טעם החיים

בימים הקרובים יודיעו לנו כתבי הבריאות בפנים מכורכמים על "עלייה מדאיגה במספר החולים" והסיבה לכך פשוטה: בימים האחרונים החזירה אלעל ארצה בשיתוף פעולה עם משרד החוץ אלפי ישראלים, שחלקם שהו באיזורים מוכי קורונה, ואין ספק שחלקם לפחות נדבקו. המקרה הבולט שדווח הוא של עשרות חסידי חב"ד שהגיעו משכונת קראון הייטס מוכת הקורונה בניו יורק, וכולם נמצאו נגועים בנגיף, ולמרבה המזל הושמו מיד בבידוד, אבל לא בטוח שלא הדביקו בדרך אחרים. להחזיר ישראלים חולים הביתה זה אולי המעשה המוסרי לעשות, וזה ללא ספק המעשה המטומטם ביותר לעשות, כי ככה מביאים לישראל תגבורת נגיפים ומחזקים את המגפה בישראל, שבינתיים לא גבתה מהאזרחים מחיר גבוה בחיי אדם, אבל גובה מחיר מאד גבוה ואולי בלתי נסבל בכל התחומים האחרים. הסיפור של חסידי חב"ד התפרסם מפני שבהתחלה הוא נראה כסיפור של פרוטקציה וניצול לרעה, כאשר אושפזו מיד במלון דן על חשבון חולים אחרים שהועברו משם בחטף – בכלל היחס הנוקשה לחולים כאילו היו פושעים מקומם ואפילו מזעזע – אבל כשמציינים את העלייה במספר החולים לא מתייחסים לעובדה שעשרות מהם הם אותם חסידי חב"ד שהגיעו חולים ממוקד התפרצות הקורונה בניו-יורק. כשכתבי הבריאות יודיעו לכם בפנים מכורכמות על עליית מספר החולים בישראל תזכרו שה"נדבקים החדשים" בעיקר יובאו מחו"ל במטוסי אלעל, אולי מתוך דאגה אמיתית ואולי לאו דוקא, כי מי שמחליט הם הפוליטיקאים ובפרט אחד מהם, ולאו דוקא המומחים למגפות, לפי הידיעות שדולפות בימים האחרונים דווקא המומחים הם אלה שמודרים מחבורת מקבלי ההחלטות, שהשרירותיות שלהן צועקת לשמיים: בכל יום איומים חדשים וגזירות חדשות, שמזכירות יותר את ממלכתו של פרדיננד פדהצור מאשר ממשלה שמקבלת החלטות מושכלות בצורה מסודרת. ביום אחד הודיעו על איסור התקהלות מעל מאה איש, יומיים אחר כך הורידו את המספר לעשרה, מבלי שהתרחש בין שני המועדים שום דבר דרמטי, סגרו את המסעדות ובתי הקפה, וכמה ימים אחר כך גם את השווקים, שמאכילים את עניי הערים שעכשיו יצטרכו גם לשלם הרבה יותר על מזונם ברשתות השיווק. וללא הרף בודק פרדיננד פדהצור האם אנחנו עדיין אוהבים אותו, ולתדהמתו אנחנו לא כל כך אוהבים אותו, למרות שהוא דואג למלא את מסכינו במשבחיו ומהלליו הבלתי נלאים ובעיקר להופיע בעצמו, מה שגרם לי לזפזף בימים האחרונים באופן מוגבר לקומדיות הרומנטיות בכבלים, ונאלצתי להודות ביני לבין עצמי שצפייה מוגברת בקומדיות רומנטיות, כמו אכילת ממתקים, עלולה בהחלט להזיק. מה שכן קראתי ברוב עניין בסוף השבוע אלה הראיונות של שני ליטמן במוסף "הארץ" עם חולי קורונה שמאושפזים בבתי חולים שונים בארץ, והם סיפרו על תסמין של הקורונה שלא שמעתי עליו קודם, ובאמת עכשיו התחילו להתייחס אליו בתקשורת: אובדן חושי הטעם והריח למשך זמן מה. זה הזכיר לי את אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "אוכל שתיה גבר אשה" של אנג לי הנהדר, שצולם בטייוואן, ומספר על טבח זקן שאיבד את חוש הטעם, ואיננו יכול לטעום את המזון שהוא מבשל. המוטיב הזה בסרט נמצא ברקע. הסרט עצמו מספר על חיי האהבה המפתיעים למדי של הטבח הזקן ושל שלוש בנותיו הבוגרות, אבל בסצינת הסיום שלו בתו מבשלת לו את המרק המפורסם שלו עצמו, והוא אומר לה: "בתי, אני טועם את המרק שלך". הסצינה הזאת תמיד גורמת לי לדמוע, אפילו כשאני רק נזכרת בה, כי יש בה הכל: הקשר המיוחד בין הורים וילדיהם וטעם החיים כפי שאנו אומרים לא במקרה, שהרי יכולנו להגיד מראה החיים או קול החיים או אפילו ניחוח החיים, אבל אנחנו אומרים טעם החיים ואנחנו שואלים את עצמנו תמיד אם יש טעם, ואני מאחלת לכולנו שלא נאבד את חוש הטעם גם בימים האלה ושלא נאבד אותו לעולם.