רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.