ג'ורג'ו בסאני / בין החומות

 

פתאם ככה המשפט הזה, רק משפט אחד בכל הסיפור, על האחות הרווקה של האם, שלאחר מות האם בטרם עת באה לחיות עם בעלה הרופא היהודי ובנו, הילד שהרתה לו האחות הגויה ובגללו התחתן איתה, ולכן נשאר בפרארה הקטנה ולא נדד לאחת הערים הגדולות ובתי החולים המפורסמים שלהן, שכך חשבו הכל שצריך היה לקרות, שהיתה כאן איזו החמצה, למרות שנראה שהיו לו בפרארה חיים טובים בהחלט, ושאשתו המסורה לא מנעה ממנו דבר. היא מתה בטרם עת, בנם השני מת עוד בילדותו ונקבר בבית הקברות היהודי, למרות שאמו לא היתה יהודיה, ושני הבנים היו נימולים, אביהם סבר שזה מנהג היגייני בתכלית, ורק בדיעבד המשפט הזה כמו מכת אגרוף, שפתאם הופך את ברית המילה הזו, שהיתה קודם פרט שולי למדי בחייו של רופא יהודי נשוי לאשה לא יהודיה בעיר עתיקה וקטנה, שתושבי הערים הגדולות נדים לנידחותה, שחי בעיר הזו שנים רבות חיים שלווים לגמרי, ואת מקומה של אשתו העמלנית שהלכה לעולמה בטרם עת תפסה אחותה הרווקה כסוכנת ביתו של הרופא היהודי, מנוכרת לו משהו, ולבסוף היא נשארה שם לבדה, בבית הגדול מדי, לאחר שהרופא היהודי ובנו הלא יהודי בעצם אבל הנימול גורשו לגרמניה, כי כך כותב ג'ורג'ו בסאני כל הזמן, גורשו לגרמניה, למרות שבעצם גורשו לפולין, לאושוויץ, על מחנות הריכוז הוא מדבר כעל "גרמניה", וזו גרמניה שאיננה גיאוגרפית אלא היא ישות חובקת-כל שבולעת יהודים שלעולם אינם חוזרים, ומישהו אחר עתיד לאכלס את בתיהם הגדולים, אלה שראו בהם חיים לדורותיהם, הולידו בהם בנים ומלו אותם מבלי לחשוש שבכך הם גוזרים את גורלם, וכעת הם נוכחים רק בזיכרון, שאף הוא יילך וידהה. אחד מביניהם, מהמעטים שחזרו, דוקא מבקש חדר אחד למגוריו באותו בית ישן שהיה בית הוריו, ואז הפך למפקדה פשיסטית, ואז נפל לידי הפרטיזנים, שלכאורה הוא צריך לחוש עמם בנוח, אבל גם בין מתנגדי הפאשיזם בולט היהודי כנטע זר, כמי שנעקר ממקומו ומתקשה לשוב ולהכות שורש אפילו בבית שגדל בו. נוכחותו איננה נוחה להם, לא לפאשיסטים שמצניעים את עברם ולרוב אין מזכירים להם אותו, גם אם הם עצמם נהנים לעתים להתפאר בעלילות נעוריהם שיפה להן השתיקה. כמה נוח כשהם נעלמים שוב, היהודים האלה, האודים המוצלים מאש, ומהגרים לישראל או לארצות הברית, ואין צורך יותר לראות את עיניהם המאשימות, ואין צורך להתכחש לכך שזה היה דרוש, הגיטאות, הגירוש, ההשמדה. כי מי שחשב כך ופעל לשם כך איננו משתנה וגם איננו נעלם. הוא שם, שותה לו בנחת בבית הקפה שמול הקיר שאליו נורו קרבנותיו שדאג לשלוף מבתיהם או ממקומות מחבואם, אנטי פאשיסטים, סוציאליסטים, יהודים. הוא עישן בנחת ממול כשנורו למוות והוא עדיין יושב שם ממול, כי במשפטו, כמו רוב הרוצחים הוא יצא זכאי, והוא אוהב לספר עלילות גבורה מהימים ההם, כשהיה עוד צעיר.

והיא, האחות שהרופא נשא לאשה כשהרתה לו והיתה לו אשת חיל ומתה בטרם עת, והוא עשה בוודאי את הדבר הנכון, אבל היא, שקבורה לבדה בבית הקברות הנוצרי, גם ממנה לא נותר זכר, מלבד בלב אחותה, כי בנה הצעיר מת בילדותו והבכור, הנוצרי אבל הנימול, נרצח באותה ארץ מחנות שג'ורג'ו בסאני קורא לה גרמניה, למרות שהתקיימה הרבה מחוץ לגבולותיה הארציים, יחד עם אביו היהודי המלא, משני הצדדים, כך נהגו לשאול אותי כשחייתי שם: את יהודיה אמיתית, משני הצדדים? ואמרתי כן, אני יהודיה אמיתית, ואמרו שאני בכלל לא נראית. זאת היתה אמורה להיות מחמאה.

פתאם הסיפור הזה, על הרופא היהודי והאחות הלא יהודיה שבילו ליל אהבים בבית החולים ובגלל שציפו לבן נישאו והקימו להם בית, ואחרי שנים עברו לבית גדול ויפה, בית שמשדר הצלחה בחיים, ובסך הכל, למרות קצת עיקומי אף דוקא מהצד היהודי שלא התפעל מהמשפחה שעמה נקשר בקשר נישואין, פתאם הוא הפך לסיפור האובדן, סיפור החורבן והמוות. פתאם הכל עמד בסימן הסוף. והמחשבה שאולי אפשר היה להפוך את הכל. אולי לו נותרה האם בחיים, היתה מצליחה להציל לפחות את בנה היחיד שנותר לה? האם ניסו בכלל להציל את עצמם, או צייתו והצטרפו לשיירה? והלא היו להם קשרים עם כמה רמי מעלה ובעלי ממון בעיר הקטנה. קשה לעכל את חוסר היכולת לתקן, להציל משהו, להציל מישהו. לעמוד מול חוסר האונים של מי שהיה שם, וגם של מי שמתבונן בדיעבד, בריק הגדול שנפער.

לא הרבה נותר, הקהילה נשמדה, ומי שחזר מצא את עצמו מוקף בפאשיסטים שכשחשו מאוימים התחסדו ושיקרו, כשסר מהם האיום חזרו לספר בחדוה על עלילות נעוריהם. צדק לא נעשה, וגם האמת עצמה את עיניה והסיטה את ראשה. גם מי שראה העדיף להעמיד פנים שמעולם לא ראה. להכחיש, לבנות סביבך חומת הכחשה, זו אסטרטגיה שמיטיבה עם מי שעצם את עיניו כל העת, גם אם ראה, ומתעקש לא לזכור. כי ההיזכרות קשה מנשוא. גם לרוצח, גם לקרבן. והרוצח, הוא כבר ידאג שלא יטרידו אותו באי הנעימות של הזיכרון.

והספר נושא אותנו לשם, לימים שהיו ולימים שאחר כך, לימי הזיכרון ולימי ההכחשה. כמו מסע בזמן לעבר ושוב להווה שבו הכל כאילו נשכח, אבל בעיני האנשים שהיו שם מתקיים כל העת לנגד עיניהם, כאילו הזמן עצר מלכת, או בעצם חוזר וקורה כל העת מחדש.

 

ג'ורג'ו בסאני, בין החומות, סיפורי פרארה, הוצאת שוקן, 2019, תרגם מאיטלקית והעיר אריה אוּריאל.

יום שחרור אושוויץ, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה