אני מרגישה זקנה. נשים בנות גילי מתרגזות כשקוראים להן זקנה, אבל אני קוראת זקנה לעצמי. תמיד הרגשתי זקנה, עוד כשהיינו אמהות צעירות, או לא ממש צעירות, איליין ואני, כי כבר היו לי שתי בנות, בת חמש ובת שנתיים, ולאיליין היו כבר שניים או אולי שלושה בנים, שי ויוסף וגבריאל שכולם קראו לו המלאך גבריאל ואחר כך נרצח בפיגוע והלוויה שלו נמשכה שעות והסבתא התימניה שלו, אמא של חיים, שאת בתה הראשונה גנבו והיא לא מצאה אותה מעולם, ואחר כך החביאה את כל ילדיה מתחת למיטה כשנולדו כדי שלא יגנבו אותם, וכשחיים התחתן עם איליין הסבתא אמרה שהיא במקום הילדה שחטפו, הסבתא התימניה צעקה כל הלוויה גבריאל גבריאל בקול שקרע את השמיים, וכולם בכו עד שנגמרו להם הדמעות ואני רק ניסיתי להחזיק מעמד ולעמוד, לא להתעלף, נורא פחדתי להתעלף, ואחר כך הלכנו לאולם בית הכנסת ששם הגישו לכולם פיתות עם סחוג ירוק, ושתי האחיות החילוניות של חיים אמרו זו לזו הילד שאהב ללבוש שמלות וצחקו צחוק מרושע, ועליתי לעזרת הנשים אבל לא היה בה אף אחד, ובבית הכנסת איליין שיחקה עם בן הזקונים, הבן הששי שנולד לה אחרי שתי הבנות, והיה גדול רק בשנה מנכדה הבכור, ואני ידעתי שהמלאך גבריאל היה בנה האהוב ביותר, הקרוב ביותר ללבה, והוא היה עדין מכולם, עכשיו כבר אינני יכולה לחשוב על איליין מבלי לחשוב על גבריאל שנרצח בפיגוע ועל הלוויה, שכמעט מחקה את כל הזיכרונות האחרים, ואני רואה לנגד עיניי את המודעה בעיתון עם תמונות הנרצחים ותמונתו הענוגה של גבריאל המלאך, שעוד היו לו פני הילד שלו, האסון מוחק כל כך הרבה זיכרונות, בכל אופן כשהיינו עוד אמהות כמעט צעירות, אמרתי כבר לאיליין שאני מרגישה זקנה, שאני מרגישה שהזדקנתי בלילות ללא שינה של נדנוד העריסות, ואיליין אמרה שהרגישה בדיוק אותו הדבר אבל פחדה לומר, פחדה שאצחק לה, אם תאמר שהיא מרגישה שהזדקנה, ואני לא צחקתי בכלל, כי זה בדיוק מה שהרגשתי. הייתי בת עשרים ושבע והבטתי בראי וראיתי בראי אשה זקנה, קמוטת מצח ועגומת מראה. ועכשיו שעברו מאז כבר כמה עשורים, בוודאי שאני מרגישה זקנה, ואני מסתכלת על אנשים צעירים וחושבת שהם עוד צריכים לחיות, הם עוד חיים, אבל אני כבר זקנה ואני כבר לא ממש חיה, אלא רק עושה סידורים אחרונים לפני המות, כשאני עושה משהו אני מנסה להצליח בו, כי אני חושבת שעוד מעט אמות וכדאי שאסיים כמה דברים מוצלחים לפני המות. אני משתדלת להכין סעודות מוצלחות, לבשל דגים מעודנים ויפים על צלחות חרסינה, צואר בקר רך ביין ופטריות מסביב לעצם הגדולה, ולפתן של פירות יבשים שהותפחו ביין, ואני משתדלת לא לחשוב איך שחטו את הכבש או את הפרה, כי אני מרגישה קרובה לכל מי שבא עליו המות, ואני חושבת הרבה על הכלב שלי איך היה מוטל על מיטת בית החולים לחיות מחובר להמון צינורות ונשם את נשימותיו האחרונות במסכת החמצן, ואני נישקתי אותו הרבה נשיקות. קודם לכן חשבתי שקשה ומזעזע מדי להיפרד מן ההולכים למות, אבל את הפרידה מן הכלב שלי האהוב אני שומרת בלבי כזיכרון חם ורך ואני מהרהרת ברגע הזה רבות והוא לא מפחיד אותי, הייתי רוצה גם אני להיפרד כך מן העולם, שכובה על מיטה בשקט, ושמי שאוהב אותי הכי בעולם יעמוד לידי וייפרד ממני לשלום. רוב האנשים משתדלים לא לחשוב הרבה על הזיקנה והמות, ואומרים שהם לא זקנים, וגם כשהם זקנים ממשיכים לטעון שהם צעירים ברוחם, אבל אני יודעת שאני זקנה ברוחי, שנולדתי זקנה, שהייתי ילדה זקנה מנדנדת את מיטת אחי הקטן, והייתי אמא זקנה מנדנדת את מיטת בתי הקטנה בלילות לא שנת ועכשיו אני אשה זקנה וכל האנשים האחרים נראים לי צעירים ממני כאילו אני זקנה מאד מאד כמו מתושלח, זקנה בת אלף, ובעצם חייתי רק מחצית המאה ועוד מחצית העשור, נדמה שעוד לא חייתי כמעט ועוד לא עשיתי דבר, נדמה שהחיים עוד צריכים לקרות וגם נדמה שכבר נגמרו מזמן, ואני אשה זקנה, ועוד לא אמרתי דבר.
