ממשיכים

אתמול היתה לבתי שרון יום הולדת, ורציתי לכתוב או לתרגם משהו בשבילה ולא הספקתי. עשיתי קניות והכנתי אוכל ושמרתי על אביבי הקטן כששרון הלכה לקנות דברים שהיא רצתה לקנות מזמן ולא הספיקה, כי עכשיו היא אמא והיא לא מספיקה. בקניות היא פגשה חברים ששאלו אותה איפה אביב, והיא אמרה שהוא איתי, אז הם אמרו לה אה, אביב עושה בייביסיטר לסבתא. זה מאד הצחיק אותי, דוקא מפני שיש בזה משהו נכון, שהנכדים שומרים עלינו בדרכם להישאר מחוברים לחיים האמיתיים, שהם חיים של אוכל ואמבטיות וקניות וטלויזיה ולא כל כך חיים של ספרות ושירה. זיידי סמית אמרה באיזה נאום יפה שלה שזאת השירה שלנו, אבל השירה היא שירה והחיים הם חיים. השירה יכולה לעמוד בעינה אפילו כשנמות, ויש בזה משהו יפה, אבל החיים הם חולפים ומשתנים ללא הרף, הארוחות שבישלנו נאכלות והקניות שקנינו נגמרות וצריך שוב לקנות וכל עבודת חיינו הבלתי נגמרת חולפת ונעלמת, ורק הילדים שגידלנו והנכדים מזכירים לנו שכל העבודה הזאת חוללה משהו בעולם, למרות שלרוב לא נשאר ממנה זכר, היא מטבעה עבודה שאיננה משאירה את אותותיה, חוץ מאשר בגופם ובנפשם של ילדינו, וגם שם האותות שלה חמקמקים ונטמעים. בכלל בקיץ הזה לא כתבתי הרבה ולא תרגמתי הרבה, הייתי בעיקר סבתא. גם בתי ניצן ודין הקטן באו מאנגליה לבקר אותי, וכשראיתי את הפנים הקטנות של דין בדלת ביתי, דחוק בין הוריו, כמעט התעלפתי. אין לי הרבה הזדמנויות להיות סבתא של דין, לטגן לו שניצלים ולעשות לו אמבטיה. לפני שהם נסעו הביתה ישבנו עירית, הסבתא השנייה, ואני, בסלון הבית ודין, מבלי שאיש אמר לו מלה, הוא ראה את הדברים נארזים במזוודות הגדולות והמזוודות מחכות ליד הדלת, והוא רץ בין עירית לביני וחיבק אותנו חיבוקים עזים, כמה שילד קטן יכול, וזה היה מאד מרגש וגם עצוב, כי עכשיו הוא שוב רחוק ואני יכולה לראות אותו רק בסקייפ, ואני מקוה שמהזמן שבילינו יחד משהו נשאר, למרות שגם זה זמן מהסוג החולף ונעלם שאיננו משאיר את אותותיו, או אולי הוא משאיר את אותותיו באופן שאיננו נראה, כפי שאני נושאת בלבי כל הימים את הסבים והסבתות שלי, שהבתים שהם גרו בהם כבר כל כך ישנים, ובמקום חנות העורות הגדולה של סבא משה ברחוב החלוץ בחיפה יש עכשיו כמה חנויות קטנות, ואפילו התקשיתי לזכור איפה בדיוק החנות היתה, מול הבית או אולי קצת הצדה, ובמאפיה של סבא אברהם אנשים גרים או אולי כבר הרסו אותה ובנו שם איזו וילה עם גן ובריכה ופסלי גינה, כמו שעשו ברוב המשקים בבנימינה, שפעם היו בחצרות שלה שובכים ולולים ואפילו רפתות ואורוות, ועכשיו יש בעיקר בתים של עשירים עם גינות של דשא ופרחים ולא עצי פרי או גן ירקות. ורק אני בלב זוכרת שהסבים והסבתות שלי חיו פה. כולם נולדו במקום אחר והגיעו הנה בתקוה גדולה לחיים חדשים, ואני חושבת שהם היו מרוצים ממעשה ידיהם. אנחנו שכבר איננו ראשונים משנים את הנוף יותר משאנחנו בונים נוף חדש. אנחנו בנים ממשיכים למרות שלא ברור את מה אנחנו ממשיכים, לא בנינו בית ולא הקמנו משק או חנות. החיים שלנו לא טבעו עקבות בנוף, וכשנלך מפה שום דבר ממשי לא ייעלם, אבל הילדים והנכדים שלנו יזכרו אותנו, ונגור אצלם בלב לטוב ולרע.