הדוד

 

לאחרונה הושלמה לי עוד פיסה בתמונת ההתנכלות המשפחתית כלפינו, כאשר דודי מצד אבי הלך לעולמו, ובנותיו הזמינו אותי לשבעה. לא מזמינים אותי לשמחות אבל ללוויות כן מזמינים. בתי הבכורה שרון לא רצתה ללכת ללוויה אחרי כל מה שסבלנו מהדוד, אבל לשבעה היא באה איתי. אני חשבתי כן ללכת ללוויה ובסופו של דבר לא הגעתי כי יצאנו מאוחר מדי מהבית וזאת היתה אשמתי, אבל למחרת הלכנו לשבעה שתינו, בתי שרון ואני, ואולי זה יצא לטובה. שמחתי לפגוש את בנות הדוד שתמיד חיבבתי. הן נשים מאד חביבות. הן העלו הרבה זכרונות מהילדות על כך שהייתי שומרת עליהן והגנתי על בת הדוד הקטנה מפני אחי הצעיר ואחותה הבכורה שהיו מציקים לה. אני לא כל כך זכרתי את הדברים שהן סיפרו עליהם, אבל אני זוכרת שאהבתי מאד לטפל בילדים קטנים, וחלמתי שתהיה לי משפחה ענקית עם המון ילדים, אבל בסופו של דבר יש לי משפחה קטנה עם שתי בנות ושני נכדים, כי קשה להגשים במציאות את החלומות מהילדות.

רק כשכבר עמדנו ללכת הן הטילו את הפצצה וסיפרו שאביהן רצה לקנות עבורן או לסדר שהן תקנינה את המגרש הגדול עם הבית והמאפיה של סבי וסבתי בבנימינה שאבי הוריש את חלקו בנכס לבנותי, כי הייתי הורה יחיד להן. כך כתב אבי בצוואתו, כדי שתמורת הנכס תשמש לבנותי לקניית דירה או ללימודים.

העובדה שהייתי אם חד-הורית ענייה היתה בוודאי סיבה לכך שאבי הוריש את חלקו בנכס של הוריו לבנותי, אבל היתה סיבה נוספת שהוא לא ציין, שאמי התעללה בי כל חיי והמציאה לי תמיד מחלות וגררה אותי לרופאים וסיפרה להם כל מיני סיפורים שאני כביכול חולה וצריך לטפל בי. אם הרופאים דחו אותה היא המשיכה לגרור אותי לרופאים אחרים, עד שהצליחה למצוא רופאים ששיתפו איתה פעולה. ההצלחה הכי גדולה שלה היתה לייחס לי אפילפסיה ולגרום לנוירולוג מפורסם לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה שאותם אולצתי לקחת במשך שנים מבלי שאיש ראה אותי אי פעם מקבלת התקף אפילפטי. בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה התחלתי להקשות על הנוירולוג בדרישה לדעת מה יש לי ומדוע אני מקבלת כדורים, ואז הוא פשוט אמר שיותר לא צריך כדורים, מה שרק הגביר את התהייה שלי לגבי כל עניין האפילפסיה. אבל רק לאחר שבעלי עזב אותי ביום הולדתי השלושים וניסה לכפות עלי גט בטענה שאני אפילפטית, חזרתי לנוירולוג המפורסם שעוד היה בחיים ואז הוא אפשר לי לקרוא את התיק שלי, והתברר לי שבניגוד לטענת אמי שהנוירולוג המפורסם הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית על סמך בדיקת אא"ג, אמי הביאה אותי לנוירולוג בטענה שרופא בשם ד"ר אלפנדרי שכבר לא היה בחיים איבחן אותי בעבר כאפילפטית ועקב מותו אני זקוקה להמשך טיפול. הנוירולוג אמר לי שלא מאבחנים אפילפסיה על פי ממצאים בבדיקת גלי מוח (אא"ג) אלא רק אם יש התקפים בפועל. בבדיקה היה רק פעם אחת ממצא גבולי ומכיוון שאמי סיפרה לו שהיה לי התקף אחד בעבר הוא הסכים לתת לי טיפול. הבנתי שהיה לו נוח לתת לי טיפול כי אמי נדנדה לו, והיא היתה נודניקית הרבה מעבר למה שאנשים יכולים לסבול. אבל הוא לא באמת חשב עלי, ורק כשבגרתי מספיק כדי לדרוש תשובות הוא הפסיק לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה. לצערי התנהגות כזו של רופאים שמשתפים פעולה עם אמהות חולות נפש נגד ילדיהן איננה נדירה ושמעתי עליה גם במקרים אחרים של אמהות שלוקות בתסמונת המוכרת כיום כתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, תסמונת של התעללות בילדים על ידי כפיית טיפולים רפואיים מיותרים שאמי לקתה בה בצורה חמורה, אבל מאחר שכל המבוגרים המודעים לכך חיפו עליה והעדיפו להקריב אותי במקום להתעמת איתה, עברתי במשך כל ילדותי ונעורי אינספור בדיקות קשות וקיבלתי תרופות ללא כל סיבה רפואית.

אחרי שנודעה לי מהנוירולוג התמונה האמיתית, דיברתי בארבע עיניים עם אבי ושאלתי אותו האם לקיתי אי פעם בהתקף אפילפסיה. הוא אמר בוודאי, שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם נכח במקום. הוא אמר שלא, שהיה אז במילואים ורק אמי היתה איתי. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שאמי בדתה את סיפור ההתקף. חולי אפילפסיה, גם עם טיפול מונע, לוקים בהתקפים רבים ולא בהתקף יחיד בכל החיים, וידעתי היטב שהתחלתי לקבל את הכדורים נגד אפילפסיה רק בבית הספר היסודי, כך שלו הייתי באמת חולה, היו אמורים להיות לי התקפים רבים ולא התקף יחיד כשאבי היה במילואים, רחוק מאד מהבית, ואמי היתה איתי לבדה ללא תמיכתו של אבי שתמיד טיפל בי ובאחי וחיפה על חוסר הכשירות של אמי. אמרתי לאבי שבשום עניין אחר הוא איננו סומך על עדותה של אמי, אבל בעניין שהיו לו השלכות כה כבדות על חיי ובריאותי הוא לא טרח לבדוק בעצמו והניח לה לגרור אותי לרופאים ולספר לו סיפורים.

מאז ועד מות אבי בתאונה הוא לא דיבר איתי מלה על כך, אבל אני בטוחה שנפגש עם הנוירולוג ונוכח בצדקת דבריי, אחרת היה אומר לי שאינני צודקת. כשראיתי את צוואתו שמעדיפה אותי ואת בנותי הבנתי שזו דרכו לבקש ממני סליחה ולפצות אותי על חלקו בפגיעה הקשה בבריאותי ובחיי ובתרומתו להרס נישואיי, בכך שתיאר אותי בפני בעלי כאפילפטית בשיחה מאחורי גבי. אני כבר סיפרתי לבעלי כשהכרנו שטופלתי כאפילפטית, אבל האופן שבו אבי דיבר איתו ללא נוכחותי העביר מסר הרבה יותר גרוע. בעלי ניסה להשתמש בסיפור האפילפסיה בתביעת הגירושין שלו והתחיל לתאר בבית הדין הרבני התקפי אפילפסיה שסבלתי מהם כביכול, אבל הדיינים בבית הדין הרבני, שלעולם אהיה אסירת-תודה להם, שאלו אותו כמה זמן אחרי שפגש את המאהבת שלו החלו אצלי ההתקפים, ובכך סיכמו את נושא האפילפסיה, מה שמוכיח שדיינים חרדים בהחלט יכולים לגלות הרבה יותר תבונה מאתאיסט כאבי, גם אם האתאיסטים, גם דודי היה כזה, תמיד משוכנעים שכל התבונה נפלה בחלקם. בסופו של דבר הסכמתי לגט אחרי שבעלי הסכים להעביר על שם בנותי את חלקו בדירת מגורינו. כולם חשבו שאנשא מחדש, אבל אחרי מה שחוויתי לא רציתי יותר לחיות עם גברים ובטח שלא רציתי להיות שוב נשואה. התפרנסתי בקושי והייתי תמיד מאד ענייה אבל בכל זאת שרדנו. הורי כמעט ולא עזרו לנו אחרי הגירושים, ורק שנתיים אחרי מות אבי התחילה אמי להעביר לנו קצבה חודשית, מבלי שידעתי בדיוק מדוע בכלל ולמה דוקא אז.

מאז מות אבי פעלו גיסתי ואחי לסחוט מאמי מיליונים מרכושה, ודרשו ממנה לא לקנות לבנותי דירות כפי שביקש ממנה אבי, אלא להם בלבד, ואכן אמי סירבה לבקשות שלי לשחרר לבנותי את הנכס בבנימינה, ובמקום זאת, כפי שהתברר לי רק לאחר מותה, קנתה דירות לאחי וגיסתי כביכול עבור ילדיהם, אבל גיסתי לא נתנה את הדירות לילדיה אלא לקחה אותן לעצמה ומחזיקה עד היום בדירות שאמי רכשה עבור ילדיה. אמי גם לא רשמה הערת אזהרה על זכאות בנותי לנכס בבנימינה למרות שהאפוטרופוס הכללי הורה לה לעשות כן ואפילו ניהל משפט נגדה. התביעה של האפוטרופוס היא כנראה הסיבה שגרמה לה להתחיל להעביר לנו קצבה חודשית כאשר קודם לכן נמנעה גם מלהעביר לבנותי את חלקן בשכירות על הנכס בבנימינה, ונהגה לתת להן סכומים בסדר גודל של מאה שקל לכל אחת ולומר להן: "זה שכר הדירה שלכן". אמרתי לבנותי שאנחנו לא נתבע אותה כי מתביעה כזו כולם רק מפסידים. לא תיארתי לעצמי שהיא תוביל מאחורי הקלעים להגשת תביעה נגד בנותי.

בקיץ  2007 דרשה אמי מבנותי יפוי כוח למכירת הנכס בבנימינה מבלי להעביר על שמן את חלקן בנכס. סירבנו לכך ואז התקשר אלי הדוד, אחי אבי, ודרש בטון מאיים שאבוא לפגוש אותו. כמובן שלא נסעתי לפגוש אותו והוא החל איפוא לשלוח לי מכתבים מאיימים שנסכים לתת לעורך הדין שלו יפוי כוח למכירת הנכס. אני סירבתי ודרשתי לרשום את ירושת בנותי על שמן ולקבל יצוג של עו"ד מטעמנו. עקב כך המשיך הדוד במסע לחצים ואיומים עלינו שנמשך למעלה משנתיים, ורק לאחר שעמדנו בכל הלחצים העבירה אמי סופסוף לבנותי בטאבו את החלק שירשו מאבי, ומיד אחר כך הגיש הדוד תביעה נגד בנותי, שהיתה מלאה הכפשות כלפי, למרות שרשמית בכלל לא הייתי צד לעניין. חלקו של אבי בנכס היה ירושתן של בנותי.

במהרה הרגשנו שעורכת הדין ששכרנו מתנהגת מאד מוזר. היא דרשה מאיתנו להסכים להתמחרות, הליך שלא היינו מעוניינות בו כי הוא מוריד את ערכו של הנכס, ששמאי העריך בשלושה מיליון ₪. ואכן כתוצאות ההתמחרות שנכפתה עלינו הוגשו הצעות לקניית הנכס בשני מיליון ומאתיים אלף ₪ ובשני מיליון וארבע מאות אלף ₪, הרבה פחות מהערכת השמאי את ערכו האמיתי של הנכס. הבנו מיד שהדוד שיחד את עורכת הדין שלנו לעזור לו להוריד את ערך הנכס, והסיבה היחידה לכך יכלה להיות שהיה מעוניין לקנות את הנכס בעצמו. כך שההודאה של בנות דודי רק אישרה לנו את מה שחשדנו בו תריסר שנים קודם לכן ולא יכולנו להוכיח. פיטרנו מיד את עורכת הדין שלנו והגשנו לשופטת בקשה להדיח את עורכי הדין מכינוס הנכס כי הם פועלים בניגוד לאינטרס שלנו. תחילה היא דחתה את בקשתנו שלא היתה מספיק מפורטת, ואז הבינה בתה הבכורה שצריך להגיש בקשה מנומקת טוב יותר וכך עשינו, והשופטת נענתה וקבעה דיון. כבר לפני הדיון זנחו הכונסים את ההצעות הנמוכות והגישו הצעה קרובה למחיר השומה. אמרתי לבנותי שכבר השגנו את מטרתנו אבל נמשיך לצעוק. השופטת אישרה את ההצעה החדשה שהיתה קרובה למחיר השומה וכך קיבלו בנותי, וגם היורשים האחרים, סכום קרוב לזה שהיו אמורות לקבל.

אחרי המכר המשכנו לבדוק כל הזמן אם דודי העביר את הנכס על שמו אבל הנכס נשאר רשום על שם הקונים שחשדנו תחילה שהם קוני קש מטעם הדוד. כעת הבנו מסיפורן של בנות הדוד מה באמת קרה: אביהן תכנן שתקנינה את הנכס לעצמן אך לא סיפר להן דבר, וכשסיפר להן שזו כוונתו הן דחו את הרעיון כי רצו להמשיך להתגורר במקומות מגוריהן הקודמים שבהם הן מתגוררות עד היום, ולא היו מעוניינות כלל לעבור להתגורר בבנימינה, והדוד נסוג איפוא מתכנית קניית הנכס בבנימינה שלמענה ירד לחיינו כמעט שלוש שנים.

אינני יודעת מתי בדיוק סיפר הדוד לבנותיו על תכניתו. כנראה לאחר ההתמחרות, כשחשב שהצליח בתעלוליו לחתוך חלק נכבד מערך הנכס, וכנראה הסירוב של בנותיו לקנות את הנכס במחיר מופחת כפי שפעל לסדר, אפשר את הגשת ההצעה הגבוהה יותר שהיתה ככל הנראה הצעה אמיתית של קונים אמיתיים לאחר שהדוד זנח את תכניתו לקנות את הנכס לבנותיו. כמובן שמחנו שהצלחנו לסכל את תכנית הדוד להוריד את ערך הנכס ולקפח את היורשים האחרים, בנותי ובני דודתי אחות אבי הצעירה. אבל לא יכולנו לסלוח על הסבל והנזקים הכספיים שגרמו לנו אמי והדוד, על ההכפשות כלפי, הרדיפות והאיומים שחווינו במשך שלוש שנים ועל התביעה שלא היה בה שום צורך. ומה שהיה מבחינתי מזעזע במיוחד: הדוד היה איש עשיר מאד, שיכול היה פשוט לשלם ליורשים האחרים לפי הערכת השמאי, אבל הוא ניסה לסדר לבנותיו הזדמנות לרכוש את הנכס במחיר מציאה, מבלי להירתע מגרימת סבל ונזקים לי ולבנותי, וכדי לחפות על מזימתו השפלה ומעשיו השפלים נגדנו, המשיך להרעיל את אמי בהשמצות והכפשות נגדי עד יומה האחרון, כאילו אני גרמתי לנזקים כספיים בזמן שהוא זה שפעל לכך מבלי לבחול באמצעים. קל היה לזהות שדודי הוא המקור להכפשות, כי אמי כתבה בשנת חייה האחרונה מכתב מטורלל נגדי שבו מסרה את הגרסה של דודי שהתבססה על בלבול בין שתי בנותי בפרוטוקול הדיון שאותו ניהלה עבורנו בתי הבכורה שרון שלימים נהייתה עורכת דין, אבל בפרוטוקול נכתב בטעות שמה של בתי הצעירה ניצן, שלא אמרה מלה בדיון, כאילו היא היתה הדוברת, ואמי חזרה על הטעות כפי ששמעה אותה מפי דודי שלא הכיר את בנותי ולא היה ער לטעות. המכתב הזה דוקא שימח והצחיק אותנו, כי אמי סיפרה בו שעורך-הדין של דודי סירב להמשיך ולייצג אותה, והיא האשימה בכך אותי. אנחנו הרגשנו בבית המשפט שעורך-הדין של דודי, ששיגר אלינו ללא הרף את המכתבים המכפישים והמאיימים, היה מאד מובך לפגוש אותנו פנים אל פנים והשתדל מאד להראות שלא פעל נגדנו ואפילו טען שעזר לנו. מהמכתב המטורלל שכתבה אמי בשנת חייה האחרונה הבנו שעורך-הדין של דודי באמת התחרט על מעשיו כלפינו, ובצדק רב. זה לא גרם לנו לחבב אותו כמובן. עורך-דין צריך לעזור ללקוח, אבל הוא ממש לא צריך לעשות מעשים שפלים שהלקוח מבקש ממנו. עורך-דין יכול גם לסרב לשתף פעולה עם מעשים שפלים, ועדיף שיסרב מראש ולא רק בדיעבד.

כעת לאחר הגילוי של בנות הדוד ידענו בוודאות שכל חשדותינו היו אמת. הדוד רצה את הנכס לעצמו ולכן פעל להורדת מחירו ולפגיעה בכל היורשים האחרים, ומכיוון שנלחמתי בו הוא רדף אותי ללא מעצורים ועשה כמיטב יכולתו להעצים את הסכסוך בין אמי לביני שעליו ביסס את מזימתו. ואכן אמי היתה הגורם הראשוני לסבלנו, אמי וכמובן אחי וגיסתי שדרשו ממנה להעביר להם את הירושה שנתן אבי לבנותי. אבל אמי לא רצתה להוריד את ערך הנכס. היא רצתה למכור את הנכס בבנימינה בערכו האמיתי, כשלושה מיליון ₪, וממיליון הש"ח שהגיעו לבנותי לתת להן רק מאה אלף לכל אחת ואת שאר הכסף להעביר לאחי וגיסתי, שכבר קיבלו ממנה כמה דירות וכספים רבים, אבל עינם היתה צרה בכבשת הרש של בנותי. את מזימתה של אמי לנשל את בנותי, כדי לסכל את כוונת אבי לפצות אותי על סבלי מההתעללות שחוויתי ממנה, ניצל דודי כדי להוציא לפועל את מזימתו שלו לרכוש את הנכס לבנותיו במחיר מופחת. אמי לא ידעה שזו כוונתו ושהוא בעצם מנצל את יחסה החולני כלפיי כדי לקדם את ענייניו. ומה שהיה הכי עצוב זה שהדוד היה עשיר מספיק כדי לרכוש את הנכס במחירו האמיתי, אבל הוא לא רצה לשלם את מחירו האמיתי, והעדיף לפגוע פגיעה קשה בקרובי משפחתו ולהתענג על הרווח הכספי שישיג ממזימתו השפלה, שלצורך כך עשה הכל כדי להעצים את הסכסוך בין אמי לביני.

הדוד לא הצליח בסופו של דבר להפחית משמעותית את מחיר הנכס, ולא הצליח לקנות אותו לבנותיו במחיר מציאה, לא רק בגלל שנלחמנו בו אלא גם בגלל שבנותיו לא חפצו לגור בבנימינה. אבל השבר שגרם לנו לא אוחה ולא נרפא. אחי וגיסתי המשיכו לנצל את הסכסוך הזה כדי לנכס לעצמם את כספה ורכושה של אמי, ואז גיסתי עזבה את אחי ודרשה את הדירות שאמי קנתה להם מאחורי גבי לעצמה. שלוש שנים אחר כך חלה אחי בסרטן קטלני וגיסתי וילדיה סילקו את בת זוגו החדשה וגיסתי חזרה כדי לרשת את אחי כאלמנה ולגזול את ירושתי וירושת בנותי. אחי לא נהנה מהנכסים שגזל ממני ומבנותי, ומי שבעיקר נהנתה מהם היא אשתו השנואה שאיתה נאלץ לבלות את שנת חייו האחרונה כשהיא מונעת ממנו לפגוש את אהובתו. אחרי מותו גנבו אשתו וילדיו מיליונים מחשבונות הבנק של אמי שהתחננה לקבל חזרה את הכסף וכמובן לא נענתה. לבסוף כפי שסיפרה דודתי אחות אמי לבתי שרון, גיסתי וילדיה "עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה". למד"א הם אמרו שהיא שלפה בעצמה את הזונדה שהזינה אותה, מה שלא כל כך סביר כי היא בדיוק שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח בכתף והתקשתה להזיז את ידה הימנית. אחייני הרופא דרש למנוע החיאה של אמי, וכך אמי גססה יום שלם מבלי שאיש עזר לה, ולאחר מותה הם מיהרו לקבור אותה בלעדינו כדי שלא נבקש חלילה נתיחת גופה. קצינת המשטרה סיפרה לי כשבאתי לבקש את דו"ח הפטירה שאחייני הרופא התנגד לנתיחת הגופה. כנראה שהוא לא נזקק לנתיחת גופה כדי לדעת ממה מתה אמי.

אמרתי לבנות דודי שאינני מאשימה אותן במעשי אביהן, ושהבנו כבר אז שהוא מעוניין בנכס כי הוא ניסה להוריד את מחירו, אבל בת דודי הצעירה התעקשה שהוא לא ניסה להוריד את ערך הנכס. יכול להיות שהיא פשוט לא ידעה מה באמת קרה, כי אביה לא סיפר לה מה באמת היה. היא גם ניסתה להטיל את כל האשמה על אמי שבהחלט היתה אשמה במידה רבה, אבל היא לא היתה אשמה במזימה שרקם דודי כדי לנצל את יחסה הפוגעני כלפי לטובת עצמו, שעל כך מבחינתי אין מחילה. הרגשתי שבנות דודי עשו לעצמן חיים קלים. הן גם שמרו לעצמן בסוד את המזימה של אביהן עד לאחר מותו, וגם ניסו ליפות את התנהגותו ולהטיל על אמי את כל האשמה, מה שהיה מגוחך, כי דודי פעל למען עצמו ולא למען אמי, ואמי היתה אשה פשוטה שנפלה בחלקה ירושה גדולה מאביה ומאבי, ואילו דודי היה אדם שניהל מיזמים ענקיים בכל העולם. הוא לא היה אדם שמתמרנים אותו, הוא היה אדם שמתמרן אחרים, וכך הוא תמרן את אמי למטרותיו, וניסה גם לתמרן אותנו, בפחות הצלחה.

לבתי שרון כל זה לא היה אכפת במיוחד. היא אמרה שזה לא ישנה את דעתנו על הדוד, שממילא חשבנו עליו כבר תריסר שנים את מה שכעת התגלה לנו בוודאות, אבל אני הייתי מאד נסערת, כי יש הבדל גדול בין חשד לבין ידיעה ברורה. בתי ניצן אמרה לי מה רצית, שהן תהיינה נגד אביהן? אבל אני חשבתי שהן לא באמת הגנו על אביהן אלא על עצמן מפני אי נעימות גדולה, וניסו לצאת טוב מכל הצדדים, וזו התנהגות פחדנית, גם אם היא אופיינית לרוב בני האדם. הרבה אנשים חושבים שתמיד נכון להגן על הוריך, אבל אני חושבת שאם אביך פגע באנשים שלא עשו לך שום רע ואף נהגו בך בטוב לב ובאהבה, ובפרט כשמדובר בקרובי משפחה, מוטל עליך לנסות לתקן את העוול בכל דרך שתוכל. הרי בכך ששתקו העוול שנגרם לנו נמשך ונמשך, כי הדוד המשיך לפטם את אמי בשקרים ובהכפשות אודותי, והעובדה שהיא תמיד שמחה לשמוע הכפשות והשמצות עלי איננה הופכת את מעשיו לנסלחים, אלא רק מוסיפה להם חומרה.

בסופו של דבר אמי ביחסה החולני כלפיי גרמה לכך שמצאה את עצמה מוקפת בערוב ימיה אך ורק באנשים חסרי מצפון שחפצו אך ורק בכספה ורכושה, והיו מוכנים גם לרצוח אותה נפש למען כספה. היא הפסידה כליל אותי ואת בנותי שמעולם לא פגענו בה, ושתמיד נהנתה לבלות איתנו וללכת איתנו לסרטים ותערוכות, והתמסרה כליל לאנשים שרימו אותה, גנבו ממנה ו"עזרו לה למות", והיא הביאה את סופה המר על עצמה. דו"ח הפטירה שלה עדיין מזעזע אותי ואני רואה לפני עיני איך היא שוכבת ומתקשה לנשום והחדר מלא אנשים אבל איש איננו עוזר לה וכולם מצפים בשקיקה למותה, שאחריו יקברוה בלוויה עלובה בלעדינו, ואפילו הדוד ואשתו לא הגיעו להלוויתה, כי הוזמנו באיחור רב, כדי שלא יגלו לי שגיסתי וילדיה כבר "עזרו לסבתא למות" ומיהרו לקבור אותה ללא חבריה ובני משפחתה.

עוד לפני שנפרדנו מבנות הדוד לשלום הרגשתי שכעת האמת עומדת ביני לבין בנות הדוד שלי כמו חומה בצורה שחוצצת בינינו ללא תקנה. קשה לי מנשוא המחשבה שידעו ושמרו בלבן את הידיעה על מזימת אביהן ולא עשו דבר לעצור את הפגיעה הנמשכת בנו, לספר את האמת, אפילו להעיד לטובתנו, מה שאני הייתי עושה בשבילן אילו המציאות היתה הפוכה. אני לעולם לא הייתי עוזרת לאמי לפגוע באדם אחר, ולא הייתי שותקת לו ידעתי שעשתה כן, וכשאני נתקלת באנשים שפוגעים בילדיהם על לא עוול בכפם, אני אומרת להם את דעתי ולא מהססת לריב איתם. לפחות למדתי משהו מניסיון חיי העצוב – שעדיף להסתכן באי נעימות מאשר לחיות את חייך בידיעת העוול שיכולת למנוע, לו רק היה לך אומץ להפר את שתיקתך.