קטע מתוך הפרק:
פרס המדינה האוסטרי לספרות
את פרס המדינה האוסטרי לספרות קיבלתי בשנת 1967 ואני חייב לומר מיד, שמדובר במה שמכונה פרס המדינה הקטן, שסופר מקבל רק עבור יצירה מסוימת ושעליו להציג את מועמדותו לפרס בעצמו, בכך שהוא מגיש את אחת מיצירותיו למשרד התרבות והאמנות, ושקיבלתי אותו בגיל שבו בדרך כלל כבר לא מקבלים אותו, כלומר בהיותי בשנות השלושים המתקדמות, כאשר כבר נתקבע הנוהג להעניק פרס זה לסופרים בשנות העשרים שלהם, מה שצודק לחלוטין, שהרי מדובר במה שמכונה פרס המדינה הקטן ולא במה שמכונה הגדול, שמעניקים עבור מה שמכונה מפעל חיים. איש לא התפלא על כך שהעניקו לי את פרס המדינה הקטן יותר ממני עצמי, כי לא הגשתי כלל אף לא אחת מיצירותי, מעולם לא עשיתי זאת, לא ידעתי דבר על כך, שאחי, כפי שהודה בפניי מאוחר יותר, ביום האחרון למועד ההגשה, מסר את ספרי "כפור" בשער המשרד לתרבות ואמנות בככר המינוריטים. מהידיעה על קבלת הפרס לא התלהבתי בכלל, שהרי לפניי קיבלה את הפרס חבורה של אנשים צעירים, וערכו פחת בעיניי מאד. אבל לא רציתי להיות מחריב משחק, ולקחתי את הפרס גם בגלל העובדה, שהייתי אמור לקבלו באותו יום עצמו שבו קיבלו שלושים שנה קודם לכן סבי, שקיבלו בשנת 1937. סיבות אלה גרמו לי להודיע למשרד, שאקבל את הפרס בשמחה רבה. במציאות חמרמרו מעיי מן הרעיון, שבהיותי כמעט בן ארבעים שנה עליי לקבל פרס שצריך להיות שמור לבני עשרים, ובכלל היו לי יחסים מתוחים עם מדינתי, כפי שיש לי גם היום ובמידה עזה בהרבה, והיחסים הכי מתוחים היו לי עם משרד התרבות והאמנות שלנו, שתיעבתי מהיכרות יותר מִקָּרוֹב והכי מִקָּרוֹב, ובראש וראשונה בגלל השר שכיהן בו באותה עת. בצעירותי נכנסתי לעתים קרובות יותר למשרד הזה, כדי לקבל מה שמכונה קצבת נסיעה לחו"ל, באמצע שנות העשרים שלי, כי רציתי מאד וכמעט ללא הרף לנסוע בעולם ולא היה לי כסף לכך, והמשרד העניק לי פעמיים או שלוש קיצבה כזו, בוודאי אני חייב לו שני מסעות לאיטליה. אבל בכל פעם שיצאתי מן המשרד, קיללתי את הפקידים שלו ואת האופן והצורה שבה נוהגים במשרד בשכמותי, וגם מסיבות רבות אחרות, שלא אפרט כאן, למדתי לשנוא אותו. את הפקידים שם מצאתי מתנשאים ומטומטמים, ולא היה להם מושג על מה אני מדבר כשדיברתי איתם, והיה להם הטעם הגרוע ביותר שאפשר לתאר בכל תחומי התרבות והאמנות שלנו. בקיצור ולעניין, כעת היה עליי להסתגל לעובדה, שבאחד מימי האביב יוענק לי מסיבה אבסורדית כלשהי פרס המדינה על "כפור" שלי, שאחי מסר בתא השוער בככר המינוריטים. את זה שהשליכו כעת על ראשי את מה שמכונה פרס המדינה הקטן, חויתי כהשפלה, אבל לא רציתי לעורר מהומה, ועלה בידי אחי לשכנע אותי בצדקת נטילת הפרס ללא התנגדות. כעת היה עליי איפוא ללכת בדיוק לאותו משרד ולהוסיף לעצמי פרס מאותם אנשים, שאותם ואת הפרס שלהם תיעבתי מעומק לבי. נשבעתי לעצמי שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלי במשרד, שבו משלו הטמטום והצביעות יותר ויותר, וכעת הולבשה עליי כתונת המשוגעים הזו, שכפה עליי אחי. כמה עיתונים פירסמו את הידיעה שאני מקבל את פרס המדינה, כאילו היה מדובר בפרס המדינה הגדול, בעוד שהיה זה בעצם הקטן והמשפיל עבורי. נחנקתי מהעובדה הזו ובמשך כמה שבועות התהלכתי עם המחנק הזה בגרוני. אבל לא רציתי להודיע על דחייה, כי אז כולם שוב היו משמיצים אותי כשחצן וחולה בשגעון גדלות, שזה הכלל אצלם, כי עוד היום משמיצים אותי כשחצן וחולה בשגעון גדלות ואולי הם צודקים, שבעצם אני שחצן וחולה בשגעון גדלות, לשיפוט עצמי כולל אינני כשיר. אבל ככל שנחנקתי ולו רק מן המחשבה שעליי להיכנס למשרד ולקבל את פרס המדינה הקטן, תמיד הצילה אותי העובדה, שגם פרס המדינה הקטן הזה היה כרוך בסכום כסף, באותה עת בסכום של עשרים וחמשת אלפי שילינג, שאני, שהייתי שקוע בחובות מעל לראשי, נזקקתי לו בדחיפות. על חובות אלה חשב אחי, כשהירשה לעצמו את הזוועה, להגיש את "כפור" שלי לתא השוער של המשרד. כך הייתי תמיד מסכים עם הפרס, בחושבי על סכום הפרס של עשרים וחמשת אלפי שילינג, עם כל הנתעב והדוחה שחייב להיות כרוך בפרס. תיעבתי את הפרס רק במידה שלא חשבתי על עשרים וחמשת אלפי השילינג, אם חשבתי על עשרים וחמשת אלפי השילינג, השלמתי עם גורלי. לקבל או לא לקבל עשרים וחמשת אלפי שילינג, חשבתי כל הזמן, ובנוסף לכך צדק אחי, כאשר חשב, שאני צריך פשוט לקחת את הפרס, בכלל בלי לעורר מהומה, בלי פרשנות. בסתר לבי חשבתי, שחבר השופטים הירשה לעצמו, עקב חוסר בושה, לתת לי את פרס המדינה הקטן, בעוד שאני חשתי עצמי מוכן, אם בכלל, למה שגם אז כבר עמד על הפרק, כמובן אך ורק לפרס המדינה הגדול ולא הקטן, שלאויבי הספרותיים בחבר השופטים היתה הנאה שטנית להפילני מדוכן המנצחים שלי בהשליכם על ראשי את הפרס הקטן. האם הם רצו, כך חשבתי, להאמין בכל הרצינות, שאני עצמי הצעתי את עצמי לפרס הקטן, שהחובבנות סרת-הטעם שלהם העניקה לי ביודעין ובעיניים פקוחות? ייתכן שהם חשבו, שאני בעצמי מסרתי את "כפור" בתא השוער של המשרד. כנראה שכך הדבר, כאלה בהחלט הם היו ולא יכלו לחשוב אחרת. האנשים שפנו אליי בקשר לפרס, חשבו כולם שקיבלתי כמובן את פרס המדינה הגדול, ובכל פעם נחשפתי לאי הנעימות לומר להם, שמדובר בקטן, שכל חור-תחת שכותב כבר קיבל אותו. ובכל פעם נאלצתי להסביר לאנשים את ההבדל בין פרס המדינה הקטן והגדול, וכאשר עשיתי זאת היה לי הרושם, שהם כבר בכלל לא מבינים אותי יותר. פרס המדינה הגדול, אמרתי שוב ושוב, הוא עבור מה שמכנים מפעל חיים ומקבלים אותו בגיל מתקדם ומעניק אותו מה שמכונה הסנאט לאמנויות, שמורכב מכל אלה שקיבלו את פרס המדינה הגדול הזה עד כה, ויש לא רק פרס המדינה הגדול לספרות אלא גם זה למה שמכונה אמנות פלסטית וזה למוסיקה וכן הלאה. אם אנשים שאלו אותי, אז מי כבר קיבל את מה שמכונה פרס המדינה הגדול הזה, אמרתי בכל פעם, חורי-תחת מושלמים, ואם שאלו אותי, אז איך קוראים לחורי-התחת האלה, אז מניתי להם שורה של חורי-תחת , שכולם היו בלתי מוכרים להם, רק אני הכרתי את חורי-התחת האלה. והסנאט לאמנויות הזה מורכב איפוא מחורי-תחת מושלמים, הם אמרו, כי לכל אלה שיושבים בסנאט לאמנויות הזה, אתה קורא חורי-תחת. כן, אמרתי, בסנאט לאמנויות יושבים חורי-תחת מושלמים ודוקא חורי-תחת קתולים ונאצים מושלמים ובתוספת כמה יהודים כאליבי.
מתוך "הפרסים שלי" לתומס ברנרד, זורקאמפ 2009
פירסום מתוך העיזבון
Thoms Bernhard / Meine Preise, Suhrkamp
סבו של תומס ברנרד שקיבל את הפרס שלושים שנה קודם לכן הוא הסופר יוהנס פרוימביכלר, שגידל אותו והיה כאב לו.
