ארבעה חיילים צעירים נהרגו

 

ארבעה חיילים צעירים נהרגו ביום ששי. כולם בני תשע-עשרה. התגייסו בקיץ האחרון, אחרי שסיימו את הלימודים בבית-הספר. זה מה שהספיקו בחיים: ללכת לבית-הספר וליהרג במלחמה. אמרו שזה היה מטען שהתפוצץ, אבל לא לגמרי ברור באיזה נסיבות. זה קרה בשכונת זייתון בעיר עזה. צה"ל כבר היה שם ועכשיו חזר לשם. קודם היו שם הרבה כוחות מילואים ועכשיו נשארו חיילי הסדיר. אלה שסיימו את בית הספר והתגייסו לצבא. רק בני תשע עשרה. איתי לבני שיחק כדורסל וחלם ללמוד רפואה. הוא כבר לא יהיה רופא ולא יהיה אבא. דניאל לוי אהד את הפועל תל-אביב ואהב ללכת למשחקים. למשחק האחרון הוא לא הלך. הוא נהרג בעזה. ראיתי בחדשות שהפועל תל אביב ירדה לליגה הלאומית. לא הייתי שמה לב לזה. אני מבינה כל כך מעט בכדורגל, אבל פתאם חשבתי על דניאל לוי שהיה מצטער שהפועל ירדה ליגה. הוא היה בן תשע עשרה. הוא היה צריך לחשוב על כדורגל, כמו בני גילו בארצות אחרות, לא על מלחמה. יוסף דסה היה חברו מילדות. הם למדו ביחד, התגייסו ביחד ונהרגו ביחד. ארמיאס מקוריאו רק רצה להיות לוחם. הוא נהיה לוחם בחטיבת הנח"ל כמו שלושת חבריו, ויחד איתם נהרג. עכשיו יש ארבע משפחות שבורות לב. עוד ארבע משפחות שבורות לב. אמא של דניאל לוי אמרה שהיא לא רצתה אותו גיבור, היא רצתה אותו חי. אבל לא שאלו אותה. לפני שבוע בא דניאל לבית הספר לאסוף את תעודת הבגרות שלו. כבר לא יהיה בה שימוש. הוא לא יילך לאוניברסיטה, ואמא שלו לא תוביל אותו לחופה, רק לקבר. אמרו שהם מתו למען המדינה. הם בוודאי חשבו שהם נלחמים למען המדינה. בשביל זה הם התגייסו, בשביל להילחם למען המדינה. אבל האם המדינה הרוויחה משהו ממותם של ארבעה בני התשע עשרה? האם נכבש יעד חדש? האם התמוטט או נחלש החמאס? אמרו שהשמידו תשתיות טרור ואיתרו אמצעי לחימה. את זה עושים כבר שבעה חודשים. עדיין יש בעזה תשתיות טרור ואמצעי לחימה. במקום אלה שהושמדו יהיו חדשים.

שלושה עשר לוחמים נהרגו בשבוע האומלל הזה בצפון ובדרום, בגבול הצפון וברצועת עזה. וצה"ל כבש את מעבר רפיח. חצי יום נדרש לצה"ל כדי לכבוש את מעבר רפיח. אפשר היה כמובן לכבוש את מעבר רפיח לפני שבעה חודשים, או לפני חמישה חודשים, או לפני שלושה חודשים, או לפני חודש. אפשר היה כמובן לכבוש את רפיח כולה. לחמאס אין מטוסים וטנקים. אין לחמאס צבא, זה ארגון גרילה. יש להם רובים, טילי נ"ט, אר-פי-ג'י, רקטות מתוצרת עצמית. הם יכולים להרוג חיילים ולהרוג אזרחים ולירות רקטות על ישובים ישראלים. הם יכלו לפשוט על ישובים ישראלים כשהממשלה הכתיבה קונספציה שהחמאס מורתע והצבא הצטרף לקונספציה והעביר את יחידות הצבא שהיו צריכות להגן על עוטף עזה ליהודה ושומרון ולגבול הצפון, והשאיר את כל עוטף עזה ללא סוללות תותחים וללא כוחות שריון, ואפילו בלי רובים לכיתות הכוננות. החמאס יכול להציק לישראל מאד. הוא לא יכול לכבוש אותה בלי מטוסים וטנקים. אילו הממשלה והצבא הגנו על עוטף עזה כראוי החמאס לא היה יכול לעשות הרבה. אבל הממשלה והצבא לא הגנו על עוטף עזה כראוי. למעשה הממשלה והצבא לא הגנו על עוטף עזה בכלל אלא הפקירו את העוטף לגמרי, ותושביו נטבחו. ואז היה הכרח להיכנס לרצועת עזה להילחם בחמאס. אפשר היה לכבוש את כל הרצועה ולהחזיק בה, אפשר היה רק להכות בחמאס ואז לצאת מרצועת עזה, אפשר היה לעשות הסכמים עם כל מיני גורמים לגבי רצועת עזה. דבר מזה לא נעשה. צה"ל נכנס לערים ברצועה ויצא מהן וחזר אליהן ויצא מהן וחזר אליהן שוב, וכך אפשר להמשיך את המלחמה לנצח מבלי לשנות דבר. במקום לוחמי חמאס שנהרגו יתגייסו חדשים. במקום הרקטות שהושמדו ייצרו חדשות.

כל זה לא ישנה לארבעה חיילים שנהרגו ולמשפחות שלהם. הם אינם וזהו. חיו תשע עשרה שנה ומתו ונקברו. הספיקו לסיים בגרות ולהתגייס ולהילחם בעזה ולמות. עכשיו הם חסרים לכל אוהביהם וגם למדינת ישראל הם חסרים. כי כשאנשים צעירים מתים הם חסרים עשרות שנים שבהן יכלו להיות אזרחים מועילים. יכלו להיות רופאים ומהנדסים ואמנים ושחקני כדורסל. יכלו להיות אבות אוהבים לילדיהם שכבר לא ייוולדו ובנים אוהבים להוריהם שרק קבר נשאר להם. כל זה כבר לא יקרה. להוריהם השכולים יצטרפו עוד הורים שכולים ועוד הורים שכולים. חלקות המתים יתמלאו. רשימת הנופלים תתארך.

ודווקא בשבוע שעבר, לולא הכריז ראש הממשלה שנכבוש את רפיח, יכלה להיות הפסקת אש ועסקה להשבת חטופים. ויכול היה להיות שיתוף פעולה עם ארצות הברית במקום משבר. ואפשר היה להציל חיים של חטופים שמתענים במנהרות חמאס ולהציל את משפחותיהם הנטרפות מדאגה וצער, ואולי גם היו ניצלים חייהם של ארבעת החיילים בני התשע-עשרה, ושל כל שלושה עשר החיילים שנהרגו, ויכלה להיות שמחה במקום עוד צער ועוד צער, עוד אובדן ועוד אובדן, שבעצם לא ישנו דבר. לא יחזקו את מדינת ישראל ולא יעשירו אותה. ההיפך מכך. כמה חיילים עוד ייהרגו עד שייאמר די למלחמה? כמה דם עוד יישפך עד שמשהו סופסוף ישתנה?

ארבעה חיילים בני תשע-עשרה נהרגו, ואז שמענו שעוד חייל נהרג. קראו לו אריאל צים. הוא היה בן עשרים.