יכול להכתיב לפלשתינים חד-צדדית את הפיתרון שנראה לו, אלא שהוא עצמו לא יכתיב את דמות הפיתרון, כל עוד הצדדים עצמם יגיעו להסכם, ושלצורך ההסכם הזה צריך לרסן את בניית ההתנחלויות ולעשות ויתורים, מה שמראה שבכל זאת יש לו איזושהי תמונה של תנאי ההסדר שלא מתיישבת עם התכניות של נפתלי בנט. זה שהימין צוהל זה לא מפני שטראמפ תומך בהם אלא מפני שהימין סתום, וזה שהשמאל עצוב זה מפני שהשמאל היסטרי. זאת אומרת, לא שאין סיבה להיות עצובים. עצוב מאד שנתניהו מנהיג עלוב ונכנע לראש מפלגה של שמונה מנדטים שהשחצנות שלו הרבה יותר גדולה מהמפלגה שלו, ועצוב מאד שנתניהו מנהיג יותר מדי עלוב בשביל לעשות ויתורים אמיצים שיאפשרו להגיע להסכם עם הפלשתינים. אבל לפחות במקרה הזה הבעיה היא נתניהו ולא דונלד טראמפ, שלמרות כל הדיבורים והמחוות ממשיך את המדיניות האמריקנית המסורתית במזרח התיכון, שחוששת ממדינה פלשתינית אבל מקפידה להשאיר לה אפשרות קיום ובשום אופן לא מורידה אותה מהפרק, כי היא תומכת בישראל אבל לא דורכת על היבלות של סעודיה ומדינות המיפרץ שהן בנות ברית של ארצות-הברית לא פחות מישראל, וגם מייצאות נפט, וגם לדונלד טראמפ אישית יש אצלן הרבה אינטרסים אישיים, בנוסף לאינטרסים הכלל-אמריקאים. האם דונלד טראמפ יצליח להביא את נתניהו והפלשתינים לשולחן המשא ומתן ולגרום לנתניהו לעשות ויתורים בפועל, שלצורך זה נתניהו יצטרך לגדל עמוד שידרה ולהתעמת עם חברי מפלגתו והקואליציה שלו, אני באמת לא יודעת. כל זה עדיין נעלם גדול. אבל הערב אין סיבה מיוחדת לא לשמחה ולא לעצב, כי מה שיקרה בפועל עדיין לא ידוע: האם טראמפ באמת יפעל להביא להסדר, ויפעיל לחצים על נתניהו וגם על הפלשתינים לעשות ויתורים הדדיים כדי להגיע להסכם כזה, או שהוא יסתפק בדיבורים, ומה באמת יקרה באיזור בתקופת נשיאותו של טראמפ, כל זה עדיין חידה גמורה. מחר ומחרתיים העיתונים יהיו מלאים בניתוחים ופרשנויות של כל מלה ומלה בנאומו של טראמפ עם מדרשים ופירושי רש"י, אבל מה שיקרה באמת עדיין לגמרי לא ידוע, והימין עדיין לא ניצח, ואפילו הימין, למרות נטייתו להתעלם מהמציאות, קצת מודע לזה: אם אנשי ארץ ישראל השלמה היו באמת כל כך בטוחים בעצמם שארצות-הברית תומכת בהם בלב שלם כפי שהם טוענים, הם לא היו כל כך תוקפניים ולא היו מאיימים על נתניהו ברעידת אדמה אם הוא ידבר על מדינה פלשתינית. מה שצריך עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה באמת. אולי יש סיבה לפחד ממה שיעשה דונלד טראמפ, אבל ממש אין סיבה לפחד מהאיומים של נפתלי בנט.