לפעמים פשוט אינך מאמין למראה עיניך, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. כך הרגשתי כשקראתי בכתבתו של ניר חסון ב"הארץ" מאתמול, יום ו', 28 באוקטובר 2011, על הספרייה הלאומית,
את הדברים הבאים:
"כדי לנסות להתגבר על הבעיה, החליטה ההנהלה למיין את הספרים ולחלקם לשתי קבוצות: אלו שאין בהם צורך ועליהם להימסר לציבור, ואלו שיש לספרייה עניין בהם והם ייכנסו לאוספים הרשמיים.
לצורך המיון נשכרה חברה חיצונית שהעסיקה ממיינים בפיקוח ספרנים מהספרייה. בספרייה העריכו שכל ממיין אמור למיין כאלף ספרים ביום עבודה, אם כי זה לא נקבע כמספר מחייב. המספר נקבע לאחר שבדיקה העלתה שיש להקדיש בין 5 ל-10 שניות בלבד לכל ספר. אולם בפועל, נכתב בדו"ח, הקדישו הממיינים 2.4 דקות לכל ספר, על פי ההסכם עם החברה נאסר על עובדיה להותיר יותר מ4% מהספרים כ"לא ברור", כלומר כאלו שיש לעבור עליהם שוב. אולם הדו"ח קובע שההנהלה לא הקפידה על כך, ושמשלב מסוים אף עודדה את הממיינים להעביר ספרים לבדיקה נוספת. למרות זאת, נפלו טעויות במהלך המיון. הוועדה מספרת כי מחצית מ-53 הספרים שנאספו בידי מבקרי הנהלת הספרייה והוצגו לאחר מכן כספרים שנמסרו בטעות, אכן לא היו אמורים להימסר לציבור. עם זאת, קובעת הוועדה כי בדיקה העלתה שהטעויות שנפלו בתהליך המיון מעטות מיעד הטעות שנקבע מלכתחילה, שניים עד חמישה אחוזים."
והשורה התחתונה: "בעקבות המסקנות צפויה הספרייה להמשיך בחלוקתם של עוד כ-77 אלף ספרים בתקופה הקרובה."
"הבעיה" היא ספרים שנתרמו לספרייה בעבר ולא מוינו בשל חוסר תקציב. הספריות שנתרמות לספרייה הלאומית הן רובן ככולן ספריות של אנשים מלומדים. יש בהן כמובן ספרים נפוצים שאינם בעלי ערך רב, אבל יש בתוכם גם ספרים נדירים, שכדי למצוא אותם צריך למיין בזהירות, בחרדת קודש, מתוך ידע וכבוד לאנשים ולספרים, ויש בהחלט קשר בין השניים.
כיום עשירה הספרייה בתקציבים שלא היו לה מעולם: מאז נותקה בשנת 2007 מן האוניברסיטה העברית קיבלה מענקים נדיבים ממשפחת רוטשילד ומאחרים, גם מענקים נדיבים מממשלת גרמניה הובטחו לה. אפשר היה לשכור בכסף צוותים חדשים של ספרנים מקצועיים ומנוסים, שיטפלו טוב יותר בספרים, אבל, כמו בהרבה עניינים אחרים בארצנו המופרטת על נפשה, החליטו להיות "יעילים", שככה קוראים עכשיו בעברית לדריסה ברגל גסה של בני אדם וערכי תרבות, שכפי שאמרתי קשורים זה לזה. הנחת היסוד של הנהלת הספרייה הנוכחית היא שספרים הם סוג של זבל, שהשיקול העיקרי הוא איך להיפטר ממנו הכי במהירות והכי בזול, ואם בין עשרות אלפי הספרים המושלכים ישנם ספרים נדירים ויקרי ערך שאין להם תחליף, הרי זה בגבולות הטעות המותרת. אם השליך מישהו מהדורה ראשונה של התרגום לגרמנית של "מוצא המינים" של דרווין, ספר שטילטל את דעת הקהל הגרמנית והשפיע עמוקות על עבודתו של קרל מרקס, שרצה להקדיש לדרווין המבועת את "הקפיטל", לא נורא, זה עדיין בגבולות הטעות. מעניין מה עוד בגבולות הטעות: מהדורות ראשונות של היינריך היינה, או של קרל מרקס. כל הספרים האלה בגרמנית של הייקים מרחביה שממלאים שם את המרתפים, ובהנהלת הספרייה לא מבינים מי צריך כאלה מין ספרים ישנים, מלאים בתוכחות על מיסחור וניכור, דברים שבהנהלת הספרייה בוודאי אין קוראים.
*
ערב קודם לכן באה אליי חברתי צופיה ובידיה חוברת ישנה שהספרייה הלאומית הוציאה בשנת 1990, עם תצלומים של כתבי יד יפהפיים. "הכל זורקים", היא אמרה, וסיפרה לי איך קטלוגים יקרי ערך מושלכים, ואיך מומחה לכתבי יד ערביים סיפר לה איך זורקים דברים שהושקעה בהם עבודה אינסופית, ואיך ההנהלה החדשה מתפארת בדברים שעשו קודמיה כאילו היו מעשי ידיה ואת עבודתם משליכה ורומסת. אמרתי לצופיה שאני במצב לא נעים, כי אולי אצטרך להעיד השבוע או בשבועות הבאים לטובת הספרייה הלאומית במשפט של עזבון מכס ברוד, בזמן שאני מתפוצצת מכעס על הדברים שנעשים. ולכך נוסף היחס המחפיר שלו זכיתי אני עצמי מהנהלת הספרייה, בזמן שעמלתי בהתנדבות במשך חודשים רבים לסייע להם במשפט. כל זה ממש איננו נעים.
אכן לא פעם שאלתי את עצמי מדוע להמשיך ולעזור לספרייה שזו היא הנהלתה וזו התנהגותה, וגם התייאשתי ועזבתי לכמה חודשים, אבל היתה לי דוקא תשובה, אותה תשובה שאני נותנת לעצמי גם בעניינים שנוגעים למדינה – כפי שהמדינה איננה שייכת לממשלה האיומה שיש לנו, אלא המדינה היא שלנו והיא אנחנו, כך הספרייה הלאומית איננה שייכת להנהלה המבישה שלה אלא לכולנו, זהו אוצר הספרים של עמנו, שנשמר לאורך מאה שחוותה כל כך הרבה שריפות של ספרים ושל אנשים, שכפי שלמדנו לדעת יש קשר בין השניים, והרבה אחרי שההנהלה הגרועה תסתלק, הספרים יישארו עבורנו ולנו ולבנינו, רק צריך לשמור שלא יזרקו אותם, ועל זה צריך להיאבק למרבה הצער, ולהיאבק דוקא באנשים שהיו אמורים לשמור על הספרים ולהוקיר אותם ולנהוג בהם מנהג אתרוגים ולולבים.
את התקציבים והכספים מתכוונת הספרייה להשקיע בבניין חדש ומפואר בקריית הממשלה, שהוא אכן דרוש, כי ספסלי הספרייה לא פעם צפופים ועמוסים עד אפס מקום, ובאולם יהדות לא פעם אין אף לא מקום ישיבה אחד. גם מקומות לספרים אין די, ובאולמות הקריאה אין מספיק ספרים, אלא מרבית הספרים, גם הנדרשים, שמורים במחסנים, מה שמקשה מאד גם על הקוראים וגם על הספרנים. אבל ההתנהלות הנוכחית של הספרייה מעלה חשש שמא על פי חוק פרקינסון ישמש הבניין החדש משכן מפואר למוסד שתהילתו כבר מאחוריו, מצבה לבית הספרים של פעם, שבו הוקירו ספרים ואנשים ולא רק כסף ובניינים. כל זה תלוי בנו, בכך שנרים קול מחאה נגד גסות הלב הזו שנוהגים בספרים, נגד המראות הנוראים האלה של ספרים שמושלכים כאשפה, מתגוללים בעפר ונקרעים, נגד רודנותם ובורותם של אנשים שיודעים לקרוא מספרים אך אינם יודעים לקרוא ספרים. הצילו שבעים ושבעה אלף ספרים.
פנייה לקוראיי הנאמנים:
אתמול נעשתה חבלה נוספת במנגנון ספירת הכניסות לרשימות בבלוג, ונמחקו כניסות לרשימות "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר" ו"הסיפור הנאצי של גינתר גראס", מה שכמובן אינו רומז בשום אופן לזהות המתנכלים. אין לי ברירה אלא לפנות לסיוע משטרתי ומשפטי כנגד המתנכלים, אבל בינתיים אני מבקשת את עזרת הקוראים: אנא הרבו בכניסות לרשימותיי, החדשות והישנות, ואנא שימו להן קישורים,
תודה לכולכם.
