נדמה ששברון הלב הוא דוקא על האב, שהגעגועים הם דוקא לאב, זה שהיה איתו תמיד, שגידל אותו לבד אחרי שאמו התאבדה, אולי גם קודם. האב שאותו הוא מאשים במות האם, אולי בצדק, אולי לא, האב שאהב נשים זרות ותלושות, נשים לא מכאן, נשים יפות וכנועות שאינן מדברות עברית, וגם בגד בהן לגמרי בטבעיות, כמובן מאליו, האב שהעריך את כתיבתו של בנו המשורר מבלי שקרא ספרים בעצמו:
כשבאתי לארוחת ערב שבת,
אבי ומרי היו במיטה,
מרופדים בכריות, רואים סרט מצרי.
נשכבתי לידו, שילבנו זרועות.
מחובקים. ליטפתי את מצחו.
בפואמה הראשונה הבן הוא כבר אב בעצמו, אבל הוא מתמסר לפינוקו של האב המזדקן:
אני מחכה שיחזור ויגיד
איך להתחיל את היום.
הוא בא מרוצה ומגיש לי קפה.
אני עדיין מתחת לפוך, תענוג.
גם בזיכרונות הילדות האב הוא הנוכח:
תמיד אמרת שהייתי ילד טוב.
גם אם כעסתי, אהבתי.
אם טעיתי, ביקשתי מהר סליחה ונישקתי.
לא חשבת שאראה אותך אחרת כשאגדל.
לא רציתי שתדע.
אני זוכר כילד, באת בערב לחדרי.
ליטפת אותי עד שנרדמתי.
אפילו זיכרונות האוכל הם זיכרונות האב מבשל לו ארוחת ערב כשאמו במשמרת, וכמובן הזיכרונות מחוף מכמורת, כנראה שהותם המשותפת האחרונה בחוף מכמורת, זיכרון מאושר:
באויר ריח פחמים בוערים.
אבי מתבל את חלקי העוף,
לש בכף היד כמו היו לביבות.
אנחנו מרוצים, אין הערב אורחים.
עומדים לידו כשהוא מפזר והופך על הגריל
חלקי עוף וקציצות בשר.
הוא נותן לנו לטעום, ישר לפה,
כבד עוף רך צלוי ושואל,
מוכן?
בטחינה הרבה שום ולימון.
מרקם נעים, לא סמיך,
סלט ירקות עם הרבה פטרוזיליה,
בצל, צנוניות מגוררות.
לעצמו הכין צלוחית פלפל חריף ירוק
ברוטב שום ושמן זית.
היינו רעבים, ליקקנו אצבעות.
לא, אני אומרת לעצמי, הזיכרון הזה איננו יכול להיות זיכרון של הבן הבוגר, זהו זיכרון של ילד: אבא מכין לילדים אוכל לא חריף מדי, לעצמו הכין פלפל חריף. זהו זיכרון של ילד שנשתל בין הזיכרונות הבוגרים. זהו זיכרון מאב שנישא מחדש לאחר שאשתו התאבדה, לאשה שעמה ניהל רומן עוד קודם לכן, רומן שאולי היה אחת הסיבות להתאבדותה של האם, אשה שכדברי המשורר לא רצתה להיות אמו והוא לא רצה להיות בנה, ואין מנוס מן המחשבה שבמות האם הפך לו אביו לאב ולאם, היה עבורו חזות הכל. אפילו איננו כועס על אמו המתאבדת, איננו מסוגל לכעוס עליה, אלא על האב שהוא מאשים במותה:
כתבתי לאבי פתק. חשבתי שזה תלוי בו,
זה היה השיר הראשון,
"אבא, אני רוצה את אמא שלי בחזרה."
וכעת האב הזה מת, וכבר איננו יכול להשיב לו את האם. והאם איננה אם, אלא אשה נחשקת, אהובה, היא אהובתו הנעדרת. היא איננה טעם הטחינה, הסלט והדגים, היא איננה כועסת או מרביצה. גם מגעה הוא מגע מרפרף, כזכר מגעה של אהובה רחוקה:
אני זוכר את אמי מראה לי
איך למלא שטחים בצבעים.
משכה בעיפרון הצבעוני כמו במכחול,
בעדינות, קו ועוד קו ליד קו.
הצבע התפשט, אחיד, ללא מרווחים.
אני זוכר את המגע של רגליה,
קוצים קטנים, נעימים.
המשורר מחפש את אמו, את בני משפחתו שהתנכרו לו, מנסה להבין אותה, מנסה למצוא איזו מלה טובה שיוכל לשמור בלבו, למצוא מכתב שבו תכתוב לו:
"בני יקירי, אני מצטערת,
מחבקת אותך חזק, אמא."
אבל מכתב כזה איננו בנמצא. הוא נוסע להולנד, משם באה אמו היפה, נמלטה מאמה שלה, מביתה שלה, מארצה הקודרת, אל הארץ החמה, היפה. ברחוב באמסטרדם הוא מביט באם הולנדית נושאת את ילדה. אבל אמו נמלטה מהולנד לישראל, ואז רצתה להימלט גם מפה, אולי לאוסטרליה, אולי לאמריקה. בכל מקרה עמדה לעזוב אותו. רגע לפני שעזבה לחו"ל עזבה לעולם הבא. אולי עלה בדעתה שאומללותה אינה באה מן הארצות אלא מעצמה, אולי כבר לא היה לה כוח לנסות מחדש, ולנחול שוב אכזבה, אולי עלה בדעתה שבכל העולם כולו לא תמצא מנוח לכף רגלה.
ואולי היה זה האסון שפקד את הוריו, האסון שהתגלה לו רק ממכתבי אמו, שנים כה רבות לאחר מותה, האסון שאולי היה סיבת הכל, אבל על כך הוא איננו אומר מלה, כשם שאיש מעולם לא אמר לו על כך מלה. מרדכי גלילי גדל בבית שותק בין אנשים שותקים. שירתו היא שירת אנשים שותקים, היא באה מן השתיקה והיא איננה פורצת את השתיקה. היא שוזרת תמונות, זיכרונות, כמיהות. היא איננה מחטטת בפצעים, איננה מנתחת, איננה מסבירה. לפעמים היא דומה לסרט אילם שפורש תמונה אחר תמונה, או לילד קטן מכדי להביע את רצונותיו במלים, שמושך אותך בידו ומוביל אותך אל פינת חדרו, אל ארגז מטמוניו, כדי לגלות לך סוד כמוס, מקופל בקפידה וארוז בקופסה.
מרדכי גלילי, מסע שנגמר בריקוד, שלוש פואמות ועוד שירים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד
