ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.