ירון לונדון כל כך מעצבן אותי. זה לא דבר חדש אבל בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואולי אם הוא יקרא את זה הוא אפילו ייהנה לשמוע שהוא מעצבן, כי זה מין גימיק שלו. אבל מה שמעצבן איננו העובדה שהוא מתריס, כפי שהוא נתפס כנראה בעיניי עצמו, נגד מה שבעיניו הינו הבל ורעות רוח, אלא שהוא מדיף מין שביעות רצון עצמית גסה ומדושנת, שאינה מותירה שום מקום לכאבו של הזולת.
אתמול הציגו ביומן השבת של ערוץ 10 כתבה שבה נסע לונדון לבקר בירוחם עם עמיתו הצעיר, צלם שהוא בן זקונים למשפחה מרובת נפשות מירוחם. קשישה אחת מירוחם סיפרה איך כשהגיעה לישראל ממרוקו ביקשה להתגורר בבאר–שבע והביאו אותה לירוחם ואמרו לה שבאר שבע כה קרובה לירוחם שאם תיסע מירוחם לבאר-שבע לא תספיק לעשן סיגריה עד שתגיע. הסיפור הזה, למרות שכבר שמעתי רבים כמותו, זיעזע אותי והרגיז אותי מאד מאד, לא רק מפני שהוא חושף את אופיה הכוחני, הדכאני, המרושע והגזעני של ישראל של ילדותי, אלא מפני שהוא עדיין כל כך נוכח בחיינו ואני חווה אותו לעתים כל כך קרובות בעצמי מצד אנשים שאני נאלצת לעבוד איתם בצותא או להיות בקשר עימם, לרוב אלה גברים שמנים ומרוצים מעצמם, לפעמים מבוגרים ולפעמים צעירים בהרבה ממני, שמשקרים לי בחוצפה ומנסים להונות אותי בלי בושה, מתוך אותה שביעות רצון מדושנת עונג ואותה יוהרה דוחה שהם מתירים לעצמם ושהפכה סימן היכר לישראליות ומאפיין מובהק של מנהיגותה, שנוהגת בציבור שהיא אמורה לייצג ולשרת בדיוק באותה צורה ועל כך גאוותה. ירון לונדון נזף בנשים המרוקאיות הקשישות שמצרות על כך שילדיהן עזבו את ירוחם והן חשות בודדות בזקנתן, במקום לשמוח שהילדים התקדמו בחיים. אשכנזים, הוא אומר להן, מרחיקים מעצמם את ילדיהם כדי שיפרשו כנפיים. הוא מסביר לצלם שהוא כועס על הנשים המרוקאיות הקשישות האלה, שבבואן לישראל נזרקו בלב המדבר כדי לשרת חזון של מישהו אחר, כי אינן נכנעות לצו המודרנה, כי הן מצטערות שאינן גרות במקום שבו ירצו ילדיהן להישאר לצדן. הוא אינו שואל מדוע זרקו מלכתחילה את הנשים האלה, שהגיעו ברובן מערי החוף דוברות הצרפתית של צפון אפריקה, בחולות המדבר, במסגרת מדיניות מאד לא מודרנית של פיזור אוכלוסין, מדיניות עתיקה של עמים מתנחלים שהמאפיין העיקרי שלה הוא יחס אינסטרומנטלי לבני אדם ואדישות לגורלם, כאילו היו רק כלי שחמט על לוח משחקים או חיילי משחק על מפה.
האם ירוחם ונתיבות היו באמת חיוניות לריבונות ישראל? אני מסופקת בכך. ואם כן צריך היה לשלוח לשם אנשים שיבחרו וירצו לגור שם, כמו אלה שבחרו ללכת בתקופות מאוחרות יותר להתנחלויות או למצפים, ולא לזרוק בחולות עולים חדשים וחסרי אונים, שאילו הותר להם להתגורר היכן שביקשו, במקומות מתאימים יותר לרקעם ולניסיון חייהם, ליד קרובים או חברים, אפשר היה להמתיק את כאב קליטתם בהרבה, ולחסוך כל כך הרבה פצעים עמוקים בחברה הישראלית שמתקשים להירפא. הרי גם בתוך הערים הגדולות היה די קשה לאחות את הקרעים.
יותר מכל יצא קצפו של לונדון על תיאורי המשפחות המזרחיות כמשפחות חמות, מה שהוא רואה מן הסתם כקלישאה מתקתקה שאיננה אלא אידיאליזציה של חברה נחשלת בעיניו ש"איננה נכנעת לצו המודרנה". ברגעים כאלה אני נזכרת תמיד במשהו שאמר לי פעם אלכס יעקבסון, שהבעיה עם דיעות קדומות היא בכך שהן חוטאות בהכללה יתרה, לא בכך שאין בהן אמת. כנראה שגם אני מכלילה הכללה יתרה. הרי המשפחה המזרחית עבורי היא רק משפחה אחת: משפחת בן-שמחון מהמרפסת שממול ברחוב הלל בחיפה.
לאדון וגברת בן-שמחון שהגיעו ממרוקו היה כנראה כסף שמילט אותם מלהיזרק לעיירת פיתוח בגבול לבנון או בערבות הנגב. כמו משפחת אמי שהגיעה לחיפה מסטניסלבוב דקה לפני השואה, גם הם התיישבו בחיפה, אבל בשונה מהוריי שלא העלו על הדעת שיהיו למשפחה בורגנית יותר משני ילדים, למשפחת בן-שמחון היו שבעה ילדים. אני זוכרת את כולם היטב: יוסי שהיה כבר חייל, חיים שסיים אז את לימודיו בתיכון ולימים שמעתי שנהיה רופא, עליזה וזהבה וישראל וגדי ונעמי היו עדיין כולם תלמידי בית ספר כמונו. שיחקנו איתם ברחוב ובחצרות כפי שילדים שיחקו אז: רק למעטים היו אז מכוניות פרטיות, ולא עברו הרבה מכוניות ברחוב הלל. יכולנו לשחק בכדור בכביש או להחליק על קרשים שהצמדנו להם גלגיליות וקשרנו להם חבל כדי למשוך אותם בעליות. הרבה לפני שהיה לנו טרנזיסטור היתה למשפחת בן-שמחון טלויזיה, וראינו שם את קספר הרוח הידידותית ואת קלימרו וקליספרו שנקלטו מקפריסין. גברת בן-שמחון תמיד קראה לנו לשולחן עם שבעת ילדיה ועוד קרובים ואורחים שתמיד היו בבית, ואנחנו שמחנו מאד לאכול איתם חצילים מטוגנים חריפים שהגברת בן-שמחון טיגנה בכמויות אדירות שיספיק לכולם. כן, הם היו בהחלט משפחה חמה ואנחנו שרצנו תמיד אצלם. אינני זוכרת אם גם הם באו לדירתנו, למרות שאולי זיכרוני מטעני. אינני זוכרת את הגברת בן-שמחון כועסת על ילדיה, אם כי ייתכן כמובן שזיכרוני מטעני. את הוריי אני בעיקר זוכרת כועסים עליי, גם בנוכחות חבריי. אינני יודעת אם זה קשור לאשכנזיות, או לדור העקור שאליו השתייכו. סבי וסבתי שהגיעו לישראל מפולין במיטב שנותיהם היו דוקא אנשים אוהבים וחמים, אז אולי זה לא קשור דוקא לאשכנזיות אלא למשברים שעברו על החברה האשכנזית עוד לפני השואה. אולי זה קשור למה שירון לונדון מכנה צו המודרנה, שאם הבנתי נכון הוא מתכוון לויתור על הרגשות הבסיסיים ביותר של בני אנוש, כמו רצונה של אם בקרבתם התמידית של ילדיה. הוריי לא הרחיקו אותנו מהבית ולא היה צורך בכך, כי ברגע שמלאו לנו שמונה עשרה ברחנו בעצמנו. אפשר בהחלט לומר שנמלטנו על נפשנו.
הוריי שמחו מאד שהתגרשתי ויש לי רק שתי בנות. אבי כעס מאד שלאחי נולדו חמישה ילדים. הוא אמר שאפילו מרוקאים כבר לא עושים כאלה דברים. אני ואחי דוקא חלמנו תמיד שיהיו לנו משפחות גדולות עם המון ילדים כמו לשכנינו המרוקאים, אבל כשנולדו ילדינו היו הורינו כעוסים וחמוצים. הפעם היחידה שזכיתי לראות את אמי ממש שמחה היתה כשסיפרתי לה שבעלי עזב את הבית. אפילו אבי הרגיש ששמחתה קצת מוגזמת ואמר לי כשנשארנו לבד שהיא פשוט מתרגשת. אבל גם אבי מצא לנכון לציין בהזדמנות זו שיש לי שתי בנות וזה יפה מאד, ואני לא צריכה שבעה ילדים. אני השלמתי עם המצב אבל דוקא הצטערתי מאד שלא נולדו לי עוד ילדים.
אולי אלה רק הוריי שלי שהיו קרים כלפינו ונטולי אהבה. אולי רק משפחת בן-שמחון היתה משפחה מזרחית חמה. רובנו חיים כל חיינו בבועה קטנה ומכירים כה מעט ממה שקורה סביבנו. אבל אלה הדברים שנשארו איתי לכל החיים: האושר של הצפייה בטלויזיה וארוחת הערב אצל משפחת בן-שמחון, טעם החצילים המטוגנים החריפים, התבלינים שהגברת בן-שמחון זרקה לפעמים לאמי ממרפסת למרפסת. אמי למדה בצעירותה עבודה סוציאלית בפריס ונהנתה מאד לדבר עם הגברת בן-שמחון בצרפתית, שפה שהיתה מאד אהובה בביתנו, ושצלצולה הצליח להוציא אפילו מאמי מעט חמימות. היום כשאני אדם מבוגר אני מבינה ששתיהן היו עקורות, אמי שהגיעה בגיל שמונה מסטניסלבוב ורוב קרובי משפחתה נרצחו בשואה, ובכל בוקר אמרה לסבתי בטלפון במבטא גליצאי מתנגן יו, אלעס איז אין אורדנונג, והגברת בן-שמחון שהגיעה ממרוקו. ודיברה עם בני משפחתה צרפתית וערבית מרוקאית. זאת היתה ישראל העצובה של ילדותי, ארץ שכולם דיברו בה על ציונות והתגעגעו למקום אחר ועשו בצייתנות כל מה שאמרו להם. לפני מלחמת ששת הימים אמרו לכבות את האור בלילות וכולם כיבו, וכשהמלחמה נגמרה עברו ברחובות מכוניות ואמרו להניף דגלים ואמי מיד יצאה למרפסת וקשרה דגל גדול מן המרפסת כמו חיילת שקיבלה פקודה, כולם קשרו דגלים מן המרפסת. לרוב אינני מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. אינני יודעת למה. אני אוהבת את מדינת ישראל ואני שמחה מאד שיש לנו אותה, אבל יש בי איזשהו כעס לא ברור, אולי על איזושהי רשעות מיותרת, שהיתה פה תמיד ואף פעם לא נעלמה. לפעמים אני מעדיפה לעמוד ולהסתכל מן הצד, ולא להשתתף בחגיגה.
