בארכיוני הספרייה הלאומית, דוקא באוסף האוטוגרפים של שבדרון, ולא בארכיון הגדול של הוגו ברגמן השמור אף הוא בספרייה, מצאתי מכתב תשובה נרגש של מכס ברוד למכתב תנחומים ששלח לו הוגו ברגמן על מות ידידם המשותף פרנץ קפקא. להלן תרגום דברי ברוד לברגמן, במכתב המוכתם בכתמי דיו גדולים:
פראגר טאגבלאט
1.7.1924
חבר יקר,
תודה על מילותיך הטובות בעקבות מותו של פרנץ קפקא. מה שאיבדתי בו, אין איש יכול אפילו לשער.
לקחתי על עצמי כעת לבחון את העיזבון הספרותי הגדול של קפקא. הרומנים הגדולים והרבה מלבדם לא נדפס, [כתבים אלה] מצפים ליד, שתוכל להכינם בפועל לקריאה מודפסת. כמעט איש מלבדי אינו מסוגל לכך, למרבה הצער! יש איפוא לעבור על המון רב של ניירות לגמרי בלתי מסודרים (זה יעניין אותך, שיש בתוכם הרבה מאד מחברות לימוד עבריות). [ההדגשה שלי, ע.פ.]. העיזבון עולה ביופיו ובערכו הספרותי, כפי שנראה לי, על כל מה שקפקא פירסם בחייו.
על תכניתך למחלקה של קפקא בספריה דיברתי עם פליכס [ולטש], שיעשה תעמולה לכך באגודה הספרותית. [בעיניי שלי, מחוק] בעיניי כולם מוצאת הצעתך חן באופן בלתי רגיל.
אלו מספריי שלי עצמי (כמו אלה של פליכס ולטש, אוסקר באום, רודולף פוקס, פרנץ ורפל) חסרים עדיין בספריה הירושלמית? ברצון אדאג להשלים את החסר. במה שנוגע לספריי, מזה שנים אני מבקש מן המו"לים שלי תמיד, לשלוח לספריה הירושלמית עותק חינם מכל יצירה חדשה ולקבל מהם אישור קבלה מן הספריה.
רומן ראובני שלי נמצא בערך באמצע. עבודה קשה באופן יוצא מן הכלל, שאני לגמרי מתמסר לה עכשיו, ומתנתק מכל הדברים האחרים, גם הפעילות הפוליטית. כי אני משוכנע בכך, שרומן זה הוא הדבר הטוב ביותר, שאני יכול לתת לעמי.
לעתים קרובות אני חושב עליך ועל הדברים הגדולים אשר קורים שם מן העבר השני ושבהם אתה נוטל חלק באופן כה מרשים. לעתים קרובות רציתי לכתוב לך זאת. אבל יש לי הרגשה שאתה יודע את הקשר בינינו גם מבלי לאשר אותו במכתבים.
כל טוב לך ולבני ביתך, מכס
הרבה מאד מחברות לימוד עבריות יש בעזבון קפקא, כתב ברוד לברגמן. את המלה "לימוד", בעצם "תירגול", Uebung בגרמנית, התקשיתי תחילה לקרוא בגלל כתם דיו גדול שטישטש אותה מעט, וקצת התאכזבתי שאלו מחברות תירגול ולא מחברות כתיבה, כמות אלה שבהן כתב קפקא את "המשפט" ו"הטירה" וסיפורים אחרים. כמעט מאה שנה מתפרסמים סיפורי קפקא, וטרם התפרסם דבר מכתביו בעברית, הגם שפירסום כזה מצוי בתכנית המהדורות המדעיות שמפרסם מרכז קפקא באוניברסיטת אוקספורד, שלספרייה הבודליאנית שם מסרה משפחת קפקא את מרבית כתבי היד של קפקא שהצליחה לקבל חזרה ממשפחת שוקן בשנת 1961, שנתיים לאחר מותו של זלמן שוקן, שהחזיק בהם לפחות מאז שנת 1940. חוקר קפקא הפרופ' מלקולם פייזלי, ידידם האישי של אחיינית קפקא מריאנה שטיינר, בת אחות קפקא ואלרי פולק שנרצחה עם בעלה במחנה הריכוז חלמנו, ובנה מיכאל שטיינר, הוא שקיבל בשליחות יורשי קפקא מידי משפחת שוקן בכספת בנק בציריך את כתבי היד יקרי הערך והעבירם במכוניתו לספרייה הבודליאנית באוקספורד, שם הם שוכנים בטח. ביניהם היו גם מה שמתואר כ"תרגילי העברית" של קפקא:
[Hebrew exercises] - (KBod AII, 4; AIII, 6, and 9-12) MSS. Kafka 24; 26, fols.28v-29v; 29-33; 46, fols. 5-8; 47, fols. 4-15.
עיניכם הרואות כי אין התיאור הזה של תרגילי העברית של קפקא בבודליאנה מתאים לדברי ברוד במכתבו לברגמן "מחברות לימוד רבות מאד". עוד פחות הוא מתאים לדברים שרשם מפי ברוד בשנת 1929 הנס-יואכים שפס, לימים פרופסור לפילוסופיה של הדת, שבהיותו חובב קפקא צעיר ובעל עניין מיוחד בפרשנות תיאולוגית של קפקא ובהשפעת קירקגור על קפקא, שבכך מצא שפה משותפת עם מכס ברוד, בחר בו מכס ברוד לסייע לו בהכנת סיפורים וקטעי רומנים מעזבון קפקא לדפוס.
בעקבות פגישתו הראשונה עם מכס ברוד במריינבאד ב-12 באוגוסט 1929 רשם הנס יואכים שפס פרוטוקול, שבנו, ההיסטוריון יוליוס ה. שפס, פירסם בשנת 1985 בהוצאת אתנאום כנספח לחליפת המכתבים בין אביו למכס ברוד. מתוך פרוטוקול זה, שמסכם את דברי ברוד על קפקא בפגישתם, אני מתרגמת כאן כמה שורות:
המשמעות האישית המיוחדת של "הטירה" הינה, שיש לפרש את ק. כיהודי חסר המולדת, ששואף להכות שורש בקרקע הקשה של הכפר. הגינוי של הפונדקית, אתה בא לכאן, מותח ביקורת על הכל ורוצה לדעת יותר טוב מאיתנו, שמכירים את התנאים פה כבר שנים רבות. אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב ושאתם יותר טובים זהה לגינוי של העמים המארחים כלפיי היהודים.
הפרשות עם סורטיני שמן השמיים תובע מן האנשים את הבלתי מוסרי הוא ביטוי חריף עוד יותר לפרדוקס הנצחי של אברהם של קירקגור. (ק. הציג כאן עוד אפשרויות, כפי שהיה על אברהם לנהוג וכו'. – לחיים!!)
הנשים כל כך חשובות לק. כי יש להן יכולת הפיריון (המוטיב המיני איפוא ויותר מן המוטיב המיני). דרך הנשים מקוה ק. להרגיש בבית, להוליד ילדים, להכות שורש ולהתחיל מסורת. כי לזכות במולדת זו מטרה מאד נעלה עבור ק.
בשנת חייו האחרונה הוא חש שייעודו להיות יהודי. הוא למד עברית (בעזבונו יש יותר עברית מגרמנית). ברוד חושב שקפקא בשנת חייו האחרונה היה בכלל רק בהתחלה. יצירתו האחרונה הינה "אמן הרעב". כאן במיוחד לקרוא את יוספה [יוזפינה], מלכת העכברים! העכברים, גזע נדכא ונרמס זה, חיים בפחד תמיד, כפי שגזע האנשים נאלץ לחיות. להכות שורש בעולם הינו, על פי העמדה המטפיזית של האדם ביקום, המטרה העליונה.
[מתוך: במאבק על קפקא והיהדות – חליפת המכתבים בין מכס ברוד והנס יואכים שפס
Im Streit um Kafka und das Judentum
Juedischer Verlag bei Athenaeum, 1985
עריכה ומבוא מאת יוליוס ה. שפס
עמ' 158-155]
הרבה מהאמור כאן על קפקא, בוודאי הכמיהה להוליד ילדים ולהכות שורש משקפת היטב את מכס ברוד עצמו. אבל נניח רגע לפרשנות הציונית המאולצת משהו של "הטירה" וסיפורים אחרים, ונתמקד באמירה המדהימה שנאמרת כאן: בעזבונו של קפקא יותר עברית מגרמנית? האם ייתכן הדבר? ומהי כל העברית הזו? רק תרגיליו של תלמיד, או שמא כתב קפקא בעברית גם הגיגים וסיפורים, שלא שזפו מעולם עיני איש מאיתנו?
ועוד כתב ברוד לשפס, כנראה במרס 1931, כשהאחרון ביקש את התייחסותו למלים עבריות ששירבט קפקא בשולי כתב יד:
בעמוד 233 צריך להשמיט את האותיות העבריות – אין זה אלא מקרה, קפקא השתמש בעצם בשוליים הריקים כמו בכל נייר "בלתי נחוץ" למטרות תירגול.
רשימות עבריות של קפקא הופיעו איפוא גם בשוליהם של כתבי היד הגרמניים. מה היו רשימות אלה? מדוע התייחס אליהן ברוד, שייחס חשיבות כה רבה לכל פתק ושירבוט שכתב קפקא בגרמנית, כה בזילזול?
רק כרך אחד של חומרים מעזבון קפקא פירסמו ברוד ושפס בהוצאת קיפנהוייר. הכרך יצא לאור בחודש מאי 1931. בעקבות עליית הנאצים לשלטון נפסק הקשר עם הוצאת קיפנהוייר, ובוטלה הוצאתו לאור של כרך שני מן העיזבון שתוכננה לחודש מאי 1933. בחודש פברואר 1934 חתם מכס ברוד על חוזה לפירסום כל כתבי קפקא עם זלמן שוקן, שרכש את הזכויות מן המו"לים הקודמים. באותה הזדמנות הרחיק ברוד מהתקנת כתבי קפקא לדפוס את הנס יואכים שפס – ברוד התקשה לשאת את האנטי-ציונות הבוטה של שפס ודבקותו בלאומיות הגרמנית כביכול של יהודי גרמניה, וכך כתב לשפס ב-7 ביוני 1934:
במה שנוגע למהדורת קפקא, ברצוני לבקשך, שתמסור למר מ. שפיצר את כתבי היד של קפקא שנמצאים עדיין ברשותך ושהוא יאשר את השבתם. כלומר אני אוציא בהוצאת שוקן מהדורה של כל כתבי קפקא. במידה שעבדת עד כה עבור ההוצאה לאור, יודגש כמובן גם במהדורה החדשה חלקך בעבודה. אבל המשך עבודה משותפת עמך על מהדורת קפקא הינו כבר בלתי אפשרי עבורי מסיבות מוצקות, כי אינני מגיע לגרמניה וגם אתה לא סביר שתבוא לכאן. גם בהתעלם מכך, ההבדל הנ"ל בתפיסת היהדות התגלה ככל כך יסודי, שעבודה משותפת נשללת מעצמה. אני משוכנע, שמטעמים של טוהר אינטלקטואלי תבין את החלטתי זו, ושאולי רק כאשר הניגוד יתברר במלואו, נוכל להפגיש את השקפות עולמנו בדרך שכעת אינני רואה.
מוריץ שפיצר, אף הוא יליד צ'כוסלובקיה, ציוני נלהב ולימים מו"ל ירושלמי ידוע, שהסופר דן צלקה הקדיש לו קטע בלתי נשכח בספר האלף-בית שלו, עבד בהוצאת שוקן בברלין ומילא תפקיד חשוב בהתקנת מהדורת כל כתבי קפקא תחת עינם הפקוחה של הנאצים. המהדורה השלמה של כתבי קפקא ראתה אור בברלין, וברוד מצא עזר כנגדו בצעיר מלומד אחר, היינץ פוליצר מוינה, שכלל לא התנגד לציונות ובעזרת ברוד אף עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר ברוד עצמו, ורק לאחר שברוד הרחיק אף אותו מהתקנת מהדורות קפקא לאחר המלחמה, היגר לארצות הברית ולימד שם בקולג' ברין מאואר. למרטין בובר, שניסה להתערב אצלו בעד היינץ פוליצר, כתב מכס ברוד [המקור בגרמנית, התרגום שלי, ע.פ.]:
23 באוקטובר 1945
ד"ר בובר היקר והנכבד,
למרות שאני מאד מעריך את היינץ פוליצר כמשורר וכעורך, - זה לא הולך. אתה בוודאי תבין זאת, שאני נחוש בהחלטתי, לבצע לגמרי לבדי את עריכת שני הכרכים האחרונים, בתור העבודה האחרונה, שעליי עוד לעשות למען קפקא. זה בשבילי הפעם, הייתי רוצה לומר, ממש פולחן, שאינני יכול להתנער ממנו. אני מאד עצוב על כך, שאני (בניגוד לטבעי), חייב לומר "לא"! – בנוסף לכך הייתי אתמול לכמה שעות בירושלים כדי לדבר עם מר שוקן. שם התבטאתי, עוד בטרם הגיע מכתבך, (שוקן עצמו דיבר על ה. פוליצר), באותה רוח.
[מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית בירושלים].
בניגוד למחלוקת הברורה בין ברוד הציוני לבין שפס שראה בציונות לדבריו "פשע כנגד היהדות" (מכתב שפס לברוד מן ה-23 ביולי, כנראה 1933), אין זה ברור על מה נסובה המחלוקת הקשה בין ברוד לפוליצר. מכל מקום, בעקבות הרחקתו של פוליצר מעריכת כתבי קפקא, הפכו דברי ברוד במכתבו הנ"ל להוגו ברגמן: "כמעט איש מלבדי אינו מסוגל לכך, למרבה הצער!" לנבואה שהגשימה את עצמה, ושהיתה לה ככל הנראה השפעה מרחיקת לכת על גורל עזבונם של קפקא וברוד גם יחד.
נשוב אחורה מן המהדורה השנייה של אחרי המלחמה, אל המהדורה הראשונה שארבעת כרכיה הראשונים יצאו בברלין כבר באביב 1935. זמן קצר אחר כך אסר משרד התעמולה את המשך ההפצה, וקפקא וברוד הוכנסו לרשימת "הכתבים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" של לשכת הכתבים של הרייך RSK –Reichsschriftumskammer)). שוקן וברוד העבירו איפוא את התקנת המהדורה לפראג, ופירסמו אותה בהוצאת הספרים של היינריך מרצי הבן, שהוציאה לאור גם את ה"פראגר טאגבלאט", העיתון שבו עבד מכס ברוד שנים כה רבות. על פרשה זו כתב בהרחבה פולקר דאהם בעבודת הדוקטור שלו, "הספר היהודי ברייך השלישי". רובה של מהדורת קפקא זו נתפס בימי המלחמה בידי הגרמנים והושמד. כתבי היד של קפקא, לעומת זאת, הועברו לארץ ישראל, רובם כנראה יחד עם ספריית שוקן ולא במזוודה המפורסמת שנטל עמו ברוד בהימלטו מפראג, שתוכנה היה ככל הנראה פחות דרמטי מן האגדה שטוה סביבה ברוד.
מדוע אני חושבת כך? משום שבחודש מאי לשנת 1940, שיגר מכס ברוד למנהל הספרייה הלאומית את המכתב הבא, הפעם מודפס, שאף הוא נמצא באוסף שבדרון בספרייה הלאומית:
29.5.40
מכס ברוד, תל-אביב
רח' הירדן 16
לרקטור הנכבד פרופ' פרנקל,
מאורעות הזמן גורמים לי לפנות אליך בבקשה דחופה. האם האוניברסיטה תהיה מוכנה ליטול למשמרת מזודה עם כתבי יד חשובים? מועד המשמרת יהיה תקף עד לביטול אפשרי מצדי.
במזודה זו ברצוני לאחסן את: 1. עזבון פרנץ קפקא, במיוחד כתבי היד שטרם התפרסמו. 2. חיבוריי המוזיקליים. 3. ההשלמות שלי שלא פורסמו לספרי "עבודת אלילים, נצרות, יהדות". 4. יומנים ושירים שלי שלא פורסמו.
אתה תבין בוודאי שלא הייתי רוצה בזמנים הנוכחיים להפקיר מזודה זו, שמכילה את היקר לי ביותר, לתהפוכות המשמרת הפרטית, אלא יהיה משמח לדעת שכתבי יד אלה בטוחים, עד כמה שיש בכלל ביטחון כיום.
הרשה לי להוסיף, שאת הרצאת האורח באוניברסיטה, שהזמנת אותי לתת בטובך, לא אוכל לקיים כעת, והייתי רוצה לדחות לזמנים טובים יותר.
אודה לך מאד על תשובה מיידית לבקשתי הנ"ל,
בהוקרה מיוחדת,
שלך,
מכס ברוד
ומה היתה התשובה שקיבל ברוד מן הספרייה הלאומית? התשובה לכך מצויה במכתבו של הפרופסור קורט וורמן, לשעבר מנהל הספרייה הלאומית, לעיתונאי רוברט ולטש, אף הוא מידידי נעוריו של פרנץ קפקא, מיום 16 בינואר 1972, שמצאתי בתיקי גינזך המדינה:
גברת הופה מדגישה, שברוד ופליקס וולטש אמנם עזבו את פראג באותה רכבת אך בקרונות שונים. לא היה ידוע לה, שפליקס וולטש יחד עם ברוד בבואם, ביקשו את פרופסור גוטהולד וייל, לקבל בנאמנות את כתבי היד של קפקא עבור הספריה הלאומית. וייל דחה זאת, מאחר שאינם שייכים לתחומי העניין של הספריה! גברת הופה אפילו מפקפקת במשא ומתן זה, למרות שהן וולטש והן וייל סיפרו לי אודותיו.
הגברת הופה היא אסתר הופה, אהובתו ויורשתו של ברוד, שטענה לאחר מותו של מכס ברוד, כי נתן לה את כתבי היד של קפקא במתנה, ומכרה רבים מהם במכירות פומביות, תחילה בראשית שנות השבעים דרך בית המכירות הפומביות האוסוודל בהמבורג, שמכר גם אלפי פריטים מספריית שוקן – שבה הפקיד ברוד בבואו לארץ גם את כתבי היד של פרנץ קפקא. אבל אין זה ברור האם המזוודה היא אותה מזוודה שנזכרת במכתבו של ברוד משנת 1940, או אולי מזוודה אחרת, שהכילה רק כתבי יד של קפקא. ואילו מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, שליוותה את ברוד וולטש ורעיותיהם לתחנת הרכבת, סיפרה בסרט תיעודי שיצר חוקר קפקא הנס-גרד קוך, כי ראתה במטענו של מכס ברוד קופסאות נעליים רבות, שלתוכן דחס את כתבי היד של קפקא. מכל מקום כתבי היד של קפקא, או מרביתם, הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל. האם השאיר ברוד חלק מכתבי קפקא בלית ברירה מאחור? האם דאג יותר לכתבי קפקא בגרמנית שכבר פורסמו והביאו לשניהם תהילת עולם מאשר לאותו עיזבון בעברית שהיה לדבריו רב יותר מן העיזבון בגרמנית? האם כתבי היד העבריים של קפקא אבדו או ניצלו?
למכתבו של קורט וורמן ענה רוברט ולטש, ביום ה-20 בינואר 1972, שאף הוא נמצא בתיקי גינזך המדינה, תשובה מצערת מאד:
גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת.
תחילה שמר ברוד את כתבי היד של קפקא בכספת של בנק האיחוד הבוהמי בפראג, בנק שנפל במלחמה לידי הדויטשה בנק והדרזדנר בנק ונשדד בידיהם. בהגיעו לארץ הפקיד ברוד את כתבי היד של קפקא בכספת של ספריית שוקן בירושלים, לשם הותר למכס ברוד להיכנס רק בלווית פקיד של הוצאת שוקן, שהקפידה לשמור בחזקתה את כתבי היד של קפקא, שכך שמרה גם על זכויות הפירסום העולמיות שלה ליצירותיו. את פקידיו הנאמנים של זלמן שוקן אפשר לפגוש כמובן "בחנותו של מר לובלין", מהיפים בספריו של ש"י עגנון. כאמור רק מחברות תירגול עברית מעטות של קפקא נמצאו בספריית שוקן. עוד מחברות עברית נמצאו בכספותיה של אהובתו ויורשתו של מכס ברוד, אסתר הופה. גם הן אינן רבות ביותר.
מה קרה איפוא לכתבי קפקא בעברית שהיו מרובים יותר, לדברי ברוד, מכתביו בגרמנית? האם אבדו, או עוד נוכל למוצאם? ושאלת השאלות: האם כתב קפקא סיפורים בעברית, ואם כן, האם נזכה לקוראם?