האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.