הלב החסום של נתניהו

כבר כמה יממות שרחוב עזה בירושלים חסום כפי שלא נחסם מעולם, אפילו בהפגנות הגדולות ביותר. שורות שורות של מחסומים שיוצרים גדרות בלתי עבירות מאה מטר לפני ביתו של נתניהו ומאה מטר אחריו. רחוב עזה, ציר תנועה מרכזי שמחבר בין מרכז העיר לדרומה, חסום לתנועת מכוניות ואוטובוסים ואפילו תנועת הולכי הרגל חסומה חלקית. האם מחבלי הנוחבה דוהרים על טנדרים לבנים בדרכם אל נתניהו, או אולי אלה לוחמי החיזבאללה, שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך, כאילו אין די בביתו הפרטי ברחוב, שאותו הפך למעון רשמי, והקיף אותו בחומה וגדרות ועמודים ותריסים וסוכות שמירה שבהם ניצבים מאבטחים גבוהי קומה לשמור על ראש הממשלה הרודני ביותר והמפוחד ביותר. לא, אין זה החמאס וגם לא החיזבאללה שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך. אלה כמה מבני משפחות החטופים שהגיעו לירושלים. הם ואנשים שבאים להביע תמיכה. לא אנשים רבים, עומדים ומשוחחים, שותים קפה או מרק מכוסות חד פעמיות, משפשפים ידיים בקור הירושלמי – זה השבוע הקר ביותר מאז החל החורף, לעתים קרובות יורד גשם. הם באו לזעוק את זעקתם באוזני ראש הממשלה, אבל הוא אוטם את אזניו ועוצם את עיניו. לבו חסום לזעקתם, כנראה במחסומים כבדים ואטומים יותר מאלה שדאג שיונחו ברחוב עזה סביב ביתו.

בערב הראשון הם עמדו בצומת ושפכו נוזל אדום לסמל את דמם השפוך של החטופים שבכל שבוע מתים אחדים מהם. אחר כך הם הלכו לישון, והעיריה שלחה ניידות ניקיון. בחצות הלילה שפכו עובדי העיריה נחלים של מים כדי לשטוף את הדם המדומה, שזרם כעת מטה במורד הרחוב שגולש אל עמק המצלבה. בצומת מטודלה והאר"י עמד עובד עיריה ובידו צינור מים בלחץ והתיז אותם סביב כדי למחות כל טיפה מהנוזל האדום, והיה משהו כל כך ברוטאלי בשטיפה הזו, ברוטאלי יותר מדימוי הדם השפוך. המים זרמו בכוח, כאילו ביקשו למחוק כל זכר לחטופים ולסבלם.

מה רוצה נתניהו לשדר לציבור? שמשפחות החטופים מסוכנות? שצריך להילחם בהן ולדכא אותן, שהן האויב? אכן קרובי החטופים מזכירים לו את אחריותו לאסון שמחת-תורה. משפחותיהם אינן רק משפחות חטופים – הן גם משפחות שכולות. בזמן שחלק מקרוביהן נחטפו לעזה, קרוביהן האחרים נרצחו באכזריות. אבל נתניהו נלחם בהם. הוא הצליח למצוא בקרב משפחות החטופים שתי משפחות מתנחלים, ועושה מאמצים גדולים להבליט את שתי המשפחות האלה ואת מסריהן שיש להמשיך בלחימה ולא להתחשב בחטופים. כאילו העובדה שעסקן מתנחלים כזה או אחר מוכן להקריב את בנו, מחייבת את ההורים האחרים, שילדיהם יקרים להם יותר משהם מתאווים להרוג מחבלים. אכן רק המתנחלים רוצים בהמשך המלחמה הארורה הזו, שמראש הוצבה לה מטרה  בלתי ניתנת להשגה: לסלק את החמאס מעזה,  לחסל את מאות המנהרות שחפר חמאס, שמלבד חפירת מנהרות וייצור רקטות לא עשה דבר, ובכך השקיע את כל מאודו וסכומי כסף עצומים שקשה לדמיין. ככל שנאריך את הלחימה לא יהיה בידינו לפוצץ את כל המנהרות, וגם לא לסלק את כל מחבלי החמאס מעזה. הרי כל ילד עזתי יכול להפוך בקלחות למחבל נוסף בשירות חמאס. ומה הרווחנו מפיצוץ הבתים מצדו של הגבול שלמול כיסופים. האם המשימה הזו היתה שווה את חייהם של עשרים ואחד לוחמים? וכפי שציין ניר דבורי, העייפות והשחיקה נותנות את אותותיהן בחיילינו, מה שעלול להגביר את ההיתכנות לתאונות קטלניות. אבל נתניהו רוצה להילחם עוד שנה ויותר, מלחמה שמדינת ישראל הקטנה עם צבאה הקטן – אינני יכולה לשאת את המכנים את ישראל "מעצמה איזורית" וכיו"ב לא תעמוד בה. כמה אפשר לשגות באשליות? ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן ושחוק וציבור שעצביו מרוטים וגרעון גדול בתקציב בגלל מלחמה שאף פעם לא די לה. טובתנו היא להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים, ולחסוך בחיי הלוחמים הצעירים ובדמעות ההורים, האלמנות הצעירות, היתומים הרכים. לו רק היה לנו ראש ממשלה שלבו פתוח. אבל לבו אטום וחסום בעבותות ברזל כמו מחסומי המשטרה החוסמים את הדרך לביתו, עוד שורת מחסומים ועוד שורה, ששום דמעה לא תמיס ושום בכי לא יבקיע.