עם תומס ברנרד בוינה

המשך לרשימתי "גלן גולד של תומס ברנרד":

http://anatperi.blogspot.com/2011/09/blog-post_25.html

עכשיו אני קוראת את מה שכתבתי לפני מספר שנים על המתאבדים היהודים של תומס ברנרד, ואני חושבת שאז עוד לא ידעתי על יואנה, ככה כותבים יואנה, לא יוהאנה אלא יואנה, השם שאלפרידה סלוּקַל האומללה מן הכפר קִילבּ באוסטריה תחתית לקחה לעצמה כדי לעשות קריירה בוינה, קריירה של שחקנית או רקדנית, שהיא מעולם לא עשתה, למרות שהחליפה את שמה ההמוני אלפרידה בשם האקזוטי יואנה, אבל הגיעה לבורגתיאטר רק כדי להדריך שחקנים בהליכה נכונה וגם זה רק למשך שנה, ורוב הזמן היתה נשואה לצייר שזכה פעם בפרס בדרום-אמריקה על שטיח קיר והפך לאורג שטיחים והתפרסם לדעת המספר רק בזכות חביבותה של יואנה, שמכרה את שטיחיו לידידיה הרבים, כמו הזוג אוורסברגר, והוא, הצייר, שהמספר מאשים אותו בהתאבדותה של יואנה, נטש אותה כשמלאו לה חמישים ושתיים וברח עם חברתה הטובה ביותר למקסיקו, שם נפרד מחברתה הטובה ונשא לו לאשה בת של שר מקסיקני. אלפרידה סלוקל המכונה יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בקילב, מיד כשאמרו לו שמתה ידע שתלתה את עצמה, כי רקדנים ושחקנים תולים את עצמם. אבל גם וורטהיימר שהיה פסנתרן ולא רקדן תלה את עצמו על עץ ביער. יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בכפר המאד יפה קילב באוסטריה תחתית, כי המתאבדים של תומס ברנרד תמיד תולים את עצמם במקום יפה במיוחד שבאוסטריה יש הרבה כאלה, ואולי תומס ברנרד רוצה לומר שהתאבדות היא סוג של הצגה ואולי הוא גם צודק.

ברומן "חוטבי עצים" של תומס ברנרד שמספר על יואנה, היהודי הוא לא המתאבד אלא המנוול שבגללו יואנה התאבדה, למרות שעברו שנים מאז עזב אותה וכבר היה לה חבר אחר, שקראו לו פרידריך אבל יואנה קראה לו יון, לא יוהאן אלא יון, כי מצאה בו ככל הנראה נפש תאומה, יואנה ויון, אבל יון מעולם לא הצליח להוציא את יואנה מהשיכרות והדיכאון שבהם שקעה לאחר שעזב אותה היהודי המנוול אורג השטיחים, ויון חשב שיואנה היתה תמיד אומללה, שככה היא תמיד היתה, כי ככה הוא הכיר אותה, אבל המספר זכר אותה מאושרת כשהיתה נשואה לאורג השטיחים היהודי שעזב אותה עם חברתה הטובה ביותר ואז התגרש גם מחברתה והתחתן עם בתו הצעירה של שר מקסיקני, לכן המספר בטוח שמי שאשם בהתאבדותה של יואנה הוא היהודי הזה, הצייר שהפך לאורג שטיחים, שהיה כפי שתומס ברנרד אומר ממשפחה יהודית עתיקה, שזה קצת מוזר לומר על יהודי שהוא ממשפחה יהודית עתיקה, כי אצל יהודים אין משפחות אצולה עם שמות משפחה עתיקים. אולי הוא התכוון למישהו כמו וורטהיימר או אופנהיימר או מנשה, שאלה שמות של יהודי חצר עשירים, שהיו בהחלט יותר עתיקים מאלה של רוב היהודים, שנקראו על שם אביהם וקיבלו את שמות המשפחה הרשמיים מהפקידים האוסטרים במאה התשע-עשרה. מכל מקום בספר הזה היהודי המנוול אחראי להתאבדותה של האוסטרית האמיתית מהכפר האוסטרי המאד יפה קילב, והפעם שאלת האשמה היא פשוטה ואיננה מעיקה, כי ברור שמי שאשם זה היהודי. ולא רק המספר או תומס ברנרד חושבים שהיהודי אשם בהתאבדות של יואנה, אלא כל האנשים שבאים לסעודת הערבית האמנותית אצל הזוג אוורסברגר חושבים בדיוק ככה, כפי ששומע אותם המספר שיושב על הכורסה ומאזין ממרחק מסוים לדבריהם שמותה של יואנה מונח על מצפונו של אורג השטיחים שעזב אותה דוקא עם חברתה הטובה ביותר והותירה בחוסר כל כשהיתה בת חמישים ושתיים, שזה גיל שתומס ברנרד חושב שהוא מועד למות ובפרט להתאבדות, למרות שיואנה דוקא התאבדה שבע או שמונה שנים אחר כך כשהיתה כבר כבת ששים, גיל שתומס ברנרד עצמו לא הגיע אליו מעולם. העובדה שהצייר אורג השטיחים שהיה בעלה הנואף של אלפרידה-יואנה הוא יהודי לכאורה לא מאד משנה לסיפור. הסיפור יכול היה להיות אותו סיפור גם בלי לציין שהוא יהודי ממשפחה יהודית עתיקה, אבל זה כתוב, ואולי לא הייתי כל כך שמה לב לזה לולא קראתי הרבה קודם את "הלדנפלאץ" ואת "האובד" ששם היהודי הוא המתאבד, וב"הלדנפלאץ" אפילו נדמה שהאוסטרים אשמים בהתאבדות, למרות שזה לא לגמרי ברור. גם בהתאבדות של יואנה אשמים לא רק אורג השטיחים אלא גם העיר הגדולה וינה, שהכומר בלוייה של יואנה, שהוא גם חבר ילדות של יואנה, קורא לה  "בִּצַּת העיר הגדולה", והאורחים בסעודת הערבית האמנותית של הזוג אוורסברגר קוראים לה גם כן "בצת העיר הגדולה", אבל הם משתמשים במלה morast ולא כמו הכומר במלה Sumpf, שאינני יודעת איזו מהן יותר גרועה ויותר מסמלת זוהמה, גם העיר וינה אשמה בהתאבדות של יואנה, שהיתה ונשארה כפי שקורא לה הכומר "ילדה נחמדה מן הכפר", ששם האנשים הם טבעיים, בעוד שהאנשים בוינה, לפחות אלה שיואנה חיה בקרבם, הם אמנותיים, ואמנותי בגרמנית, kuenstlerisch, קרוב מאד למלה kuenstlich, שפירושה מעושה ומזויף, ושתי מלות התואר האלה גזורות מהמלה Kunst שפרושה אמנות וגם אחיזת-עיניים, כמו שאומרים אצלנו ביידיש קונץ:

בקילב עשו האנשים האמנותיים האלה רושם גרוטסקי: לפחות לי נדמה היה שהתכנית האמנותית שלהם והפעילות האמנותית שלהם השחיתו אותם, היה להם הילוך אמנותי והיה להם קול אמנותי, הכל בהם היה אמנותי, בעוד אני מצאתי שבית הקברות הוא הדבר הכי טבעי בעולם. אם הם התכופפו, הם התכופפו יותר מדי, אם הם קמו, הם קמו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם התיישבו, הם התיישבו מאוחר מדי (או מוקדם מדי), אם הם התחילו לשיר, הם שרו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם הסירו את כיסוי ראשם, הם הסירו אותו מראשם מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם אמרו משהו לכומר, הם אמרו אותו מוקדם מדי (או מאוחר מדי). בעוד שתושבי קילב, אשר, כאמור, באו לקבורת יואנה בהמוניהם, עשו הכל בטבעיות, אמרו הכל בטבעיות, שרו הכל בטבעיות, תמיד הלכו בטבעיות וקמו בטבעיות והתיישבו בטבעיות ותמיד הכל לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי ולא קצר מדי ולא ארוך מדי. ובעוד שהאנשים האמנותיים מוינה היו לבושים לקבורה הזו באורח גרוטסקי-מגוחך, היו תושבי קילב לבושים בדיוק נכון...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")
Thomas Bernhard, Holzfaellen, Eine Erregung            

תחילה תומס ברנרד מדבר על kuenstlerisch, אמנותי, פעילות אמנותית, אבל מהר מאד הוא עובר למושג kuenstlich שגם הוא גזור מהמלה אמנות,אבל המשמעות שלו היא מלאכותי, מזויף, הליכה מזויפת, שירה מזויפת, הכל מזויף, האמנותי הוא המעושה, המזויף, המלאכותי, הלא-אמיתי. המושג "אמנותי" הוא מושג המפתח ברומן "חוטבי עצים", שמתחיל בהזמנה שמקבל המספר, דוקא בבוקר התאבדותה של יואנה, ל"סעודת ערבית אמנותית" עם "שחקן מפורסם מן הבורגתיאטר", ותומס ברנרד חוזר שוב ושוב על צירוף המלים "סעודת ערבית אמנותית" עד שאתה אנוס להיחנק מצחוק, במיוחד מכיוון שהזוג אוורסברגר שעורכים את הסעודה קוראים לארוחת הערב Abendessen כמו בגרמניה ולא Nachtmahl כמו שכולם בוינה אומרים, ולדבר בוינה כמו שגרמנים מדברים זה אומר שאתה ממש סנוב, מה שדי ברור לגבי הזוג אוורסברגר בכל מקרה, וכשהם פוגשים את המספר בגראבן בבוקר התאבדותה של יואנה, כשהם נושאים שקיות רבות מהקניות שערכו, ומזמינים אותו לסעודת הערבית האמנותית שלהם, וגם מספרים לו שהם קנו את כל יצירות ויטגנשטיין, כדי לעסוק בתקופה הקרובה בויטגנשטיין, המספר אומר שכנראה הם שמו את ויטגנשטיין בשקית הקטנה ביותר שהיתה להם מתחת לבית השחי, וזאת היתה הפעם הראשונה שצחקתי מאד כשקראתי את הרומן הזה, בערך חמישה עמודים מההתחלה. הזוג אוורסברגר, המלחין שניבאו לו להיות אנטון וברן הבא וחיבר רק יצירות זניחות, והזמרת שפעם הזילה זמרתה דמעות מעיניו וכעת קולה נשבר, היו התגלמות האמנותי, המלאכותי, המתיימר, והם גם היו אלה שהמספר ראה את עצמו משתקף בהם כמו בראי. תמיד אצל תומס ברנרד אנשים משתקפים באנשים אחרים כמו בראי, מסתכלים במישהו אחר ורואים את עצמם, במיוחד כשהם שונאים את מה שהם רואים.  

אבל אז נזכרתי במסה של יעקב גרים בצעירותו על האמנותי והטבעי ונזכרתי שזו תובנת יסוד של הרומנטיקה הגרמנית, ההבחנה בין הטבעי לבין המלאכותי, כשברור שהטבעי הוא הטוב והמלאכותי הוא הרע, והכפר הוא טוב כי הוא חקלאי וחקלאות זה טבעי ואילו העיר היא רעה ולפיכך הכפרי המושרש באדמה הוא הטוב, והעירוני התלוש מן האדמה הוא הרע, והאיכר האוסטרי, או הגרמני, הוא הטוב, והיהודי העירוני הוא הרע, כי אין לו שורשים בכפר, ומה שהוא מייצר הוא פרי רוחו ולכן מלאכותי ולא מושרש ומעוגן באדמה, כי כל מה שטוב ומצליח צריך להיות מושרש ומעוגן באדמה, וגם השחקן המפורסם מהבורגתיאטר, שתומס ברנרד מתייחס אליו תחילה בתיעוב, מוצא חן בעיניו כשהוא מבטא את כמיהתו לדבר האמיתי והטבעי שהוא יציר הטבע, ולא לאמנות, שגם כאשר היא מעולה ומצליחה, היא מסמלת את המלאכותי. כמה נורא לאמן להאמין שהאמנות איננה טבעית והיא סוג של זיוף, ושטבעי רק לגדל ירקות בכפר. אבל האם באמת כך חושב תומס ברנרד? הרי ב"אחיינו של ויטגנשטיין" הוא כל כך מלגלג על אירנה הוינאית שהלכה כל ערב לקונצרט ואז עברה לכפר והתחילה לגדל צנוניות ונהייתה בן אדם מאד משעמם? קשה לדעת מה באמת תומס ברנרד חושב על אמנות, כי מצד אחד הרומנטיקה הגרמנית כל כך טבועה בו, כשם שהאנטישמיות הגרמנית כל כך טבועה בו, והוא כל כך משוכנע שהצייר היהודי אורג השטיחים לעולם לא היה מצליח בוינה ובעולם כולו לולא אשתו האוסטרית הנחמדה מן הכפר, אלפרידה המכונה יואנה, היתה מושכת בכח נחמדותה הכפרית האוסטרית אנשים כה רבים לביתם ומוכרת עבורו את שטיחיו, ומצד שני נדמה שאיננו מאמין בדבר אלא באמנות המושלמת, שהיא אולי מלאכותית אבל גם מאד טבעית, כי היא הכרחית לאמן וגם לקהלו והיא גם קטלנית לאמן וגם לקהלו, ובכך תומס ברנרד בהחלט חושב כמו פרנץ קפקא שהאמנות הורגת, אבל שאי אפשר לחיות בלי האמנות, ולכן האמן ימות אם לא יעסוק באמנותו, אבל אם יעסוק באמנותו הוא ימות ממנה. מצד שני אולי האמנות המושלמת היא טבעית אבל לא ליהודי, שאיננו יכול להיות אמן מושלם, ולכן גם הפסנתרן היהודי וורטהיימר וגם אורג השטיחים היהודי שהיה נשוי ליואנה, אינם יכולים להיות אמנים מושלמים, והם בעצמם הראשונים להיות מודעים לזה שהם אינם אמנים מושלמים, ואולי זה מה שהופך את גלן גולד לאמן מושלם, שהוא איננו יהודי, ולכן הוא איננו מת מפני שהוא חולני, לא ממש ייתכן שהוא מת מעצמו, רק אומרים כך שהוא מת ממחלה, בעצם מותו הוא סוג של הגשמת אידיאל אמנותי, בעוד שמותו של האמן היהודי וורטהיימר הוא מות בגלל כישלון אמנותי, וגם המות עצמו של האמן היהודי הוא כישלון אמנותי, כי היהודי שאיננו טבעי איננו יכול להיות אמן מושלם ובכך לגבור על המלאכותיות של האמנות ולחבר אותה לטבע ולטבעי. גרגור הנס חיבר בין "חוטבי עצים" לבין "האובד" (שתורגם לעברית בכותרת "הטובע") שעוסקים באמנות וגם במות, אבל לדעתי בעיקר עוסקים באשמה, וזה הקשר האמיתי שלהם לשואה. גרגור הנס חשב שתומס ברנרד רוצה לומר שהאמנות אחרי השואה צריכה להיות גאונית, אחרת משא הזיכרון יכריע אותה אפיים ארצה, אבל אולי תומס ברנרד התכוון שהאמנות צריכה להיות גאונית כדי לגבור על יהדותה, אבל כאשר היא יהודית היא איננה יכולה להיות גאונית משום שאיננה יכולה לגבור על יהדותה ולהתחבר לטבע, משום שכאשר האמנות היא יהודית היא איננה יכולה להתחבר לטבע ולפיכך איננה יכולה לגבור על המלאכותיות של יהדותה ולהיות טבעית וגאונית, אלא היא מלאכותית ועירונית, והעיר וינה היא בצה מעצם היותה רחוקה מן הכפר, מעצם עירוניותה, אבל גם מעצם היותה יהודית, מעצם היסוד היהודי הלא טבעי בה, כי המלאכותיות העירונית היא גם העדר הטבעיות היהודי, שזר לטבעיותו של הכפר האוסטרי, שמייצג את הטבעי והבלתי עירוני, וגם מייצג את היסוד ה-voelkisch, שהוא היסוד הלאומי הטבעי המושרש באדמה, האוסטרי, שורשי העשב האוסטרים שצומחים עם הגשם האוסטרי ולא גדלים בעירוניות המזויפת כמו היהודים, ולפיכך המפגש בין היסוד ה-voelkisch מהכפר האוסטרי ליסוד היהודי העירוני הוא הרסני בדרכו, ולפיכך  האוסטרים גורמים ליהודים להתאבד אבל גם היהודים בתורם גורמים לאוסטרים להתאבד, וככה האוסטרים והיהודים רוצחים אלה את אלה וכולם בעצם רוצחים, מה שמאד מקל על עניין האשמה. בכל זאת תומס ברנרד מאד העריץ את קפקא, במיוחד את  "המשפט", כפי שהוא כותב ברומן הפטפטני הצבוע והילדותי והמעצבן שלו "מחיקה", ששם הוא מעריץ כל מיני יהודים ושמשום מה נחשב, אולי בגלל אורכו המופרז, לרומן טוב, למרות שהרומאנים הקצרים שלו ובראש כולם "חוטבי עצים" פי כמה יותר טובים. בכל אופן ב"מחיקה" מספר הגיבור כיצד הוא קורא מחדש את "המשפט" של קפקא ומתפעל מן הספר אפילו יותר מאשר בקריאה הראשונה. לגאונות של קפקא, שמסמלת כראוי לסופר יהודי דוקא את התלוש והעירוני, קשה מאד להתכחש, ואולי בגלל זה כל כך מתאמצים לשכוח שהוא סופר יהודי ממשפחה מסורתית שספריו נשרפו בידי הנאצים ומשפחתו נרצחה בשואה, ומנסים להפוך אותו בכוח לסופר גרמני.

*

מוזר, חשבתי לעצמי, כשקניתי את "חוטבי עצים" בחנות הגדולה מוראבה בוינה ברחוב וולציילה ליד הקתדרלה של שטפאן הקדוש, ליד הגראבן, החפיר, שמצטלב עם קרטנר שטראסה, ברובע הראשון של וינה, ולקחתי אותו למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה שהתאכסנתי בו, דוקא ברובע הראשון של וינה, כדי להיות קרובה לספרייה הלאומית שנמצאת בהלדנפלאץ, ודוקא שם התחלתי לקרוא את "חוטבי עצים", כשבאתי לוינה וכל כך התרגשתי להיות בוינה ושוטטתי ללא הרף בגראבן ובקרטנרשטראסה ובוולציילה ובשפיגלגאסה, שוטטתי ושוטטתי וכל כך שנאתי להיות בוינה שהיתה מלאה תיירים שהגיעו לחג הפסחא מכל מקום וזרים ששירתו אותם, ובקושי ראיתי וינאים ולא ראיתי בכלל מכרים, וכל כך שנאתי להיות בוינה דוקא בפסחא ודוקא בפסח, וכתבתי לבנותיי כל הזמן של מי היה הרעיון המטומטם לנסוע לוינה בפסח, ועניתי לעצמי שלך, ודוקא אז קניתי והתחלתי לקרוא את "חוטבי עצים". בזלצבורג התחלתי לקרוא את "האובד" ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, נעתקה נשימתי מיופיה של זלצבורג ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, מאסתי בתוך יומיים או שלושה בגשם האינסופי שלה ונמלטתי לוינה, וכעת אני בוינה עם "חוטבי עצים" ועם תומס ברנרד, ואני כל כך מתרגשת להיות בוינה וכל כך שונאת להיות בוינה כמו המספר ב"חוטבי עצים" שחזר לוינה עשרים שנה לאחר שנמלט ממנה ללונדון, ולא רצה לפגוש אף אחד, אבל היה אנוס לשוטט ברובע הראשון של וינה ממש כמוני, שכשהגעתי מהמלון להופבורג התמלאו עיניי דמעות ומרוב התרגשות ליטפתי את הקירות, ומיד רציתי לחזור לירושלים. שכבתי במיטתי בקומה הששית של מלון "אירופה" בצד המלון שצופה על השוק החדש והמזרקה, ושקעתי בדיכאון, כאילו לא ייחלתי שנים לבקר כאן שוב, ולא יכולתי לצאת מהדיכאון בחדר שהרגשתי כלואה בו עם החדרניות התאילנדיות שידעו מלים ספורות בגרמנית ובאנגלית, לא די כדי לנהל שיחה במשפטים ארוכים יותר ממלה אחת כמו סבון או מגבת וחשבתי בגעגועים על בית הקפה קאמרשפיל שכבר איננו קיים ועל שטרודל הגבינה שלו ברוטב שמנת וניל, שהיה מאכל ראוי למלאכים בגן עדן. ועל כל המקומות שנהגתי לשבת בהם וכבר אינם קיימים, ועל האנשים שישבתי עימם וכבר אינני יודעת היכן הם היום, ועל מקדונלד וסטארבקס וזאנוני את זאנוני שממלאים עכשיו גם את הרובע הראשון של וינה כמו בכל מקום, ובכל זאת זו היתה וינה זה היה הרובע הראשון של וינה ואני שוטטתי בו וחיפשתי משהו שלא ידעתי מהו ולא ניתן היה למצוא: זמן עבר, את עצמי צעירה יותר, משוטטת כאן ברגליים קלות יותר, ופוגשת תמיד פנים מוכרות שהפעם לא פגשתי כאלה, אפילו לא מישהו שלא רציתי לפגוש, כמו תומס ברנרד שפגש את הזוג אוורסברגר בגראבן:

ללכת לגראבן משמעו לא פחות מאשר ללכת ישר לגיהנום של החברה הוינאית ולפגוש בדיוק את אותם אנשים, שאינני רוצה לפגוש, שהופעתם גורמת לי גם היום עדיין את כל עוויתות הגוף והרוח האפשריות, חשבתי ביושבי על הכורסה, ומסיבה זו כבר בביקוריי בוינה מלונדון בשנים האחרונות נמנעתי מללכת לגראבן והלכתי בדרכים אחרות, גם לא לקוהלמרקט, מובן מאליו שלא הלכתי בקרטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה בדיוק כמו משטאלבורגגאסה ומדורותיארגאסה וכמו כן מוולציילה ורחוב האופרה, שתמיד הפחידו אותי, שבשכמותם לעתים כה קרובות נפלתי ברשתם של אותם אנשים שתמיד הכי שנאתי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי על הכורסה, היה לי לפתע צורך גדול, ללכת דוקא לגראבן ולקרטנרשטראסה, בגלל האויר הטוב ודוקא אל מערבולת האדם של לפני הצהרים שלפתע נעמה לי דוקא שם, ודוקא בגראבן ובקרטנרשטראסה, כנראה מפני שרציתי בסופו של דבר ובהחלט לחמוק, להימלט מן הבדידות במשך חודשים בדירתי ברחוב והרינגר, מהבידוד שכבר טימטם אותי. בשבועות האחרונים מצאתי תמיד מרגוע לרוח ולגוף ללכת לאורך קרטנרשטראסה והגראבן ושוב הגראבן וקרטנרשטראסה הלוך ושוב: ההליכה אנה ואנה עשתה טוב לראשי כמו גם לגופי, כאילו בזמן האחרון ההליכה הזאת אנה ואנה בגראבן ובקרטנרשטראסה היתה נחוצה לי יותר מכל, רצתי בכל יום בשבועות האחרונים בקרטנרשטראסה ובגראבן מעלה ושוב מטה, בקרטנרשטראסה ובגראבן הייתי לפתע, אם לומר זאת בגלוי, לאחר חודשים של חולשת רוח וגוף, שוב על הרגליים וחזרתי לעצמי...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")

ואני מרגע שהגעתי למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה התרוצצתי בקרטנרשטראסה ובגראבן ובשפיגלגאסה ובוולציילה ובקוהל מרקט ובנויירמרקט, וברוטנטורמשטראסה, ובדורותיארגאסה וכמובן ברחוב האופרה, ושוב, הלוך ושוב, והם היו מלאים זרים מכל העולם שדיברו בבליל שפות ולא ראיתי פנים מוכרות ושוב התרוצצתי הלוך ושוב, ויכולתי לנסוע לכל מקום שרציתי אבל שוטטתי ללא הרף וללא מנוח ברובע הראשון, קניתי ערימות ספרים במוראבה ובמוזיאון היהודי ובאנטיקוואריאט מצאתי בדיוק את הספר שחיפשתי על קפקא, ועדיין התרוצצתי וחיפשתי משהו שכבר לא היה ניתן למצוא בשום מקום.

*

אני נמצאת בחדר מלון בוינה. במסדרון יש ארון ובהמשכו מראה ענקית, מן הרצפה ועד התקרה. כשאני יוצאת מן המקלחת אני רואה במראה אשה נמוכה, זקנה ושמנה. האשה היא אני. המראה ענקית וחסרת רחמים, ובתוכה נשקפים ללא רחמים משמני גופי, רגליי העבות, אדמומיות עורי, שער השיבה והקמטים. אני אשה זקנה ושמנה. לא שיש לי טענות על כך. אדם זקן הוא אדם שלא נפטר בטרם עת, ואדם שמן הוא אדם שאיננו גווע ברעב. לא אכפת לי בכלל להיות אשה זקנה ושמנה, אבל אינני רוצה לראות את עצמי זקנה ושמנה כל הזמן. אינני רוצה להתבונן בעצמי במראה כל העת, כפי שחדר המלון הזה מחייב אותי לעשות, כך שאני אנוסה לחשוב כל הזמן על כך שאני אשה זקנה ושמנה ואינני נראית במיטבי. אני לובשת איפוא בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. תחתונים שחורים, גופיה שחורה, גרביונים שחורים, סודר שחור, חצאית שחורה וגם כובע שחור. לאיש הזקן שאני עומדת לפגוש בבר המלון – אני נמצאת כאן לצערי במסע עסקים – ושואל איך יכיר אותי, אני אומרת: אני לבושה כולי בשחור. אני אומרת זאת לתומי, ומיד חושבת כמה דרמטית נשמעת ההכרזה הזו באוזני האיש הזקן, שהוא פרופסור לתיאטרון פנטסטי: "אני לבושה כולי בשחור"! איזו דרמה. מלכת הלילה, ליידי מקבת. כשארד לבר הוא ייווכח שאינני אלא סבתא יהודיה זקנה ששערה שב, שעטתה כולה שחורים כדי שלא לראות את גופה הזקן במראה הענקית שבחדר המלון.

*

מחלון חדרי שבקומה הששית נשקפת מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המזרקה מושכת אנשים רבים. בכל עת שאני יוצאת מן המלון, או מביטה מחלוני, אני רואה גבר מצלם את אשתו, בכל פעם גבר אחר, תייר כמובן, מצלם את אשתו. לנשים תסרוקות נאות והן עומדות על מדרגות המזרקה בתנוחה נאה, כאילו היו דוגמניות. הגבר עומד או כורע על ברכיו מעט למטה משם ומצלם את האשה. תמיד זה הגבר שמצלם את האשה. המצלמה היא נשק, הצילום הוא הצהרת בעלות, עמידת הנשים הגאה ליד המזרקה עמידת כלה ביום חתונתה, זוקפת את אצבעה הענודה טבעת. הבועל והנבעלת, שניהם שמחים.

*

אין לי חשק ללכת לשום מקום. אני יורדת לאכול לביבה של תפוחי אדמה אצל קולה הערמונים ומיד חוזרת לחדרי, מביטה מן החלון באנשים היושבים על דפנות המזרקה ובמסעדה הצרפתית שממול. מדי פעם חולפת כרכרה עם סוסים שמובילה בסמטאות העיר העתיקה של וינה זוג תיירים רומנטיים, או משפחה שלמה עם ילדים קטנים שדחוסים במושב הכרכרה, או סבא וסבתא שמטיילים עם נכדה צייתנית. זהו יום חג, מזג האויר נאה וכולם שמחים, למרות שאלוהיהם נצלב. המים במזרקה צבעם תכלת ונדמה לי שאני שומעת את פכפוכם מחדרי אבל אולי זו אשליה. המבט במים מעלה בי קול פכפוך. קול החיים החולפים וזורמים. אני מדוכדכת. אולי זאת הבדידות או העייפות. אולי הגעגועים.

אנחנו מדברים על יומנים. הפרופסור הזקן לתיאטרון פנטסטי מספר על נאצים זקנים ששיפצו את יומניהם בטרם פירסום. אנו מסכימים בינינו ששום דבר שמגיע למרחב הציבורי אינו נקי מצנזורה. לעתים צנזורה חיצונית, לעתים צנזורה עצמית של המחבר. ויומנים – גם הם יצירה ספרותית. אחרת היו לחלוטין בלתי נסבלים.

הרי לכם יומן אמיתי: אשה נמוכה, זקנה ושמנה מתקלחת במי המלון החמים. היא יוצאת מן המקלחת עירומה ובמראה הענקית שממול, מראה ענקית המשתרעת מן הרצפה ועד התקרה, היא רואה במראה את גופה השמן והזקן ואת שער השיבה שלה מטפטף מים. היא עוטפת את גופה במגבת כדי שלא להתבונן בגופה. היא לובשת בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. כעת היא מכוסה כולה, רק פניה מציצים במראה מתוך כובעה השחור. גם ממראה פניה היא אינה מרוצה. היא הולכת איפוא ויושבת ליד החלון שנשקף על מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המים במזרקה צבעם תכלת וסביבה יושבים אנשים רבים. גם במסעדה הצרפתית שממול יושבים אנשים רבים. השמים תכולים, מעוננים קלות, השמש זורחת, רוח קרירה נושבת, רוח נעימה שאינה חזקה מדי. רגליה הזקנות והשמנות של האשה הזקנה והשמנה כואבות. אין לה חשק לדבר עם איש ולא ללכת לשום מקום. היא יושבת איפוא ליד החלון ומתבוננת למטה באנשים ובכרכרה שחולפת מדי פעם או במכוניות שחולפות לעתים קרובות יותר. האשה הזקנה והשמנה מתגעגעת לארץ שבאה ממנה, לבית שבאה ממנו, למטבח הקטן שלה ששם היא עומדת מדי יום ליד הכיריים ומבשלת. בגלל העייפות או הבדידות או הגעגועים היא איננה מסוגלת ליהנות, למרות שאמרו לה ליהנות. ההנאה מסרבת לבוא. האשה הזקנה התגעגעה לוינה שבה צרורים זיכרונותיה הצעירים, אבל כעת היא כאן והיא מתגעגעת לעיר שבאה ממנה. אנשים זקנים אין להם תקנה. היכן שלא תשים אותם, תמיד הם מתגעגעים.     

*

האשה הזקנה שוכבת על מיטתה בחדר המלון, מנסה לקרוא בספר, אבל מתקשה להתרכז בקריאה, כי מחשבותיה נמשכות אל המתרחש ברחוב. היא שומעת כרכרה חולפת, שיקשוק אופניה מגיע עד לקומה הששית. האשה הזקנה קמה איפוא בכבדות מן המיטה ושוב יושבת ליד החלון, מביטה אל הרחוב. את הכרכרה לא ראתה – זו נעלמה מן העין עוד בטרם הגיעה לחלון. כעת חולפות ברחוב מכוניות. כרכרה נוספת מגיעה, רתומה לשני סוסים שחורים נאים, סוסי ליפיצה צעירים מבית הספר הספרדי לרכיבה, בתוכה שלוש נשים צעירות. מכונית ספורט אדומה מגיעה ומחפשת חניה ליד המסעדה הצרפתית. מיניבוס קטן, מאלה שקטנים דיים לעבור בסימטאות העיר העתיקה, עובר. האשה הזקנה נמשכת לשבת בחלון ולהתבונן בעוברים ושבים. כל חייה היא מתבוננת ומקשיבה, מתבוננת באנשים אחרים. מרוב התבוננות בזולתה הזקינה, אבל אינה יכולה אלא לשבת ליד החלון ולהתבונן, כוחה אינו מספיק לה ליותר מכך. עוד כרכרה רתומה לסוס לבן ולאחר שגבו עוד שחור מעט. אף אלה סוסי ליפיצה, אבל בוגרים יותר. הם נולדים שחורים ומחליפים את צבעם ללבן בבגרותם, כמעט פלא טבע. רק פעם אחת לפני שנים רבות הלכה לבית הספר הספרדי להתבונן בסוסים, למרות שסוסים היא אוהבת ובית הספר הספרדי נמצא כאן מעבר לפינה. בעצמה מעולם לא נסעה בכרכרה ולא חפצה לנסוע. איננה אוהבת שמביטים בה. רק להביט בזולתה היא אוהבת. גם המבט כובש ובועל, כמו המצלמה. היא לעולם אינה מצלמת. נשקה הוא העיניים. היא מתבוננת בכל מחלונה.  

*

עוד כרכרה משקשקת, הפעם רתומה לסוס לבן ושחור כאחת, בתוכה משפחה, השקשוק חזק מאד. ליד המזרקה התמעטו היושבים, גם במסעדה הצרפתית התרוקנו כמה שולחנות. השמש תלויה מול עיניה בחלון, מסנוורת. הרוח קרירה יותר. אולי היא תצא קצת להסתובב בעיר, אולי תאכל משהו, אולי תעמיד פנים שהיא תיירת בעיר הזאת שחיתה בה הרבה יותר מדי מכדי להיות תיירת, הרבה פחות מכדי להיות מקומית. נהגת המונית מרומניה שהביאה אותה למלון וסיפרה לה בדרך על בעלה ובתה ובנה הקטן ובנה הגדול שנהרג בתאונה אבל תמיד הוא איתה והראתה לה את תמונתו ובכתה מאד דיברה על הזיכרונות שאין מהם מנוס, כי אי אפשר לשכוח, והיא סיפרה לה על הימים שחיתה בוינה והבטיחה לדאוג שידליקו לנשמת הבן המת נר בירושלים. ליאונרד קראו לו, אמרה נהגת המונית היפה מרומניה, ליאונרד כמו ליאונרדו דוינצ'י, הוא היה רק בן ארבע-עשרה, וזה קרה לפני שנתיים, אבל אי אפשר לשכוח, הזיכרונות לא עוזבים, והיא ידעה מניסיונה כמה אכזרי יכול הזיכרון להיות. כמה היא שמחה לנסוע עם אשה, לא להרגיש שבויה במונית בידי נהג גבר. תמיד היא מרגישה כל כך שבויה במוניות. אבל בערב היתה עייפה מכדי להתרגש. רק בבוקר הקדימה לקום ושוטטה ברחובות וראתה כמה הכל השתנה. בתי הקפה שאהבה נעלמו והוחלפו בפיצריות וגלידריות איטלקיות, הכל המה אנשים, אבל רובם היו תיירים או זרים, והיא היתה עוד זרה במקום שבו רוב העוברים ושבים היו זרים, למרות שהכירה הכל בעיניים עצומות, וגם לו קשרו את עיניה יכלה לחזור למלון בלי קושי, והיא חשבה שגם למי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, גם מי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, נגזר עליו שיכאיבו לו הזיכרונות. הזיכרונות טבעם להכאיב, בין אם הם נוראים ובין אם הם מתוקים.

המשך יבוא