היום
לפני שש שנים נפטר אחי, ההסטוריון גלעד מרגלית. אני מתרגמת לזכרו שניים משיריה של אלזה לסקר-שילר. (תרגמתי אותם בלשון
נקבה, אך אינני בטוחה שזו היתה כוונת המשוררת).
יָרֵחַ
מָלֵא
חֶרֶשׁ
שָׁט הַיָּרֵחַ בְּדָמִי...
צְלִילִים
נָמִים הֵם עֵינֵי הַיּוֹם
חוּג לְכָאן
– סֹב לְשָׁם...
אֵינִי
יְכוֹלָה לִמְּצֹא אֶת שְׂפָתֶיךָ...
הֵיכָן
אַתְּ עִיר זָרָה
עִם נִחוֹחוֹת
נוֹשְׂאֵי בְּרָכָה?
תָּמִיד
שׁוֹקְעִים עַפְעַפַּי
מֵעַל
הָעוֹלָם – הַכֹּל נָם.
Vollmond
Leise schwimmt der Mond durch mein Blut
Schlummernde Toene sind die Augen des Tages
Wandelhin – taumelher –
Ich kann deine LIppen nicht finden…
Wo bist du ferne Stadt
Mit den segnenden Dueften?
Immer senken sich meine Lider
Ueber die Welt – alles schlaeft.
הָאַחֲרוֹן
(לשיר
זה גרסה נוספת שבה נשמטות שתי השורות הראשונות ושתי השורות האחרונות גם פותחות את
השיר במקום להופיע כשורות ששית ושביעית, והשיר נפרד לבתים.)
נָשַׁבְתִּי
בְּרוּחַ פִּרְאִית
עַד שֶׁנֶעֱמַדְתִּי.
כָּל הַכּוֹכָבים
חוֹלְמִים עָלַי,
וְנִצְנוּצֵיהֶם
הוֹפְכִים זְהוּבִים יוֹתֵר,
וּמֶרְחַקַּי
עֲבִירִים פָּחוֹת.
אֲנִי
נִשְׁעֶנֶת עַל עַפְעַפּוֹ הַנֶּעֱצָם שֶׁל הַלַּיְלָה
וּמַקְשִׁיבָה
בַַּדּוּמִיָּה.
אֵיךְ
הַיָּרֵחַ מַקִּיף אוֹתִי.
תָּמִיד
נִצְנוּץ עִוֵּר מְמַלְמֵל.
הוּא דֶרְוִישׁ
בִּמְּחוֹל סִבּוּבָיו.
לָבָן-צָהֹב
רַעֲנָן תָּלוּי זָהֳרוֹֹ
קַל כַּקֶּצֶף
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה.
אַךְ מֵעַל
הָעֲנָנִים רַעַם מַפֹּלְתּוֹ
תָּמִיד
מֵטִיל אֵימָה.
בְּצִדִּי
נָגַע זְהָבוֹ.
יַם
מוֹלַדְתִּי מַאֲזִין חֶרֶשׁ בְּחֵיקִי,
שֵׁנָה
בְּהִירָה – יְקִיצָה אֲפֵלָה...
בְּיָדִי
נָח כָּבֵד עַמִּי קָבוּר,
וּמוֹשְׁכִים
בְּהִסּוּס אַקְלִימִים מֵעָלַי.
אֲנִי
נִשְׁעֶנֶת עַל עַפְעַפּוֹ הַנֶּעֱצָם שֶׁל הַלַּיְלָה
וּמַקְשִׁיבָה
בַַּדּוּמִיָּה.
Der Letzte
Wilde Winde wehte ich,
Bis ich stand.
Alle Sterne traeumen von mir,
Und ihre Strahlen werden goldener,
Und meine Ferne undurchdringlicher.
Ich lehne am geschlossenen Lid der Nacht
Und horche in die Ruhe.
Wie mich der Mond umwandelt,
Immer blindes Geschimmer murmelnd,
Ein Derwisch ist er in seinem Wandeltanz.
Weissgelbenjung hing sein schein
Schaumleicht an der Nacht,
Und jaeh ueber die Wolken seinen Lawinengedroehne
Immer grauab
Mir zur Seite streifte sein Gold.
Mein Heimatmeer lauscht still in meinem Schoss,
Helles Schlafen – dunkles Wachen…
In meiner hand liegt shwer mein Volk begraben,
Und Wetter ziehen schuechtern ueber mich.
Ich lehne am geschlossenen Lid der Nacht
Und horche in die Ruhe.
