הומור של "היהודי בקוצים" – דיון בחיבורו של תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר
חיבורו של תיאודור אדורנו "חקירה על וגנר" Versuch ueber Wagner, נכתב עוד בשנים 1938-1937, אך פורסם לראשונה בהוצאת זורקאמפ רק בשנת 1952, ולאחר מכן הופיע בכרך 13 של כתבי אדורנו, יחד עם חיבוריו על מאהלר וברג.
לדברי אדורנו במבוא, החיבור נכתב בעקבות חיבורו של מקס הורקהיימר מ-1936 "אנוכיות ותנועת החירות, תרומה לאנתרופולוגיה של העידן הבורגני"
Egoismus und Freiheitsbewegung: zur Anthropologie des buergerlichen Zeitalters
למרבה הצער חיבור חשוב ומרכזי זה מעולם לא תורגם לעברית, ותירגמתי כאן קטעים קצרים וספורים מתוכו לצורך הדיון.
אני מבקשת לנתח ולהסביר כאן כמה קטעים, בעיקר מתוך הפרק הראשון בחיבור "חקירה על וגנר", שכותרתו במקור Sozialcharakter, כלומר אופי חברתי, או איפיון חברתי. בקטעים אלה מצביע אדורנו על הקשר בין עולמו ואופיו של וגנר ליצירתו, במיוחד במה שנוגע לאופי ההומור שלו ולאנטישמיות של וגנר. ניתוח זה מדגים את הקשיים בהתמודדות עם יצירתו של אדורנו, אך גם את האופן שבו היא מטילה זרקור על התרבות הגרמנית. להלן אדורנו על וגנר:
הוא הכיר את הצדדים החלשים של העומד למולו בחריפות חודרנית של המבט, וכך קרה שמבלי לרצות לפגוע במישהו, הוא נגע בדיוק בנקודות הכואבות ביותר. נטייה זו התגלתה אצל וגנר במיוחד לגבי המנצח היהודי של פרסיפל. סופרים בעלי נטיות ליברליות ניצלו את ידידותו עם הרמן לוי כדי להציג את האנטישמיות של וגנר כבלתי מזיקה. הכרוניקה של גלאזנאפ, שנכתבה בכוונה להטיל אור על אהבת האדם ורוחב הלב של וגנר, מספקת בעל כורחה הוכחה לכך. ב-18 ביוני 1881 איחר לוי בעשר דקות לארוחת צהרים בואהנפריד [ביתו של וגנר בביירות]. וגנר הוכיח אותו במלים: "איחרת בעשר דקות. אי-דיוק בא מיד אחרי אי-נאמנות", ואז נתן לו לקרוא, עוד לפני הסעודה, מכתב אנונימי ממינכן, שבו נדרש וגנר, שלא להניח ליהודי לנצח על פרסיפל. בסעודה התעטף לוי בשתיקה. לשאלתו של וגנר, מדוע הוא כה שקט, ענה, על פי עדות עצמו, שאינו תופס, מדוע וגנר לא קרע את המכתב. לדברי לוי היתה תשובתו של וגנר: "את זה אני רוצה להגיד לך... אם לא הייתי מראה את המכתב לאף אחד, והייתי משמיד אותו, אולי משהו מתוכנו היה נשאר בתוכי, אבל אני יכול להבטיח לך, שלא יישאר בי אפילו הזיכרון הקל ביותר לגביו." מבלי להיפרד נסע לוי לבמברג, ומשם ביקש מוגנר בדחיפות, לשחררו מניצוח על פרסיפל. וגנר הבריק חזרה: "חבר, אתה מתבקש בכל הרצינות, לשוב אלינו מהר, זה הדבר העיקרי שיש להשיבו על מקומו." לוי התעקש על פיטוריו, וקיבל לפיכך מכתב, שכלל את המשפטים הבאים: "חברי היקר הטוב ביותר! עם כל הרגישויות שלך בענייני כבוד, אינך מקל על עצמך ועלינו! בדיוק זה שאתה מתבונן בעצמך בקדרות שכזו, הוא בדיוק מה שעלול להעיק עלינו ביחסים איתך! אנו תמימי דעים לחלוטין, לספר לכל העולם את הבדי... הזאת, ולזה שייך, שלא תברח מאיתנו, ותגרום להשערות לגמרי מטופשות. למען האל, חזור מיד ותלמד להכירנו סופסוף כהלכה! אל תאבד דבר מאמונתך, אבל תצטייד גם בהעזה גדולה! אולי – יש שינוי גדול בחייך – אבל בכל מקרה – אתה מנצח פרסיפל שלי." דחף השפלה סדיסטי, התפייסות סנטימנטלית, ומעל לכל הרצון, לקשור אליו רגשית את האדם שבו נהג שלא כהלכה, שלובים יחד בהתנהגותו של וגנר: שטני בכל מקרה, במובן שונה מזה שגלאזנאפ התכוון אליו. כל מילת פיוס מוסיפה מדקרה על מדקרה...
אם וגנר כקורבן תובע חמלה ובהזדמנות זו עורק לצד השליטים, כך הוא נוטה, לבוז לקורבנות אחרים. למשחק החתול ועכבר שלו עם לוי היתה מקבילה ביצירתו: ווטאן מתערב עם מימה על ראשו ללא השתתפותו ונגד רצונו: הגמד נמסר לאל כמו האורח לבעל הבית של ואהנפריד. בכך תלוי לא פחות מכל המבנה של כל מעשה זיגפריד, כי לאחר מותו של זיגפריד מימה מתנהל לבדו, כי ווטאן הפקיד את ראשו של מימה בהתערבות שבה הפסיד אצל זיגפריד...
אבל אצל וגנר הבשל אין עוד שום ערכאה, שגזר-דינה גובר על אחרות.
במקומה נכנס ההומור של וגנר. הנבלים שלו הינם דמויות הומוריסטיות שהן קורבנות של השמצה: הגמדים הלא-יוצלחים אלבריך ומימה, הרווק הזקן העשוק בקמסר. ההומור של וגנר חג באכזריות. הוא מצטט את מה שהבורגנות המוקדמת שכחה למחצה, מורשת מהתלות השטן מפעם, התקועות באורח דו משמעי בין חמלה להרשעה. מאלווליו ושיילוק הם הדגם לסצנות שלו. לא רק שלועגים לשטן העלוב: בשיכרון, שהצחוק אודותיו מלבה, אובד זיכרון אי-הצדק, שנעשה לו. השעיית הצדק באמצעות הצחוק גולשת לאישורו של האי-צדק. כאשר ווטאן מרמה את הענקים, שלהם הבטיח בחוזה את פראיה, זה קורה עם רמז לבדיחה: "כמה ערמומי שאתה לוקח ברצינות את מה שחתמנו רק בצחוק!"
העובדה שזה רק משחק, עוזרת תמיד לרציונליזציה של הגרוע ביותר. לצורך זה פונה וגנר לאגדות מן המסורת הגרמנית. דבר אינו קרוב לכך יותר מן "היהודי בקוצים": "כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד." כך נוהגת המוסיקה של וגנר בנבלים שלה, והקומיות של העינוי לא רק מספקת את העונג, שבו היא תלויה, אלא גם מחניקה את שאלת הלמה, ומכריזה על הביצוע הדומם כערכאה מצוה.
- הסתירה שבין הלעג לקורבן לבין הגינוי העצמי מגדירה את האנטישמיות של וגנר. אלבריך הנצלן, חוטף הזהב, הבלתי נראה והאנונימי, מימה (Mime) המושך בכתפיים, הפטפטן, הטובע בשבחי עצמו וברשעתו, המבקר האינטלקטואל והאימפוטנט הנסליק-בקמסר, כל הדמויות הדוחות ביצירתו של וגנר הן קריקטורות של יהודים.
- בגישתו האנטישמית היה וגנר שותף לנציגים אחרים של מה שמרקס כינה סוציאליזם גרמני בעידן 1848. אבל האנטישמיות שלו מתגלה כסלידה אישית, שמתעקשת לחמוק מכל מגע. עליה מבוסס ההומור של וגנר. תיעוב וצחוק משתלבים בביטויי עוינות. זיגפריד אומר למימה (במבטא יהודי): "אני רואה אותך עומד, דוהר והולך, מהנהן ומקפץ ובעיניך ממצמץ. את הממצמץ בעורף לתפוס מתחשק לי, ולשבור לו את המפרקת!" ומיד אחר כך: "איני יכול לסבול אותך, אל תשכח זאת כל כך בקלות!" מכאן מצלצל תיאור השפה היהודית במאמר על היהדות (מתוך כתבי וגנר, 1888, כרך 5, עמ' 71), שאינו מותיר ספק, מאלו מקורות שואבת רשעותם של מימה ואלבריך: "כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה המבע הרם השורקני, הצורמני, הזמזמני והמשובש של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן למבעים רמים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו", שעל ידי כך הוא מובס כדיבור. לשנאה אידיוסינקרטית זו תקפה הגדרתו של בנימין את הגועל כפחד, המתגלה כשוה ערך לחפץ מגעיל.
ועוד קטע קצר מן הפרק האחרון בחיבורו של אדורנו על וגנר:
- רבים מגיבוריו של וגנר מתים ללא כאב פיזי, וללא כל סיבה מלבד האידיאה: טנהויזר, אליזבת, אלזה, איזולדה, קונדרי. מותו של זיגפריד עומד בסימן "פוקח את עיניו הזוהרות" ומתעורר מגסיסתו בנוכחות ברונהילדה. שריפת האלמנה ברונהילדה הינה מיפגן הודי-ארי לגמרי. ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים, היא אפילו מעודדת את סוסה לצהול בשמחה, כאשר עליו לזנק אל האש. הפחד מודחק והופך לקומי: רק תת-האדם מימה צורח "אוי אוי" כאשר מצליפים בו.
וגנר מכריז שהמתרחש באופרות שלו הוא רק בדיחה משעשעת, אומר אדורנו, והעובדה שמדובר רק בבדיחה, מצדיקה מבחינתו את המעשים המכוערים ביותר. השעשוע שגורמת ההתעללות בדמויות השנואות – שכולן, אומר אדורנו, הן קריקטורות של יהודים, כולל מבטא יהודי – שעשוע זה שגורמת ההתעללות בדמויות הקריקטוריות היהודיות מחניק את השאלה למה ומדוע נוהגים בהם כך, וכופה את ביצוע מעשה ההתעללות כאילו היה צו של כוח עליון. הצגה של התעללות אנטישמית כשעשוע, שהצחוק מחניק בה את המחשבה על סיבת ההתעללות ומשמעותה, מזכירה לאדורנו את סיפורם הידוע של האחים גרים "היהודי בקוצים", שבו המוסיקה הינה המכשיר שבאמצעותו מתעללים ביהודי, כאשר הזדהותם של המספרים, ושל מאזיניהם, נתונה למתעלל ולא לקורבנו.
סיפור "היהודי בקוצים" הופיע במהדורה הראשונה של "אגדות לילדים ולבית" של האחים גרים בשנת 1812 כסיפור מספר 110, אך אהדת הקהל גרמה לאחים גרים לכלול אותו כסיפור מספר 42 ב"מהדורה הקטנה" שיצאה ב-1824, ובה חמישים האגדות האהובות ביותר בעיבוד לילדים, וכך חבר "היהודי בקוצים" לסינדרלה, כיפה אדומה, היפהפיה הנרדמת ושלגיה. הסיפור זכה גם לעיבודים אמנותיים ותיאטרליים, והפך לנכס יסוד של התרבות הגרמנית במאה ה-19, ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה.
היהודי בקוצים
היה היה פעם איש עשיר, שהיה לו משרת, ששירת אותו בחריצות וביושר, בכל בוקר היה הראשון לקום מן המיטה ובערב היה האחרון לעלות עליה, וכאשר היתה עבודה קשה, שאיש לא רצה לעשותה, הוא התייצב ראשון לעבודה זו. בנוסף לכך מעולם לא התלונן, אלא היה מרוצה מכל דבר ותמיד היה שמח.
כאשר חלפה שנה, לא שילם לו האדון כל שכר, וחשב: "זה הדבר החכם ביותר, כך אחסוך כסף, והוא לא יעזבני, אלא יישאר לשרתני יפה". המשרת שתק חרש, עשה בשנה השנייה את עבודתו כמו בשנה הראשונה, וכאשר בסופה שוב לא קיבל שכר, מצא הדבר חן בעיניו והוא נשאר הלאה. כאשר חלפה גם השנה השלישית, נמלך האדון בדעתו, אחז בארנקו, אך לא הוציא ממנו דבר. אז פתח לבסוף המשרת ואמר:
"אדון, שירתתי אותך ביושר שלוש שנים, עשה עמי חסד ותן לי, את מה שמגיע לי בדין. ברצוני להמשיך ולתור את העולם הלאה." ענה לו הקמצן: "כן, משרתי היקר, שירתת אותי בחפץ לב, על כך מגיע לך שכר נדיב." הוא אחז בארנקו ושילם למשרת אחת-אחת שלוש פרוטות, "הרי לך פרוטה לכל שנה, זה שפע רב של שכר, שרק אצל אדונים מעטים היית מקבל כמותו."
המשרת הטוב, שהבין רק מעט בכסף, גרף את הונו וחשב: "כעת ארנקך מלא, מדוע תדאג ותטריח עוד את עצמך בעבודה קשה." הוא יצא לדרכו, עלה בהר, ירד בהר, שר וקיפץ כטוב עליו לבו. כעת קרה שכאשר עבר לפני משוכת שיחים, הופיע גמד וקרא אליו: "לאן פניך, אחי, כטוב עליך לבך? רואה אני כי אין הדאגות מכבידות עליך."
"מדוע אתעצב אל לבי", ענה המשרת, "כשידי מלאות, ושכר שלוש שנים מצלצל בארנקי?"
"כמה גדול איפוא אוצרך?" שאלו הגמד. " כמה? שלוש פרוטות במזומן ששולמו כדין."
"שמע", אמר הגמד, "אני אדם עני ונצרך. תן לי במתנה את שלוש פרוטותיך: איני יכול עוד לעבוד, ואתה לעומת זאת צעיר ויכול בקלות להרוויח את לחמך." ומכיוון שלמשרת היה לב טוב והוא חש חמלה על הגמד, הוא נתן לו את שלוש פרוטותיו ואמר: "בשם האל, זה לא יחסר לי." אז אמר הגמד: "מכיוון שאני רואה כמה טוב לבך, אעניק לך שלוש משאלות, אחת לכל פרוטה, והן תתמלאנה."
"אה", אמר המשרת, "אתה כזה שיכול לנשוף אוויר כחול. ובכן טוב, אם כך צריך להיות, ראשית אני רוצה קלע-ציפורים, שיפגע בכל שאכוון אליו, שנית אני רוצה כינור, שכאשר אנגן בו, כל השומע ירקוד, ושלישית, אם אבקש ממישהו דבר מה, שלא יסרב לבקשתי."
"כל זה יינתן לך", אמר הגמד, הושיט יד לשיחים ושערו בנפשכם, שם כבר המתינו מוכנים הכינור וקלע-הציפורים, כאילו הוזמנו מראש. הוא נתן אותם למשרת ואמר: "כל דבר שתבקש לך תמיד, שום אדם בעולם לא יסרב לך."
"מה תחפוץ כעת, לבי?" אמר המשרת לעצמו והמשיך הלאה בשמחה. מיד אחר כך פגש יהודי עם זקן-תיש ארוך, שעמד והאזין לשירתה של ציפור, שישבה גבוה למעלה בצמרת אחד העצים. "פלא אלוהים!" הוא קרא. "חיה כה זעירה וקולה כה גדול ונורא! לו רק היתה שלי! מי יזרה מלח על זנבה!"
"אם רק זאת תבקש", אמר המשרת, "הציפור תהיה מיד למטה", קלע ודייק כחוט השערה, והציפור נפלה מטה אל גדר הקוצים. "לך, שוליית גנבים", אמר ליהודי, "והוצא לך את הציפור".
"אלי", אמר היהודי, "יניח האדון לשוליה, כך בא כלב בריצה: אני רוצה ליטול לי את הציפור, כי אתה כבר פגעת בה פעם." הוא הטיל את עצמו לארץ, והחל להיכנס לתוך השיחים.
כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד. אבל הקוצים קרעו את מעילו המרופט, סירקו את זקן-התיש שלו ודקרו וצבטו אותו בכל גופו. "אלי", קרא היהודי, "מה לי הכינור הזה! יניח האדון לכינור. איני חפץ לרקוד." אך המשרת לא שמע לכך וחשב: "די התעללת באנשים, כעת תגמול לך גדר הקוצים כגמולך", והחל שוב לנגן, כך שהיהודי נאלץ לקפוץ יותר ויותר גבוה וקרעי מעילו נותרו תקועים על הקוצים.
"אוי ויי לצרוח!" קרא היהודי, "אתן לאדון כל אשר יבקש, אם רק יניח לכינור, מלוא השק זהב!"
"אם הנך כה נדיב", אמר המשרת, "אחדל ברצון מן המוסיקה שלי, אך דבר זה חייב אני להחמיא לך, שאתה רוקד את ריקודך כך שיש לו סגנון". הוא נטל את השק והלך לדרכו.
היהודי נותר לעמוד ועקב אחריו מבלי נוע עד שהמשרת התרחק וכלל לא נראה לעיניו, ואז צעק בכל כוחו: "מוסיקאי עלוב שכמוך, כנר של בתי בירה, המתן, שאתפוס אותך לבדך! אני רוצה לתפוס אותך, שתאבד את סוליות נעליך: נבל, תקע בפיך פרוטה, כדי שתהיה שוה שש פרוטות", ועוד המשיך לקלל, כל מה שיכול היה לפלוט. ולאחר שמעט הוטב לו עקב כך והוא הוציא את כעסו, הוא רץ העירה אל השופט.
"אדוני השופט, אוי ויי לזעוק! ראה, כיצד שדד אותי אדם חסר-אלוהים בשדה הפתוח ופגע בי לרעה! אבן מארץ היתה מרחמת עלי! הבגדים קרועים! הגוף דקור ושרוט! עוניי הקט נלקח מלוא השק! דוקאטים טהורים, כל מטבע יפה מרעותה: בשם האל, השלך את האיש לכלא!"
אמר השופט: ההיה זה חייל, שפגע בך כך בחרבו?"
"ישמרנו האל!" אמר היהודי. "שום כלי סיף לא היה לו, אך רובה היה תלוי לו על גבו, וכינור על צוארו. קל להכיר את הנבל!"
השופט שלח את אנשיו, שמצאו את המשרת הטוב, ששוטט לו לאטו, ולידו מצאו גם את שק הזהב. כשהובא לפני בית הדין, אמר: "לא נגעתי ביהודי ולא לקחתי את זהבו, הוא הציע לי אותו מרצונו החופשי, רק כדי שאפסיק לנגן, כי לא יכול היה לשאת את נגינתי"
"ישמרנו האל! צרח היהודי, "הוא מרבה שקרים כזבובים על קיר!" אבל גם השופט לא האמין לכך ואמר: " זהו תירוץ גרוע, שום יהודי לא ינהג כך." והוא דן את המשרת הטוב, כיוון שביצע שוד בשדה הפתוח, לגרדום. כאשר הוא הובל משם, צרח עדיין היהודי אחריו: "פושט עור דובים שכמותך, נגן כלבים, כעת תבוא על שכרך!" המשרת טיפס בשלוה גמורה בסולם עם התליין, אבל על השלב האחרון הסתובב ואמר לשופט: "מלא לי עוד משאלה, בטרם אמות".
"כן", אמר השופט, "אם אינך מבקש על חייך."
"לא על חיי", השיב המשרת, "אני מבקש כחסד אחרון לנגן עוד פעם בכינורי." היהודי הרים קול זעקה: "בשם האל, אל תתיר זאת, אל תתיר זאת." השופט דיבר לבדו: "מדוע לא אתיר לו שמחה קצרה? זה מותר לו, ואחר כך יתם עניינו." הוא גם לא יכול היה לסרב לו בגלל המשאלה השלישית שהגמד העניק לו. אבל היהודי קרא: "אוי ווי, אוי ווי! קישרו אותי, קישרו אותי חזק."
אז נטל המשרת הטוב את כינורו מצוארו, הניח אותו כראוי, וכאשר ניגן את הצליל הראשון, החל הכל לנוד ולנוע, השופט הלבלר והשמש, ומידם נפל החבל, שבו ביקש היהודי שיקשרוהו חזק. בצליל השני נשאו הכל רגליהם, והתליין שיחרר את המשרת הטוב ועמד לרקוד. בצליל השלישי קפצו הכל לגובה והחלו לרקוד, והשופט והיהודי היו בראש והיטיבו לקפוץ מכולם. במהרה רקדו כולם יחד, אלה שבאו מן השוק הסמוך מתוך סקרנות, ביניהם זקנים וצעירים, שמנים ורזים. אפילו הכלבים שרצו אחריהם נעמדו על רגליהם האחוריות וכירכרו עמהם. וככל שהאריך לנגן, כך הגביהו הרוקדים לקפוץ, כך שבעטו זה בראשו של זה והחלו לזעוק מרה.
לבסוף קרא השופט חסר נשימה כליל: "אני מעניק לך את חייך במתנה, רק חדל לנגן." הדברים נגעו ללב המשרת הטוב, הוא הניח את כינורו, תלה אותו שוב על צוארו וירד בסולם. אז צעד אל היהודי ששכב על הארץ ונשם בכבדות, ואמר: "כעת הודה, מאין כספך, או שאוריד את הכינור מצוארי ואחל שוב לנגן בו."
"אני גנבתי אותו, אני גנבתי אותו" צרח היהודי, "אבל אתה שירתת ביושר." אז הורה השופט להוביל את היהודי לגרדום ולתלותו כאחד הגנבים.
סוף
עד כאן סיפור "היהודי בקוצים", שהובא לאחים גרים בידי המשורר אכים פון-ארנים, והיה במקור סיפור קלוויניסטי הולנדי של התעללות בנזיר, שבו הוחלפה דמות הנזיר בדמות היהודי, והאחים גרים אף הוסיפו לדמות את מאפייני הדיבור היהודי כגון הקריאה "אוי ויי" - "ויי" הוא שיבוש המלה הגרמנית Weh שפירושה "כאב" – שיבוש אופייני ליידיש-דויטש שנוטה להפוך צירוף של תנועה קצרה עם העיצור ה' שאופייני מאד לגרמנית הגבוהה, לתנועה ארוכה שבסופה י'.
למשרת בסיפור ברור שהיהודי התעלל דיו באנשים, שמגיע לו להידון בקוצים, ושהיהודי הוא גנב. כל המאפיינים האלה של היהודי שאובים מן הברית החדשה ולא מחיי הגלות, כפי שחושבים רבים.
יהודה איש קריות מתואר כגנב בבשורת יוחנן פרק י"ב, בסיפור על מרים אחות מרתא המושחת את רגלי ישוע בשמן, שהמסורת הנוצרית בילבלה לימים עם דמותה של מריה מגדלנה:
ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע, ותנגב את רגליו בשערותיה, והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו, הוא יהודה בן שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים: והוא לא דיבר זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף אתו וישא כל אשר ישימו בו.
יוחנן י"ב, ג-ו
רעיון הקוצים שאוב מתיאור המופיע בשינויים קלים בבשורות של מתי, מרקוס ויוחנן. להלן גירסתו של מתי, פרק כ"ז, פסוקים 31-28:
ויפשיטו אותו את בגדיו ויעטפוהו מעיל שני: וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמר שלום לך מלך היהודים: וירקו בו ויקחו את הקנה ויכוהו על ראשו: ואחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את המעיל וילבישוהו את בגדיו ויוליכוהו לצלוב.
קלמנס ברנטאנו, המשורר שיחד עם אכים פון ארנים חיבר את קובץ השירים "קרן פלאים לנער" ומי שבעבורו החלו האחים גרים להכין תקצירי סיפורים, שהפכו לימים לקובץ האגדות הידוע בעולם, פירסם בשנת 1833 את יצירתו "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו", יצירה שעל פיה התקין מל גיבסון את סרטו "הפסיון של ישו", כגלגול בן-זמננו של האנטישמיות של הרומנטיקה הגרמנית שהשפיעה השפעה עמוקה על האנטישמיות הנאצית, וכעת חוזרת אלינו בטכנולוגיות חדשות כדי להצדיק את פשעי הנאצים, תוך שימוש בדמוניזציה המסורתית של היהודים. להלן אני מביאה פרק רלוונטי מיצירתו של ברנטאנו, כדי להצביע על ההקבלה בין תיאורי התעללות בישו לתיאורי התעללות ביהודים בתרבות הגרמנית, בחוגי הרומנטיקנים הגרמנים:
הכתרתו של ישו בכתר הקוצים וביזויו
כאשר החוזה המשיכה בתמונות האלה, היא חלתה מאד. היא סבלה מחום גבוה ומצמא כה עז, שלשונה התכווצה והתעוותה וכאילו קמלה. בבוקר יום שני לאחר יום שמחי ירושלים [יום א' השלישי לפני הפסחא], היא היתה כה מותשת ואומללה, שרק במאמץ וללא סדר מדויק מסרה את הדברים הבאים. היא הסבירה תוך כדי כך שבלתי אפשרי עבורה במצבה לספר את כל ההתעללויות בזמן הכתרת ישו, כי אז עולה הכל שוב לנגד עיניה וכן הלאה.
--------
בשעת הלקאת המשיח דיבר פילאטוס עוד כמה פעמים עם העם, ופעם אחת הם צעקו אפילו: "הוא חייב ללכת אפילו אם כולנו נצטרך למות עקב כך," וכאשר ישו הובל להכתרתו [בכתר הקוצים], הם צעקו עוד: "הלאה ההוא, הלאה", כי תמיד הגיעו המוני יהודים נוספים, ששליחיהם של הכוהנים הגדולים הסיתו לקריאה הזו.
בינתיים השתררה דומיה קצרה. פילטוס נתן הוראות לחייליו, והכהנים הגדולים והכנסת, שישבו על ספסלים מוגבהים משני צדי הרחוב לפני מרפסתו של פילטוס תחת העצים והיריעות שנמתחו ביניהם, הניחו למשרתיהם לשאת עבורם מזון ומשקה. אני רואה גם את פילטוס במבוכה מסוימת עם אמונותיו התפלות. הוא בגפו, עדיין עם מקטירי הקטורת לאליליו, ומתעסק במשמעויות השונות של האותות.
את הבתולה הקדושה ומקורביה אני רואה לאחר ההלקאה, לאחר שניגבה את דמו של ישו, שבה אל הפורום. אני רואה אותה בבית קטן שבנוי ליד חומה עם האריגים ספוגי הדם. הבית איננו רחוק מכאן. איני זוכרת עוד למי השתייך הבית. אני נזכרת שיוחנן לא נכח בהלקאה.
הכתרתו וביזויו של ישו התרחשו בחצר הפנימית של בית המשמר, שעמד בפורום מעל בתי הכלא. הוא היה מוקף עמודים ומבואותיו היו פתוחות. היו כחמישים בני בליעל שפלים מן הפמליה, משרתיהם של סוהרי הכלא, תליינים, נערים, עבדים ומלקים, שנטלו חלק במעשי ההתעללות בישו. תחילה נדחף לכאן העם, אך במהרה הקיפו את הבניין אלף חיילים רומיים. הם עמדו בשורה, צחקו ולעגו, ותוך כך העניקו לשחצנותם של מעני ישו כל הזדמנות להרבות את סבלו, כי צחוקם ולעגם עודדו אותם כפי שהתשואות מעודדות את השחקן.
הם גלגלו לאמצע את בסיסו של אחד העמודים. היה שם חור, שבו יכלו לקבע את העמוד. מעליו הניחו שרפרף נמוך עגול, שמאחוריו ידית לתפוס בה, ומתוך רשעות הם הניחו מעליו אבנים חדות וחרסים.
הם קרעו מעל גופו הפצוע של ישו כל בגד ווהניחו עליו מקטורן חיילים קצר, ישן, אדום וקרוע, שלא הגיע לברכיים. קרעי גדילים צהובים ניתלו ממנו פה ושם. הוא שכב באחת הפינות של חדר התליינים, והם הניחו לפושעים המולקים לטפל בו, אם לנגב את דמו, או ללעוג לו. כעת גררו את ישו לכסא המכוסה חרסים ואבנים, ודחפו אותו בכוח למטה עם גופו הפצוע והחשוף. לאחר מכן חבשו לו את כתר הקוצים, טפחיים גובהו ורוחבו, וקלוע ביד אמן, ובראשו שוליים בולטים. הם הניחוהו על מצחו כמו סרט, וקשרו חזק מאחור, כך שנוצר כתר. עוביו היה שלוש זרתות, ענפים קוצניים מלבלבים קלועים בצפיפות ביד אמן והקוצים בכוונה מסובבים בעיקר פנימה. היו שלושה סוגי קוצים דוקרניים, מאותם סוגים שנקראים אצלנו קוץ הצלב (אשחר), קוץ שחור וקוץ לבן. למעלה היו למקלעות הקוצים שוליים בולטים מקוצים, כפי שקולעים אצלנו ענפי אוכמניות, שבאמצעותם הידקו ומתחו את הכתר. ראיתי את הסביבה, שבה החזיקו הנערים את הקוצים. הם נתנו בידו קנה סוף עבה שבראשו ציץ. את כל זאת עשו בחגיגיות לעגנית, כאילו הכתירו אותו באמת למלך. הם נטלו את הקנה מידו, היכו בכוח על הכתר, עד אשר דם מילא את עיניו. הם כרעו ברך לפניו, חרצו את לשונם כלפיו, היכו ורקקו בפניו, וצעקו: "תבורך מלך היהודים!" בצחוק לעגני הם זרקוהו סביב ושוב דחפוהו מעלה.
לא אוכל לחזור על כל ההמצאות השפלות של נערים אלה, לבזות את המושיע האומלל. אח! הוא היה צמא באופן כה מזעזע, כי לקה בחום* מקריעת בשרו בהלקאה הבלתי-אנושית. הוא רעד, הבשר בצדי גופו נקרע פה ושם עד הצלעות, לשונו התעוותה והתכווצה, רק דם ראשו הקדוש הזורם, חס על פיו הלוהט, שנפער בערגה. אבל האנשים הנוראים הפכו את פיו מטרה לליחותיהם הנתעבות. כך עונה ישו כמחצית השעה, והפלוגה שהנציב הציב מסביב בשורה, צחקה והריעה לכך.
* חיזיון זה גרם במשך הלילה לכזה סבל אצל המחוננת, שהתאוותה לצמוא עם מושיעה. היא נתקפה עקב כך חום גבוה, וסבלה צמא כה בוער, שבבוקר לא יכלה יותר לדבר, לשונה התכווצה בלוע, כחולה, נוקשה ויבשה, שפתיה היו יבשות ומתוחות. הכותב מצאה במצב זה בבוקר כאילו נבולה, חיוורת וחלושה. היא נראתה קרובה למות. לאחר שהשקוה במאמץ מעט מים, היא יכלה לאחר שתיקה ארוכה רק במאמץ לספר את הדברים הנ"ל. האיש שהשגיח עליה סיפר, שבמשך הלילה התהפכה תכופות ביבבות על משכבה.
[על פי האוונגליונים אמר ישו לפני מותו על הצלב "אני צמא", וזה כנראה מקור מוטיב הצמא ביצירתו של ברנטאנו.]
היהודי בסיפור "היהודי בקוצים" נענש בעצם בקוצים ובתלייה – אותם עונשים ויסורים שבהם נענש והתייסר ישו - על צליבת ישו, למרות שלכאורה אין שום איזכור דתי בסיפור. כך שלהצדקת ההתעללות ביהודים שמתאר אדורנו, בלשונו – "מחניקים את שאלת הלמה" - שורשים עמוקים במסורת האנטישמית הנוצרית, באמצעות תיאורים של התעללות היהודים כביכול בישו. מסורת זו עומדת ביסוד סיפור ההתעללות של האחים גרים, ובלעדיה הוא היה בלתי אפשרי. גם ההתעללות ביהודים אצל וגנר, שאופיינית כל כך להומור של וגנר, ממשיכה מסורות נוצריות מובהקות, למרות שהוא משלב אותה ב"מיתולוגיה הנורדית", כביכול, למעשה ספרות פנטסיה נוצרית מן המאה השלוש עשרה, שכמו סיפורי המלך ארתור וסיפור פרסוו-פרסיפל של כרתיאן דה-טרואה או וולפראם פון אשנבאך, שלא היו אלא צופן דה-וינצ'י והארי פוטר של זמנם, הועלו אצל הרומנטיקנים, ובעקבותיהם אצל הנאצים, לדרגת "מיתולוגיה קדם-נוצרית שעברה בעל פה מדור לדור", טענה שאין לה שחר. האדה והניבלונגים, סיפורי האחים גרים והאופרות הרומנטיות של וגנר המתבססות על מקורות "עממיים" אלה כביכול, אינם אלא גילויים מתוחכמים, כל אחד בזמנו ובסגנונו, של המסורת הנוצרית הגרמנית והאנטישמיות הארסית והאובססיווית המאפיינת אותה.
לכאורה די בהכרת המסורת הנוצרית הגרמנית כדי להסביר את הפופולריות של סיפורי ההתעללות ביהודים, אך יש חשיבות עצומה לניתוח של אדורנו את המנגנון הפסיכולוגי שבאמצעותו פועלים סיפורים אלה, את "השעיית הצדק באמצעות הצחוק" אשר "גולשת לאישורו של אי-הצדק", ואת "הקומיות של העינוי שגורמת לעונג" אשר "מחניק את שאלת הלמה", ומשתיק כל רגש אנושי של חמלה ורחמים.
וראו גם רשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר"
