יום שני, 30 במאי 2011

כיצד הפך ישו לפרח

כיצד הפך ישו לפרח?

הכל בגלל טעות בתרגום.

פסוק א בישעיהו י"א, "ויצא חֹטֶר מגזע ישי ונֵצֶר משורשיו יפרה", תורגם בתרגום השבעים, ובעקבותיו גם בתרגומים הלטיניים, שהחשוב ביניהם הוא הוולגטה, התרגום הקנוני של הירונימוס, באופן שכזה:

et egredietur virga de radice Jesse et flos de radice eius ascendat

כלומר: "ויצא חֹטֶר משֹרֶש ישי וּפֶרַח עולה משורשו". הנֵצֶר הפך בתרגום לפֶרַח.

ומאחר שעל פי המסורת הנוצרית המשיח בן-דוד הוא ישו, הפך ישו לפרח.

ואיך הפך ישו הפרח לחבצלת דוקא? בגלל עוד טעות בתרגום:

פסוק א בשיר השירים ב', "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", תורגם כך:

ego flos campi et lilium convallium

כלומר: "אני פרח השדה ושושן העמקים".

בעברית ברור לנו שחבצלת ושושנה הן מין נקבה, וכי החבצלת והשושנה בפרק ב פסוק א הם דימוייה של הכלה-הרעיה, שמנהלת בשיר השירים דיאלוג עם דודה ורעה:

גבר: הינך יפה רעייתי, הינך יפה עינייך יונים.
אשה: הינך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.
גבר: קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים.
אשה: אני חבצלת השרון שושנת העמקים.
גבר: כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות.
אשה: כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'

וכך נאמר במדרש רבה, פרשה ב', ג: "ר' יודן ור' אליעזר. ר' יודן אמר: אני חבצלת – לא היא חבצלת ולא היא שושנה? אלא כל זמן שהיא קטנה, הוא קורא אותה חבצלת. הגדילה, קורא אותה שושנה. חבצלת – ולמה נקראת חבצלת? שחבויה בצלה."

ומדרש רבה, פרשה ב' א': "אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל "אני היא וחביבה אני, אני היא, שחבבני הקב"ה משבעים אומות".

מדרש רבה הולך בעקבותיו של רבי עקיבא, שזיהה את הדוד-החתן בשיר השירים עם הקב"ה, ואת הכלה-הרעיה – עם כנסת ישראל. בעקבות רבי עקיבא, הציבה הפרשנות הנוצרית בתפקיד החתן-הדוד בשיר השירים את ישו, ובתפקיד הכלה את הכנסייה הנוצרית. ומכיוון שבלטינית, פרח, flos, הוא מין זכר, ואילו lilium, שושנה, הוא מין נייטרלי, שלרוב מקביל למין זכר בעברית. ומכיוון שישו בתפיסה הנוצרית הוא הדוד בשיר השירים, וגם המשיח בן דוד מישעיהו י"א, שהפך מנצר ישי לפרח העולה משורשו, חיברו הפרשנים הנוצרים את שני הפסוקים, ישעיהו י"א, א, ושיר השירים ב', א', והפכו את ישו לפרח השדה, וכך הדובר לדידם בפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" הוא ישו ולא אחר.

ועוד פסוק, הפעם מן הברית החדשה, תורם לזיהויו של ישו כשושנה: דברי ישו בבשורת מתי ו, כ"ח-כ"ט: "וללבוש למה תדאגו? התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות, אינן עמלות ואינן טוות: ואני אומר לכם כי גם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה". בוולגטה אלה lilia agri, שושני השדה, והנה הן מתכתבות עם תרגומה של "חבצלת השרון" בשיר השירים כ-flos campi "פרח השדה", ועם lilium convallium, תרגום "שושנת העמקים".
                                   
מי בדיוק היו "חבצלת השרון", "שושנת העמקים" וה"שושנה בין החוחים", כמו גם "שושני השדה" כבר איננו יודעים, לבד מכך שמדובר בפרח שששה עלי כותרת לו, אבל חביבה עליי הצעתו של עוזי פז לזהות את השושנה משיר השירים עם אירוס הגלבוע, שלכותרתו ההדורה מראה שפתיים, והוא אכן צומח בין החוחים.  

ופה אני מביאה את תרגום דרשה 47 לשיר השירים מתוך אוסף דרשות שיר השירים של ברנאר מקלירוו, בן המאה ה-12, (1153-1090), שהוא מגדולי התיאולוגים הקתולים, ובעל השפעה עצומה על התרבות והאמנות של אירופה.

הנה קישור לערך על ברנאר באנציקלופדיה הקתולית:
והנה קישור לכל יצירותיו של ברנאר  במקור הלטיני:
הנה קישור לכל דרשות שיר השירים של ברנאר:
והנה קישור לקובץ הדרשות הכולל את דרשה 47:

הדרשה מס' 47 עוסקת בפרשנות הפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", כמובן על פי תרגומה בוולגטה, "אני פרח השדה ושושן העמקים", ומסבירה מה משמעות השוואתו של ישו לפרח השדה.
ועוד עלינו לדעת שהמלים "אף עַרְשֵנוּ רעננה", בשיר השירים פרק א, פסוק ט"ז, תורגמו בוולגטה כך:
lectulus noster floridus
כלומר: ערשנו [מיטתנו] פרחונית, או זרועת פרחים. ודרך אגב, זה פירוש השם פלורידה – פרחונית.

ברנאר מקלירוו, דרשות על שיר השירים, דרשה 47
א1
אני פרח השדה ושושנת העמקים [אני חבצלת השרון, שושנת העמקים]. בכך חושב אני לעיין, בדברי הכלה שעל ערש הכלולות המטירו פרחים.
נראה שהחתן אינו מייחס לעצמו את אותם פרחים, שבהם קישטו את המיטה ויִיפּוּ את ערש הכלולות, אלא מוסר שהינו פרח השדה. כמובן שפרחים אינם צומחים מערש הכלולות, אלא מן השדה, ותפקידם והמשותף ביניהם הוא שהם מחזיקים מעמד ונותנים ריח. לבל יוכל מישהו לומר לגנותו: מה לך אשר לא קיבלתו, ואם קיבלתו, מדוע תתהלל כאיש אשר לא קיבל? [אגרת א אל הקורינתים, ד, ז] גם לאהובתו, כמו מחזר נאמן, כמו מורה טוב לב, הוא מראה לה בחיבה ובכבוד, למי צריך לייחס את החיות שבה התהללה ואת הניחוח המתוק של המיטה. "אני פרח השדה", הוא אומר: אשר תתהלל בו, ממני הוא. אנו מזהירים בתוקף, וממקום זה, שאין זה ראוי להתהלל, ואשר יתהלל, יתהלל בה'. ועל פי הכתוב, נבחן כעת, בעזרת הדבר שאנו מדברים עליו, מהי ההבנה הרוחנית הצפונה בו.

2

ותחילה אשים את לבי לאותו מצב משולש של הפרח, בשדה, בגן ובערש הכלולות, כדי שאחר כך יהיה קל יותר להוכיח, מדוע הוא מעדיף להיקרא פרח השדה.

גם בשדה וגם בגן צומח הפרח, אך לא  בערש הכלולות. הוא נותן ריחו בערש הכלולות וזוהר בו ביופיו, אך אינו מזדקף ועומד, כמו בגן או בשדה, אלא פשוט שוכב שם, כדבר שהובא לשם, ולא צמח שם. מלבד זאת נחוץ כמובן להביא פרחים חדשים לעתים קרובות, ולהניח בכל פעם רעננים יותר, כי הם לא ישמרו לזמן רב לא על ניחוחם ולא על יופיים. כי אם, כפי שהזכרתי בדרשה אחרת, ערש שהמטירו עליו פרחים, מקובל לייחס זאת למעשים טובים, מבחינים בבירור בדימיון: כלל אין זה מספיק לעשות את הטוב פעם אחת או פעמיים, אלא אם כן מוסיפים ללא הרף מעשים טובים חדשים על קודמיהם, כך שהזורע בִּבְרָכוֹת, גם יקצור בִּבְרָכוֹת (אגרת ב אל הקורינתים, ט, ו). אחרת פרח המעשה הטוב ישכב ויִבּוֹל, ובתוך זמן קצר יקיץ הקץ גם על זוהרו גם על חַיּוּתוֹ, אם לא יספקו בהתמדה עוד ועוד מעשי חסד שופעים. זה בערש הכלולות.      

3

אבל בגן לא כך, וגם בשדה אין זה כך. כי הפרחים שצמחו משניהם כאחת ניזונים ללא הרף, ולכן יופיים המקורי משתמר. אולם גם הגן והשדה שונים זה מזה: כי הגן, כדי שיפרח, מעובד ביד האדם ובאמנותו, ואילו השדה מצמיח פרחים באופן טבעי מעצמו, וללא עזרת יד אדם. הלא תראה כבר ותבין מהו השדה הזה, שלא נחרש במחרשה, לא נעדר במעדר, לא דֻשַּן בדֶשֶן, לא נזרע ביד אדם, ולמרות זאת הוא מחונן באותו פרח אציל, שידוע כי עליו נחה רוח ה' (ע"פ ישעיהו י"א, ב: "ונחה עליו רוח ה'") "ויאמר: רְאֵה, רֵיח בְּנִי כְּרֵיח שָדֶה, אשר בֵּרְכוֹ ה'" (בראשית כ"ז, כ"ז, דברי יצחק ליעקב המתחזה לעשו). טרם לבש אותו פרח שדה את מראהו, וכבר הוא נותן ריחו, כאשר האב הקדוש והזקן החולה בגופו, כפי שהוא מכריז בשמחה, חש אותו ברוחו, עיניו תִּכְהֵין מֵראוֹת, אך הוא חש בְּרֵיחוֹ. לכן לא יכריז פרח ערש הכלולות שהוא הפרח החי לנצח, וגם לא פרח הגן, שלא ייראה כאילו נוצר במעשה אדם. לכן אמר יפה ומתאים יותר "אני פרח השדה", מי שאף הוא צָמַח ללא יד אדם, ומאז צָמַח לא תשלוט בו שַחַת, למען יתמלא הכתוב האומר: "לֹא תִּתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָחַת" (תהלים ט"ז, י).   

[בלטינית תורגמה התיבה "שחת", שמשמעותה בעברית מקבילה ל"שאול", כ"השחתה", corruptio.]

ב4

אבל, אם טוב בעיניך, קבל גם את ההסבר השני, שלדעתי אין לבוז לו: כמובן שאין מתארים ללא סיבה ריבוי משמעויות לחכמה, אלא אם כן נהג להצפין, בתוך אחד מן הכתובים, כמה מובנים שונים של החכמה.

לפיכך על פי הנ"ל חלוקת מצב הפרח היא: הפרח הוא בתולים, הפרח הוא עֱנוּת קדושים (מרטיריום), הפרח הוא מעשה טוב: בגן הוא בתולים, בשדה הוא עֱנוּת קדושים, במיטת הכלולות הוא מעשה טוב.

והגן יפה לבתולים, כי הוא חבר לַבּוּשָה, פורש מן הציבור, מתענג על פינות המִסְתּוֹר, סובלני למוּסָר. לכן בגן נסתר הפרח, אשר בשדה נחשף, ובערש הכלולות הונח. והרי לך: גן נעול, מעין חתום, אשר כידוע מסמל בבתולה את מנעול הבושה ואת שמירת הקדושה שאינה מופרת, אם אמנם תהא כזו, שקדושה בגופה וברוחה.

יפה גם עֱנוּת הקדושים בשדה, כאשר הקדושים המעונים נחשפים ללעג הכלל, ונעשים חיזיון גם למלאכים וגם לבני האדם. האין זה קולם המעונה במזמור תהלים: "היינו חרפה לשכנינו, לַעַג וָקֶלֶס לסביבותינו"?

יפה גם בערש הכלולות המעשה הטוב, שיוצר תמימות דעים שלוה ובטוחה. שהרי לאחר המעשה הטוב יישן במצפון שלו יותר, וככל שמישהו מתקרב ביתר ביטחון לַהֲגוֹת וּלְגַלוֹת את הדברים הַנַעֲלִים, כך מתברר לו יותר, שלא יזכה באהבת השלוה הפרטית, בהעדר מעשי צדקה.       

5.

וכל אלה, על פי מישהו, הינם האדון ישוע. פרח הגן עצמו, שנולד מן הבתולה, הבתולה שהיא החוטר (על פי התרגום השגוי לישעיהו י"א, א, ויצא חוטר משורש ישי ופרח עולה משורשו). הוא הוא פרח השדה, קדוש מעונה (מרטיר), כתר הקדושים המעונים, מופת הקדוש המעונה. לכן הובל אל מחוץ לעיר, הוצא אל מחוץ לחומות, הורם על הצלב, שהכל יוכלו לצפות בו, שהכל יוכלו להתקלס בו. הוא הוא גם פרח ערש הכלולות, הראי והמופת לכל עשיית טוב, כפי שהוא עצמו העיד ביהודים באומרו: "מעשים טובים רבים עשיתי לכם", [שיבוש של פסוק מבשורת יוחנן, י, ל"ב: "מעשים טובים רבים הראיתי לכם מאבי"] וגם הכתובים מעידים עליו: "ויעבור בארץ, עושה חסד ורופא את כולם" (מעשי השליחים, י, ל"ח). אם איפה שלושת אלה הם האדון, מהי הסיבה, שמן השלושה הוא מעדיף להיקרא: "פרח השדה"? בעצם למען יפיח בה כוח סבל, בזו שידעה להשתוקק אליו, שאם רוצה מישהו לחיות באדיקות בישוע, הוא סובל רדיפה. לכן הוא מכריז בשמחה, במה הוא רוצה יותר מכל שילכו בעקבותיו: והרי זה מה שאמרתי במקום אחר, כי גם היא תמיד מבקשת שלוה, והוא מדרבן לעמל, מזהיר אותה כי לממלכת השמיים נכנסים בתלאות רבות. לכן כאשר הכנסייה החדשה בארץ, הנשואה לו זה מקרוב, נערכה לשוב אל אביה, אמר לה: "באה השעה אשר כל הורגכם יחשוב עצמו כמציית לאלוהים" (יוחנן ט"ז, ב), וכן: "אם רדפו אותי גם אתכם ירדופו (יוחנן ט"ו, כ). גם אתה יכול לאסוף בבשורה דברים רבים דומים לאזהרה זו, על הַרָעוֹת שיש לסבול.  

6

אני פרח השדה ושושנת העמקים. בעוד היא מראה על ערש הכלולות, הוא קורא אל השדה, מעורר ללכת בעקבותיו. לא יכול היה להיות דבר משכנע יותר שבאמצעותו ירמוז על המלחמה, מאשר שהוא עצמו, הלוחם, יציע מופת או פרס. אני פרח השדה. כמובן אפשר להבין דרשה זו בשתי פנים, או מהי כמובן דמות הלוחם, או מהי תהילת המנצח. הנך עבורי שניהם, אדוני ישוע, הן המופת למי שעליו לסבול, הן הפרס לסובל. שניהם כאחד – קורא בעוז ומעורר בכוח. אתה מלמד את ידי למלחמה במופת גבורתך, אתה מכתיר את ראשי לאחר הניצחון, נוכחות גדולתך, אם מפני שאני צופה בך נלחם, אם מפני שאני מצפה לך לא רק כמכתיר, אלא גם ככתר, בשניהם אתה מושכני אליך בדרך פלא, כל אחד מהם הוא חבל משיכה רב עוצמה. משכני אחריך: ברצון הולך אני אחריך, ברצון רב ובעונג. אם כה טוב אתה, אדוני, להולכים בעקבותיך, איך תהיה להולכים בעקבותיך יחדיו? אני פרח השדה: אשר אוהבני יבוא אל השדה, לא ימלט ממני, ולמעני יִכָּנֵס למלחמה, כדי שיוכל לומר: במלחמה הטובה נלחמתי. [אגרת א אל טימותיאוס, ד, ז].  

ג7

ומאחר שלא גאותנים או יהירים, אלא עֲנָוִים, שאינם יודעים לרומם את עצמם, מתאימים יותר לְעֱנוּת קדושים, הוסיף שהינו גם "שושנת העמקים", זה הוא כתר העֲנָוִים, המעניק תהילה מיוחדת להתעלותם העתידית ברוממותו של פרח זה. כאשר כל גֶיא יִנָשֵא וכל הר וגבעה יִשְפָּלוּ (ישעיהו מ, ד), ואז יופיע זיו חיי הנצח, לא של הגבעות, כמובן, אלא של העמקים [גיא ועמק מתורגמות באותה מלה vallis]. צדיק יפרח כשושנה, אמר [על פי הושע י"ד, ו]. מיהו צדיק, אם לא הֶעָנָו? הרי כאשר האדון נטבל בידי יוחנן המטביל עבדו, והלה חרד מרום מעלתו, אמר לו: הנח, כך הרי ראוי לנו למלא כל צדקה [על פי בשורת מתי, ג, ט"ו]. מלוא הצדקה מצוי בשלמות הַעֲנָוָה. הצדיק הוא איפוא הֶעָנָו, הצדיק הוא העֵמֶק. ואם נִמָּצֵא עֲנָוִים, נפרח גם אנו כשושנה, ונפרח לנצח לפני האדון. האם לא יוכיח באמת ובתמים שהינו "שושנת העמקים", כאשר ימיר את גוף עַנְוָתֵנוּ בגוף זוהרו? הוא אינו אומר "גופנו", אלא "גוף עַנְוָתֵנוּ" (אל הפיליפיים, ג, כ"א), כדי לציין רק את העֲנָוִים שאותם לבדם ראוי להאיר בזוהר המופלא והנצחי של השושנה. ודברים אלה יכולים להיאמר בעבור זה, שהחתן העיד שהינו "פרח" הגבעות ו"שושנת העמקים".    

8

טוב היה לשמוע כבר, גם את אשר הוא אומר בהמשך על הַיְקָרָה לו מכל [הכלה – הכנסייה], אך קצרה השעה. והרי על פי חוקתנו אין להעדיף דבר על עבודת האל. הרי לשמו טקסי ההלל, שבהם אנו מכבדים מדי יום את האל בתפילה, הרי האב ביקש להיקרא בָּרוּךְ (Benedictus), כדי שיהא ברור היטב, כמה הוא רוצה שנהיה מסורים לעבודתו. לפיכך אני מַתְרֶה בכם, אֲהוּבַי, להלל תמיד תהלים לאל בטֹהַר וּבְעֹז: בְּעֹז, כדי שתתיצבו לפני האל יראים, כמו גם נלהבים, לא עצלים, לא מנומנמים, לא מפהקים, לא חוסכים בקולותיכם, לא קוטעים חצאי מלים, לא מדלגים על מלים שלמות, לא תאנפפו ותגמגמו בקולות שבורים ורפים כנשים, אלא כגברים, כראוי, ובקול, וברגש, תשאו קולכם לרוח הקודש. וּבְטֹהַר, כדי שכאשר תהללו, לא תחשבו על דבר, מלבד זה אשר תהללוהו. אינני אומר שיש להימנע רק ממחשבות שוא ותוהו, אלא יש להימנע, לפחות באותה שעה ובאותו מקום, גם מאותן מחשבות, שהאחים בעלי התפקידים נאלצים להתיר בהכרח לעתים קרובות לצרכי הכלל. בוודאי לא הייתי מייעץ לחזור אז על אותם דברים, שאולי מעט קודם, ביושבכם בתא, קוראים בספרים, אתם מספרים לי חידושים כאלה, גם כעת בקול חי ומפורש, מן הקהל הזה של רוח הקודש. אלה דברים מועילים, אך אין זה מועיל שאתם חוזרים עליהם  בתוך ההלל. כי רוח הקודש אינה מקבלת באותה שעה בברכה שום דבר אחר ממה שצריך, כאשר זונחים את מה שצריך ומציעים דבר אחר. לו נוכל לעשות תמיד את רצונו, לרצונו, בהשראתו, הודיה וחסד לחתן הכנסייה, ישו המשיח אדוננו, הברוך לעולמים. אמן.
סוף

על פי ברנאר ישו הוא איפוא הפרח, החבצלת, השושנה, ומריה היא החֹטֶר, שממנו צמח הפרח, בעוד שבפרשנות היהודית חֹטֶר ישי הוא הוא המשיח בן-דוד. את פרשנותו של ברנאר המזהה את מריה עם החֹטֶר, מחזק הדימיון הצלילי בלטינית בין המלה הלטינית בתולה virgo, למלה הלטינית חֹטֶר virga, שפירושה גם מקל או ענף. הפרח שהינו ישו הוא פרח השדה, flos campi, ומלה זו, campus, היא גם שדה חרוש וגם שדה קרב, שלדעת ברנאר פירושו יסורים ועֱנוּת, המרטיריום של ישו. אבל נרמזת כאן גם פרשנות אחרת, שעל פיה הפרח והשושנה מסמלים בתולים, כלומר, השושנה היא הבתולה הקדושה, מריה אם האלוהים, כשם שהגן הנעול והמעין החתום מסמלים את מריה.

מדרשה נוספת על שיר השירים, הדרשה ה-58, אנו למדים שברנאר הכיר את המלה העברית "נצר", ואת קרבתה הלשונית לשמה של העיר נצרת, אך הוא פירש אותה כמו בתרגומים הנוצריים לישעיהו י"א כ"פרח", וכך התחבר לו ישעיהו י"א עם חבצלת השרון שתורגמה כ"פרח השדה".

כך אומר ברנאר בדרשתו ה-58 על שיר השירים, פיסקה 8:
Et hic primus et maximus flos, qui apparuit in terra nostra: nam primitiae Christus. Ipse, inquam, flos campi et lilium convallium Iesus, ut putabatur filius Ioseph  a Nazareth, quod interpretatur flos                                                           
ותרגומו:
וכאן הפרח הראשון והגדול מכולם, שהופיע בארצנו: הריהו ביכורי המשיח. הוא עצמו, אני אומר, פרח השדה ושושנת העמקים [חבצלת השרון, שושנת העמקים], ישו, שנחשב לִבְנוׁ של יוסף מנצרת, שפירוש שמה פרח.

שמונים ושש דרשות חיבר ברנאר על שיר השירים, ובהן פירש את שני הפרקים הראשונים, וסיים אותן בפרשנות פסוק א לפרק ג: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו". אין ספק שהתכוון להמשיך ולדרוש את הספר כולו, ולא עלתה בידו, אך כִּיווּן הפרשנות לגבי המשך שיר השירים, כמו במקרה של "גן נעול, מעין חתום", כבר עולה בדרשות שנכתבו, כמו דרשה 47 זו, שתיאור הגן בה הוא האהוב עלי ביותר, ואני מביאה אותו איפוא שוב לסיום:
והגן יפה לבתולים, כי הוא חבר לַבּוּשָה, פורש מן הציבור, מתענג על פינות המִסְתּוֹר, סובלני למוּסָר. לכן בגן נסתר הפרח, אשר בשדה נחשף, ובערש הכלולות הונח. והרי לך: גן נעול, מעין חתום (שיר השירים, ד, י"ב).