תחת מתקפת טילים

לא שמחתי שהרגו את המחבל. לא שמחתי לא בגלל שאמרתי לעצמי לא לשמוח, אלא פשוט לא שמחתי. כשהתעוררתי והדלקתי את הטלויזיה כבר הודיעו שהלימודים בתל אביב בוטלו, וכבר נורו על ישראל עשרות רקטות. ראיתי שהעיניים נמשכות להסתכל על היירוטים של הרקטות, כי רואים רק את עמודי העשן שהטילים מושכים אחריהם, וזה נראה כמו כלי טיס כלשהו שמעופף בשמיים הכחולים, לא כמו משהו שיכול להרוג, ואנשים תמיד אוהבים להסתכל על דברים שעפים בשמיים כמו ציפורים, גם אם הם בכלל לא דומים לציפור. הרגשתי רק פחד ועצב, שאולי אנשים ייפגעו, ונבהלתי מאד מזה שירו טילים על יפו, ששם הבת והנכד שלי גרים, אם כי למרבה המזל הם אצלי עכשיו, ואמרתי לבת שלי שאם זה ימשיך אני לא מרשה לה לחזור הביתה, וראינו ביחד את הפקק הגדול בין ראשון לציון ותל-אביב, ואת האנשים שבאזעקה שכבו על הכביש לצד המכוניות שלהם וכיסו את ראשם בידיהם. זה הפחיד אותי עד צמרמורת. אני לא מבינה אנשים שאומרים שזה לא נורא. מה זאת אומרת לא נורא? יחסית למה זה לא נורא? יחסית למלחמת השחרור? או למלחמות העולם? זאת אמת המידה שלנו? הרי ככה אנשים בישראל חיים כמעט בשגרה, וזה נורא מאד שזאת מציאות החיים הלכאורה נורמלית שלנו, שיורים עלינו טילים ואנשים צריכים להתחבא בממ"ד, אם יש להם בכלל ממ"ד, לרוב האנשים אין, והילדים צריכים לפחד שיפול עליהם טיל, כי הטילים נורים על אוכלוסיה אזרחית, ולא חומלים על פעוטות וזקנים ונשים הרות ונכים, לא חומלים על איש, וזה נורא מאד בעיני שככה אנשים צריכים לחיות כבר שנים. והכי נורא שזה לא משהו בלתי נמנע שלא תלוי בנו, אלא מעשה שהממשלה שלנו עשתה מבחירה, ואפילו אם נאמין לנתניהו שהוא לא עשה את זה כדי ללחוץ על בני גנץ להסכים לסדר לנתניהו עוד שנתיים של שלטון, דבר שבשביל המצביעים והממליצים של גנץ שקול לאסון, כי רובם, ואני ביניהם, מאמינים שכל יום נוסף שנתניהו בשלטון הוא אסון למדינת ישראל, ומערער את כל המערכות שלה, שכולן משועבדות לאינטרסים של נתניהו ומשפחתו, בין אם מדובר בקניית צוללות מאחורי הגב של שר הביטחון והרמטכ"ל, ובין אם מדובר בהתקפות הקשות על מערכת המשפט ומינוי אנשים לא ראויים רק משום שהם חנפנים ומלחכי פנכה לתפקידים חשובים כמו שר המשפטים ושרת התרבות, ושטובת המדינה היא קודם כל ובראש וראשונה לסלק את נתניהו, ולא לאפשר לו בשום אופן עוד שנתיים בשלטון, עם מפלגת הליכוד שאיבדה כל עצמיות והפכה לכנופיית נתניהו ולאסקופה נדרסת שלו, לפי הסיסמה החדשה של עבדי נתניהו בליכוד "מתווה הנשיא", שזאת בכלל הצעה בלתי חוקית, כי לפי החוק ראש הממשלה איננו יכול להיות נבצר יותר ממאה ימים, אחר כך צריך לבחור לו מחליף, כי כל הרעיון במצב הנבצרות הוא שהוא מצב זמני ולא מצב קבע, שזה בלתי אפשרי שראש ממשלה יהיה נבצר ללא הגבלת זמן. וריבלין המציא את זה רק בשביל לרצות את נתניהו שרוצה להתמודד עם כתבי אישום מכסא ראש הממשלה ולא כאזרח מן השורה, ובגלל זה המדינה  שלנו בטירוף מערכות ואולי גם במלחמה ממש. יכול להיות שהרגו את המחבל הזה בתום לב משיקולים צבאיים, יכול להיות, אבל לצערי אין לי שום אמון בנתניהו שהוא עושה משהו מסיבות טהורות ולא בשביל לסדר לעצמו להישאר בשלטון לנצח, ואולי נבצרות בלתי מוגבלת זו הגדרת התפקיד שלו. ראיתי את לבנה ובת-שבע חדד שנפלה להן רקטה בתוך הבית, והן סיפרו על הבת מיכל שמתה לפני חצי שנה מסרטן והם מתקשים להתאושש מהאסון הזה ועכשיו גם נפלה להם רקטה בתוך הבית, ונזכרתי במה שאמרה לי חוה טס שהיתה המון שנים אחות בבית חולים, שיש אי צדק קוסמי, יש אנשים שיש להם כל כך הרבה צרות, כאילו כל הצרות של העולם נופלות דוקא עליהם, וגם הרקטה. הן לא בכו והשתדלו להיות חזקות מול המצלמה אבל אני בכיתי, מצער וגם מפחד, כי לכל מקום יכולות להגיע הרקטות, והמחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת, שאצטרך לרוץ עם אביב התינוק לחדר המדרגות כי אין לנו מקום אחר. לאנשים יש זכות לחיות חיים נורמליים ושלווים ולא להיות מופגזים, אבל נתניהו מוכרח שתהיה מלחמה עם הערבים והוא יוכל להסית נגד חברי הכנסת הערבים, כדי שגנץ לא יקים איתם ממשלה אלא יעזור לו להישאר בשלטון וככה נישאר עם הדיקטטורה של נתניהו ועם הדיבורים הגזעניים, ורק הילדות מעוטף עזה שדיברו איתן בטלויזיה אמרו שהן היו רוצות שיפתרו את הדברים בדרכי שלום, ואולי צריך לחכות שהן תהיינה בשלטון כדי שתהיה לנו ממשלה נורמלית שדואגת לעם שכל כך עייף ומותש ולא צריך מחבלים מתים רק צריך קצת שלוה.