אתמול כששמעתי את הכרעתו של השופט דנציגר להשאיר את הנשיא קצב בבית עד סוף ערעורו נשברתי. אמנם אמרתי לעצמי שבאמת במשפט התעוררה בעיה עקרונית חשובה, שראוי שבית המשפט העליון ייתן עליה את דעתו, האם מותר לסניגורים להעלות טענה שהנאשם עצמו אינו טוען וסותרת את טענת הנאשם. קצב טען שלא היו יחסי מין בכלל, שהכל שקר וכזב, והסניגורים שלו התעקשו לטעון שאם היו יחסי מין הם היו בהסכמה, ובית המשפט המחוזי סירב לדון בטענה הזאת, כי הנאשם לא טען אותה והיא סתרה את כל טענותיו הקודמות, והשופטים אמרו שהמשפט אינו משחק. אבל בעצם השופטים כן דנו בטענה הזאת, כי היו מספיק עדויות שהמכתבים שהנשים המותקפות כתבו לקצב הוצאו מהן בלחץ ובמירמה ולא נכתבו מרצונן החופשי, ולכן הם בעצם דחו את טענת האליבי הזאת, שהיו בין קצב לקרבנותיו יחסי אהבה, ואת הקלטת שהיו בה קטעי הקלטות של א' ממשרד התיירות הם סירבו לקבל כראיה, כי ההקלטות המקוריות לא נמסרו לבית המשפט, ונאמר לבית המשפט שאת הקלטות המקוריות מסרו לשכפול ברומניה והן הלכו לאיבוד ברומניה, ולכן השופטים סירבו לקבל את הקלטת המבושלת בתור ראיה. אולי ראוי שבית המשפט העליון ידון בטענה העקרונית שמותר לסניגורים להעלות טענה שהנאשם לא העלה ושסותרת את דבריו, אבל משהו בדברים שכתב השופט דנציגר הותיר בי הרגשה מאד קשה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה השופט שהפרופסור דניאל פרידמן התעקש למנות, ורק יום קודם לכן שמעתי את הפרופסור פרידמן שלחץ למנות את השופט דנציגר מסביר ללונדון וקירשנבאום שצריך להעניק חסינות לפוליטיקאים מהעמדה לדין בעת כהונתם, והכרעתו של השופט דנציגר שהפרופסור פרידמן מינה נשמעה יותר מדי כמו תיאוריית פרידמן בפעולה. פעם כל כך האמנתי בשופטים ועכשיו האמונה שלי נסדקה. הייתי כל כך שמחה אחרי הכרעת הדין, הרגשתי שהצדק נעשה, לפחות צדק חלקי, כי ידעתי שגם א' מבית הנשיא עברה אונס. ידעתי כמו שאשה שנאנסה יודעת כשהיא שומעת סיפור של אונס. יש דברים שרק כשחווים אותם יודעים. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי נתנה לי הרבה כוח. עד אז חשבתי שעדיף לנשים שנאנסו לשתוק, למען עצמן, כי אף אחד לא יאמין להן, אף אחד לא יתמוך בהן, במיוחד אם אינן נשואות, אין להן סיכוי. רק יגידו שהן רצו את זה ושהן זונות, שזה מה שאנסים אומרים תמיד על נשים שהם אונסים, וגם על הנשים שהתלוננו נגד קצב אמרו כאלה דברים. רביב דרוקר סיפר ששלחו אדם שאמר להם על אחת הנשים שהיא נערת ליווי, והם שלחו אותו לפוליגרף והוא נמצא דובר שקר. אבל זה מה שאומרים על כל אשה שאנסו אותה, שהיא זונה, כי הקרבן הוא האשם, ולכן רוב הנשים שותקות. אני שתקתי על האונס עשרים וחמש שנה, וגם אז לא דיברתי, רק כתבתי עליו. לדבר אף פעם לא דיברתי. הייתי צריכה הרבה כוח בשביל לכתוב. לדבר זה כבר היה מעבר ליכולת. הבחור שאנס אותי היה בחור צעיר ונשאר אלמוני. איש לא התעניין בו ולא היה שום סיכוי שמישהו יגיע אליי, שמישהו יידע או ידבר. חשבתי הרבה על א' ממשרד התיירות שלא זכרה בדיוק מתי נאנסה, כי גם לי יש שני זיכרונות שאינם מתיישבים זה עם זה – מצד אחד אני זוכרת שהאונס קרה בקיץ ולבשתי שמלת כתפיות כחולה דקה שכיבסתי ותליתי על החבל אחרי האונס והיא התייבשה מאד מהר על החבל אחרי האונס וחזרתי ולבשתי אותה. מצד שני אני זוכרת שנסעתי לביתו של האנס באמצע החורף ולבשתי מכנסיים וסוודר שלקחתי מחברה, אבל אני בכלל לא זוכרת את עצמי אצלו במכנסיים וחולצה אלא בשמלה הכחולה הדקה שאני זוכרת את עצמי מכבסת אותה אחרי האונס בכיור שלו. אני לא יודעת איך ליישב בין שני הזיכרונות. רק את האונס בעצמו אני זוכרת בבהירות רבה. הייתי בתולה ודיממתי מאד ואחר כך עמדתי באמבטיה ונתתי למים לזרום עליי עד שהם נהיו קרים והמשכתי לתת למים לזרום עליי ודיממתי ולא היתה לי שום מחשבה בראש, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. זאת היתה הפעם היחידה בחיים שקרה לי דבר כזה שהראש שלי היה ריק ממחשבות ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. אני חושבת שהשופטים לא היו מאמינים לי. כל סניגור היה מפיל אותי מיד בחקירה הנגדית כי הייתי מאד מתבלבלת בפרטים שמסביב: האם זה היה בקיץ, האם זה היה בחורף, מתי זה קרה, לא הייתי מצליחה לזכור שום דבר בבירור חוץ מהאונס עצמו, שאני נזרקת על המיטה אחורה והאנס מהדק את האצבעות על זרועותיי. תמיד היו לי זרועות מאד דקות, אפילו עכשיו שאני מבוגרת ושמנה הזרועות שלי עדיין דקות. את האצבעות שלו על זרועותיי הרגשתי כמו צבת, וזה הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהאונס, האצבעות שמהדקות את זרועותיי למיזרון בכל הכוח, והכאב בזרועות ואני בוכה והאנס שואל מה יש לך, מה יש לך. רק לאחרונה פתאם חשבתי על זה, שגבר שמהדק ככה אשה למיזרון בזרועות כדי שלא תוכל לזוז יודע שהוא אונס, יודע שהיא רוצה להימלט ושהוא מחזיק אותה בכוח. לא חשבתי על זה קודם. מוזר שלא חשבתי על זה קודם אבל באמת לא חשבתי. כנראה שקשה לחשוב בהיגיון על אונס. כשהכל קרה פחדתי רק שמישהו יגלה, או שאכנס להריון ואז בוודאי כולם יגלו. למזלי לא נכנסתי להריון ולא נאלצתי לדבר עם אף אחד וגם לא רציתי לדבר עם אף אחד. כמובן שהאשמתי את עצמי שהלכתי אליו הביתה וגם נכנסתי איתו לחדר שלו, כי היו לו שותפים בדירה, וישבתי על המיטה שלו כי היא היתה הרהיט היחיד בחדר שלו, אבל לא העליתי בדעתי שהוא יזרוק אותי בכוח על המיטה. הייתי צעירה ממנו בכמה שנים וכשאת נערה זה משמעותי. פשוט לא העליתי בדעתי שיכול לקרות מה שקרה. הוא היה בחור נחמד ממשפחה טובה, לא מישהו שחושבים שהוא יעשה פשע. המון שנים חשבתי שהוא בוודאי לא העלה בדעתו שהוא מבצע פשע, ורק לאחרונה פתאם הבנתי, שמי שמחזיק ככה אשה שלא תוכל לזוז יודע שהוא אונס אותה. עכשיו השופט דואג לזכויות הנאשם משה קצב, אבל באונס אי אפשר לרחם על הנאשם בלי להתאכזר לקרבנות, וההחלטה של השופט מתאכזרת לקרבנות, ואולי היא תגרור אחריה התאכזרות נוספת, ויגידו איזה עוול עשו לקצב, ולא יחשבו איזה עוול נגרם לנאנסות. גם על דומיניק שטראוס-כהן מאד מרחמים בצרפת, ואומרים איזו טרגדיה קרתה לו. לא אומרים איזו טרגדיה קרתה לאשה שצריכה להתפרנס מלנקות חדרי מלון, ובא אורח במלון ומנסה לאנוס אותה וכופה עליה לקיים איתו מין אוראלי. זה פרט שקראתי בניו יורק טיימס ששם כותבים הכל. ב"הארץ" לא כתבו את הפרט הזה. רק פירסמו טקסט של ברנר אנרי לוי, מומחה להתקפות ברוטאליות על גזעים נחותים מארצות נחותות, שדרש לחקור את הפשע הבאמת חמור, איך קרה שהחדרנית נכנסה לבדה, כאשר יש חוק שתמיד נכנסות שתי חדרניות יחד. אני לא יודעת איפה ברנאר אנרי לוי שמע על החוק הזה. אני אף פעם לא נתקלתי ביותר מחדרנית אחת שבאה לבדה לנקות, ושהיתי בלא מעט חדרי מלון בחיי, אמנם לא בסויטה של שלושת אלפים דולר, וגם מורין דאוד ששהתה בוודאי ביותר חדרי מלון ממני, וגם כמה פעמים באותו מלון עצמו שבו תקף דומיניק שטראוס-כהן את החדרנית, כתבה היום בניו יורק טיימס שהיא מעולם לא שמעה על חוק כזה, ותמיד באה רק חדרנית אחת לבדה, אבל מה לא ממציאים ומה לא משקרים כשאשה נאנסת, וצריך להציל את האנס. נכון שדומיניק שטראוס-כהן הוא יהודי, ויהודים ערבים זה לזה, אבל כתוב בעשרת הדיברות לא תנאף, וכתוב גם לא תענה ברעך עד שקר. כתוב אפילו לא תחמוד, אז יהודים אמורים לקיים את זה, לפני שהם מצפים ממישהו שירחם עליהם. לפעמים צריך לבחור צד ולא להתחבא מאחורי חזקת החפות, שכבר איננה קיימת במקרה של קצב, ואני בוחרת להאמין לנאנסות ולתמוך בהן. ממילא הן כל כך בודדות. כשקראתי את הכרעת הדין במשפט קצב חשבתי הכי הרבה על בדידותה של הנאנסת, על כמה שהיא היתה לבד, על איך שאיש לא רצה לסייע לה, וכשהיא באה לעורך דין מכובד וסיפרה לו הכל הוא לא רצה לשמוע, כדי שלא יצטרך לנקוט עמדה ולקחת צד, הוא רצה שהיא תשלם את המחיר לבד, והיא נשארה לבד. כשאת נאנסת את נורא לבד. לאנס יש תמיד המון חברים, ואת תמיד לבד. אף אחד לא נוטה לך חסד, כי את בעיה. אם היית שותקת כולם היו יכולים להמשיך בשקט ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. כל כך נעים להעמיד פנים שכלום לא קרה, שהסבל שלך לא קיים, שהאנס הוא איש מכובד. בגלל זה נשים בוחרות לשתוק וגם אני עשרים וחמש שנה שתקתי וגם אז לא דיברתי יותר מדי. אחרי הכרעת הדין חשבתי לרגע שאולי צריך לדבר ולצעוק ולהאמין שיעשו איתך צדק. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה שאני מאמינה.
תקציר הכרעת הדין במשפט קצב:
מורין דאוד על אנסים מיוחסים:
סטיבן קלרק על אנסים מיוחסים בצרפת:
