מתגעגעים

אולי הייתי צריכה לקחת את אושר להיפרד מניצן וגיא ודין הקטן כשהם חזרו לאנגליה, שיראה אותם נוסעים ויבין שהם כבר לא נמצאים פה. אבל ביום שהם נסעו השארתי אותו בבית, ועכשיו הוא מחפש אותם כל הזמן. בכל יום הוא מבקש ללכת לבית ברחוב טשרניחובסקי שבו הם שהו שבועיים כשהיו בארץ, והוא לא מבין למה אנחנו לא הולכים אליהם, ואתמול, כשהוא התייאש מללכת אליהם הביתה, הוא משך אותי לכיוון קפה "דובשנית", ששם ישבנו איתם פעם ביחד. חשבתי שהשבוע שהיינו ביפו עם שרון ואביב ישכיח ממנו שניצן באה לבקר אותנו, אבל אושר אף פעם לא שוכח שום דבר. הוא זוכר כל בית שהוא היה בו וכל אדם שהיה חביב אליו ובוודאי שהוא לא שוכח את בני המשפחה, גם אם הם רוב הזמן רחוקים, וגם דין שהוא רק בן שנתיים ישר התחבר עם אושר, למרות שקודם הם בכלל לא הכירו ולמרות שאושר קצת כעס כשדין דרך עליו, ולמרות שדין יותר רגיל לחתול יאנוש ופחות לכלבים. בעצם יש כלבה של השכנים גבי שדין משחק איתה וגם משחק בצעצועים שלה, וכשהוא חזר הביתה דבר ראשון הוא מילא מים מהבריכה של גבי ושפך על עצמו. ילדים וכלבים מאד אוהבים לשחק במים ומים מיד מחברים ביניהם. ודין אהב לעשות אצלי אמבטיה עם הברווז המצפצף. אבא שלו הוא מוסיקאי ולא אוהב צעצועים מצפצפים, אבל אני ממילא חצי חרשת ולא אכפת לי שיצפצפו כל היום בברווז ובכלב פלוטו, שנשארו בבית מאז שהבנות שלי היו קטנות ומצאתי אותם בנבכי הארון. הצפצופים שלהם מזכירים לי את הימים שהבנות שלי עוד היו קטנטנות ותמיד בלילה כשהתאמצתי מאד לשמור על שקט הייתי דורכת בטעות על איזה צעצוע מצפצף וכל הבית היה נחרד מהצפצוף. בכלל כשיש נכדים קטנים כל הזמן נזכרים איך היה כשההורים שלהם עוד היו ילדים קטנים בעצמם וממרחק הזמן אלה זיכרונות מאד מתוקים. אני תמיד אומרת להורים לילדים קטנים שייהנו מהם, כי זה עובר כל כך מהר ואחר כך מתגעגעים לימים האלה, כשעוד אפשר כל כך להינות מאמבטיה עם ברווז מצפצף ומלשפוך מים על הרצפה ולהשפריץ. תענוגות של ילדים הם מאד זולים ופשוטים, והם יכולים לשחק יום שלם בקערה של פלסטיק ולהיות מאושרים. בינתיים השארתי בחדר האמבטיה את האמבטיה הסגולה שקניתי לדין ואת הברווז המצפצף שמצאתי בארון, והיה פעם הברווז של אמא שלו. בכל פעם שאני מסתכלת בברווז אני רואה את דין יושב באמבטיה ושופך על עצמו מים מקערת פלסטיק וצוחק וככה אני פחות עצובה שהם רחוקים. אני לא יודעת איך אפשר להסביר לאושר שהם נסעו ושהרבה זמן לא נוכל להיות איתם ביחד. אולי עם הזמן הוא יבין. לאט לאט אני מסדרת את הבית, את הדובונים והכלבלב הפרוותיים הנחתי על המיטה בחדר של הבנות שאחר כך נהיה החדר של שרון כשהיא באה לירושלים ועכשיו יהיה החדר של שרון ואביב הקטן, והוא יוכל לשחק בצעצועים, כי הוא כבר מתחיל לשחק בכבשה הפרוותית שהביאו לו מאנגליה והיא מנגנת ונדלקים בה אורות אדומים. זאת כבשת קסמים שגם לדין יש כזאת ועכשיו גם לאביב והיא מרגיעה ומרדימה אותו כשקשה לו להירדם. זה כיף שיש לאביב בן-דוד שגדול ממנו בשנתיים שזה קצת דומה לאח גדול שאפשר לקבל ממנו בגדים וצעצועים. אסתי צילמה אותי עם הבנות והנכדים ואמרה שאנחנו נראים כל כך יפים, אבל שבועיים של ביקור עוברים מאד מהר ואחר כך עוד יותר עצובים ומתגעגעים. עירית אמרה לי שיש לי מזל שלפחות חמישים אחוז מהילדים שלי בארץ, ועכשיו גם חמישים אחוז מהנכדים. זה נכון כמובן. ריחמתי קצת על עירית שהיתה מאד עצובה ביום שהם נסעו, וגם לי עמד בגרון מין גוש של בכי חנוק, אבל לא בכיתי, רק ליטפתי את אושר ואמרתי לו שאולי אנחנו לא נוכל לנסוע אליהם, אבל הם יבואו שוב לבקר אותנו, והעיקר שהם מאושרים ולכן גם אנחנו נהיה מאושרים.