סיפורים על מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה י"ב, וחלק ניכר מהזמן הייתי חולה בפראטיפוס שכמעט הרג אותי, מחלה די נדירה שאף אחד אחר בסביבתי לא חלה בה מעולם, ואין לי מושג איך נדבקתי בה: אמרו לי שבטח בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב שעשיתי בה בקיץ שבין השביעית לשמינית עבודת גמר בכימיה פיזיקלית על משהו שנקרא אפקט ליזיגנג, מין משקעים דמויי טבעות הולכות ומתעבות, שיותר עניינו את המנחה שלי מאשר אותי ושבעצם ניבאו את סוף הקריירה המדעית שלי: את העבודה עשיתי במכון למיקרוביולוגיה הומנית, כלומר לחקר חיידקים שפוגעים בבני אדם – חיידקים שגורמים לפראטיפוס דוקא לא היו שם, כך שהסיבה למחלתי נותרה חידה – ושם הרגו מדי יום עכברים וחולדות לצורך מחקר, ולא תמיד דאגו למנוע מהחיות המסכנות סבל ויסורים, ואני החלטתי שלמרות חשיבות מחקר המחלות ופיתוח התרופות לבני אדם שאינני מזלזלת בו חלילה, אני מעדיפה למות מאשר להרוג כל הזמן חיות קטנות לצורך ניסויים, וחזרתי לאהבת נעורי ההיסטוריה, ששם רק צריך להבין למה בני אדם רוצחים כל הזמן את בני מינם, אבל תודה לאל לא צריך להרוג אף אחד בעצמך. בכל אופן, הזיכרונות שלי ממלחמת יום הכיפורים אינם משולבים כמו בסרטים באהבת נעורים, אלא בריחות של מעבדות מחקר, בבכי של חולדות גוססות ובסרגל המדידות שבעזרתו מדדתי את רוחב הטבעות של אפקט ליזיגנג, וגם בלחמניות המרוחות בגבינה מתובלת שאכלתי בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב ולדברי יודעי דבר היו הסיבה לכל צרותי באותה שנה. לא היתה לי שום היכרות אינטימית עם המלחמה כמו לאלפי הלוחמים בחזיתות שכאלפיים ושש מאות מהם נהרגו במלחמה הארורה הזאת, וכמה מהם הכרתי היטב מבית הספר ומתנועת הצופים, כמו חיים שוורץ ועופר שוולבה שהיו מדריכים שלי בצופים, ושלמה הלפרין שהיה מדריך שלי בגדנ"ע, ובודאי חלק מהאנשים שהכירו אותם עוד חיים.

אבל אני היסטוריונית, והמשמעות העיקרית להכשרה המקצועית שלי היא שלמדתי לא לסמוך על זיכרונות אישיים ולבדוק כל דבר, כי הזיכרונות האישיים מאד מתעתעים, ועוד יותר מתעתעים הזיכרונות הקיבוציים, אלה שהופכים לידע כללי. עכשיו אני שומעת בטלויזיה את לוחמי המוצבים מספרים כמה הם היו בטוחים בעצמם ולא ציפו בכלל להתקפה מצרית, וגם פרשנים מימין  ומשמאל בלי קשר לעמדותיהם מדברים על הזחיחות והשאננות וכמה הרגשנו חזקים לפני מלחמת יום הכיפורים.

והזיכרונות שלי אומרים שזה בכלל לא נכון. נכון שמאד התפעלנו מהניצחון במלחמת ששת הימים, שאז הייתי רק בת 11. אבל ההתפעלות הזאת נבעה מכך שבכלל לא ציפינו לניצחון הזה. היה המון פחד לפני המלחמה והיו דיבורים על עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים שיוסבו לבתי קברות, ובמשך חודשים לפני המלחמה ערמו שקי חול והחשיכו בניינים, וכשבמקום זה דוקא ניצחנו ובמקום עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים נהרגו שמונה מאות חיילים במהלך הלחימה עצמה ולא נהרגו בכלל אזרחים, הניצחון נראה גדול ומדהים. ונכון שהיו אלבומי ניצחון, מרוב התפעלות, ודיבורים נרגשים, והרב גורן התרוצץ ותקע בשופר, אבל אבא שלי אמר כל הזמן שעוד מעט יחזירו את השטחים הכבושים, כמו שקרה חצי שנה אחרי מבצע סיני שאני לא יכולה לזכור כי הייתי אז תינוקת קטנה. לקח המון שנים עד שקלטנו שהשטחים לא מוחזרים.

ותוך שנתיים התחילה מלחמת ההתשה, ואני לא זוכרת שאננות, רק שיש כל הזמן הרוגים בתעלה, וחלק מהם הכרתי, כי הם היו בוגרים מאיתנו רק בכמה שנים. אני לא יודעת כמה הרוגים היו בסך הכל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אבל אני זוכרת הרבה ימים שבהם מודיעים ברדיו על חיילים הרוגים, ואני לא זוכרת שהרגשנו חזקים ושאננים. אולי משה דיין דיבר בשחצנות אבל זה היה קשור לאופי של משה דיין ולא לאיך שהרגישו רוב האנשים. ואז עוד חיו בישראל המון ניצולי שואה והמון אנשים שחוו את מלחמת השיחרור הקשה שנהרג בה אחד מכל מאה יהודים בישראל, בסך הכל ששת אלפים איש, שזה מספר מזעזע, והמון אנשים היו כל הזמן מאד מפוחדים.

ההפתעה היתה יותר בכך שהמלחמה פרצה ביום הכיפורים שלא האמנו שאפילו המצרים ששונאים אותנו יתקפו אותנו ביום הכיפורים. אבי שמאד רצה שלום עם הערבים, שמח מאד כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, ונסע למצרים כמה פעמים והיה בטוח שיהיו יחסים נפלאים, אבל אני ידעתי שלא, כי אפילו בתור ילדה הבנתי ששנאה היא דבר מאד עוצמתי ולא נעלם בקלות. אף פעם לא נסעתי למצרים ותמיד פחדתי מהמצרים. אני שמחה כמובן שיש לנו שלום עם מצרים ובייחוד שכבר אין לנו מלחמה איתם, ואני מקוה שלעולם לא תהיה, אבל אני מאד מודעת לכמה שהם שונאים אותנו, ואין לי שום ציפיות ליחסים נפלאים. בכל אופן אני לא מסכימה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל שאננות, כי ישראל ידעה שיש סכנת מלחמה ושקלה להנחית מכה מנע, אבל האמריקאים, ובמיוחד הנרי קיסינג'ר שהיה אז שר חוץ מאד חזק, התנגד שישראל תנחית מכת מנע ואיים שארצות הברית לא תתמוך בנו, ובגלל האיום האמריקאי ישראל לא פעלה להנחית מכת מנע על מצרים, וכל מה שקרה אחר כך קרה במידה רבה בגלל זה. מצד שני אולי אפשר היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה מסכימה לסגת מתעלת סואץ מרצונה כפי שסאדאת הציע, וגם גולדה הודתה בכך שסאדאת הציע לה הסכם שבו ישראל תיסוג מהתעלה מרצונה, אבל הטענה שסאדאת הציע בתמורה הסכם שלום איננה נכונה. לפי מה שאני זוכרת כל המעורבים, גולדה וקיסינג'ר, דיברו אז על סוג של שביתת נשק, לא על שלום, ואני זוכרת שגולדה סיפרה שקיסינג'ר הציע שישראל תתחיל לסגת והיא שאלה ומה יקרה אחרי שנתחיל לסגת, ולא היתה ממש תשובה לזה. כנראה בדיעבד הסיפור התפתח לזה שאפשר היה לקבל שלום תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלי מלחמה, אבל אני מפקפקת בסיפור הזה, כי סאדאת דרש תמורת שלום את כל סיני בחזרה, ולכן קשה לי להאמין שהוא הציע הצעה מרחיקת לכת תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלבד. בדיעבד, אחרי כל הדברים הנוראים שקרו וכל האבידות הנוראות שפוצעות אותנו עד היום, נוח לומר שיכולנו לעשות שלום בקלות והכל יכול היה להיות נפלא, וגם אהוד אולמרט מספר תמיד איזה שלום נפלא הוא עמד להביא לנו בדיוק כששלחו אותו לכלא, אבל אני לא מצליחה להאמין לו. כנראה שהיתה אפשרות לאיזשהו הסכם ביניים עם מצרים תמורת נסיגה מהתעלה, שאולי חבל שגולדה לא הסכימה לו, אבל אי אפשר לדעת אם זה היה מונע את המלחמה. את השלום עם ישראל סאדאת עשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שגרמה אבידות נוראות לישראל, אבל גם גרמה הרבה מאד אבידות למצרים, ואי אפשר באמת לדעת אם האבידות של ישראל הן אלה שאיפשרו לסאדאת לעשות הסכם שלום עם ישראל, או האבידות של המצרים הן אלה שהניעו אותם להגיע להסכם שלום, או גם וגם. הרי במצרים היתה התנגדות גדולה מאד לשלום עם ישראל שעדיין מאד חזקה, ולכן סאדאת נרצח, והשלום בין ישראל למצרים נראה יותר כמו נס מאשר כמו דבר מובן מאליו, והוא שלום מאד שברירי שלא תמיד מאפשר לישראל אפילו להחזיק שם שגרירות פתוחה.

הלקח ממלחמת יום כיפור הוא לא כל כך ברור, כי עד היום לא ממש ברור מה באמת קרה. בוודאי שתמיד טוב למנוע מלחמה אם אפשר, ובוודאי שהנזקים של מלחמה יכולים לפגוע לעשרות שנים ואינם מעלים ארוכה. אבל אפשר גם ללמוד ממלחמת יום הכיפורים שכשמדובר בבטחוננו עדיף היה לקחת את הסיכון ולצאת למלחמה במקום לחכות שיכו בנו. מצד שני אחרי עשרה ימים נגמר לישראל הנשק והיא היתה לגמרי תלויה באספקת חירום מארצות הברית, וזה מסביר את הסיכון שגולדה לקחה כשצייתה לאיום האמריקאי לא לתת מכה מקדימה. יש הרבה אנשים ששונאים את גולדה ומבקרים אותה קשות שבגללה הידרדרנו למלחמה, אבל לדעתי הם מתארים את המצב הבלתי אפשרי שבו גולדה נמצאה בצורה שנוחה להם, ואני לא בטוחה שבאמת היתה לה ברירה. לי מלחמת יום הכיפורים דוקא אומרת שעל הרבה דברים אין לנו שליטה, ושאנחנו מאד תלויים בארצות הברית, ובמיוחד היינו תלויים בה אחרי מלחמת ששת הימים, כי ברית המועצות וכל מדינות ברית ורשה ניתקו איתנו את היחסים וצרפת שקודם סיפקה לישראל נשק וספינות ומטוסים הטילה עלינו אמברגו, ורק האמריקאים נשארו לתמוך בנו, וגם זה לא בלי תנאים. זה מצב מאד קשה, והיום מצבנו כנראה טוב יותר, אבל לא פחות פגיע. ואני חושבת שאנשי השמאל שטוענים שהציבור בישראל מצביע לימין מתוך זחיחות ושאננות טועים טעות עמוקה, כי לדעתי הישראלים נוטים יותר לימין דוקא בגלל שהם מאד מפוחדים, מהחמאס והחיזבאללה ודאעש ואל-קאעידה וכל מה שקורה כמו מלחמת האזרחים בסוריה רק מגדיל ומעצים את הפחדים של האנשים בישראל מאיומים בטחוניים, והימין מנצח כי הוא מבין טוב יותר שהישראלים הם לא זחוחים אלא מאד מאד מפוחדים ומאד מתוחים ועצבניים. קיסינג'ר חשב שזה טוב שישראל תפסיד במלחמה, כי ככה היה יותר קל לדעתו להגיע להסדר עם המצרים, ולכן היה חשוב לו שלא ניתן מכה מקדימה שהיתה הסיכוי היחיד שלנו למנוע מכה קשה לישראל במלחמה, אבל בפרספקטיבה היסטורית כל מה שקרה במלחמת יום הכיפורים, הביא לעליית הימין בישראל, ולזה שקשה מאד להחליף את שלטון הימין, ולכן הסיכויים להסדר עם הפלשתינים בכלל לא טובים, וזה מראה שאנשים שחושבים שהם מאד חכמים, ואולי הם באמת מאד חכמים, עלולים מרוב חכמה לעשות דברים מאד מאד טיפשיים.