אני מביאה כאן תרגום מכתב של מכס ברוד לש. שלום מעזבונו של ש. שלום השמור במכון גנזים, בעקבות סיומה של פרשת אהבים של ברוד עם שחקנית בתיאטרון "הבימה", שבו עבד כדרמטורג מאז עלייתו לישראל בשנת 1939. את מכתבי מכס ברוד המצויים בארכיון המכון חיפשה ואספה עבורי הארכיונאית הילה צור, ואני מודה לה מאד על עזרתה ומאור-פניה. המכתב נושא את התאריך 8 במאי ללא ציון שנה, אך לפי רצף המכתבים נכתב בשנת 1942. כל ההדגשות וסימני הקריאה והשאלה נמצאים במקור.
עזבון ש. שלום, גנזים תיק 97, א-31114
8 במאי
ש. שלום היקר,
אני אוחז כעת במכתבך וקורא אותו בהתרגשות נוראה. טוב שלא דיברת עם אֵלָה. אבל כאשר תדבר איתה שוב, אתה חייב לומר לה, שאני מקלל אותה (את אֵלָה) ושאני מקלל את היום שבו היכרתי את האשה השפלה העלובה הזאת, שאין אדם עלי אדמות (אפילו לא היטלר) שאני שונאו כמו אותה – אני בניתי את קיומה פה והיא הרסה אותי. כי אני הרוס – ולעולם לא אהיה עוד, לעולם לא אהיה עוד שמח בכל ימי חיי.
חבר יקר, אסור לך לדבר איתה בשיוויון נפש. או לא לדבר איתה בכלל – כמו הפעם – או לדבר איתה כך, שהיא תחוש בכל כובד פִּשְׁעָה. כי פשע נעשה לי, מעשה נְבָלָה. אני זועק לשמיים לכפר על הפשע הזה!!!!
הלואי שהחיה הרעה הזאת תיכחד, תוכרע אפיים ארצה, זה מגיע לה! האופי שלה הוא פשיזם מוחלט – בחוסר התחשבות, בשפלות, היא ניצלה אותי במשך שנתיים – כעת היא עושה אותו הדבר עם לוּבִּיטש המסכנה [השחקנית פַאנִי לוּבִּיטש]. היא יודעת מצוין ללבוש את מסכת הצניעות, הידידות, אבל אין לה בראש דבר מלבד אנוכיות.
אני מאשים אותה בקלות הדעת של הפרידה הזאת. אין זו אמת, שרגשותיה כלפיי התפוגגו לפתע. רגשות מתים רק בהדרגה, לא בִּן רגע.
1. או שבמשך שנתיים היא שיחקה קומדיה – רק מתוך חשבון זייפה אהבה כלפיי ואמרה לי משפטים כמו: "אתה בדמי כמו אצל קפקא – יותר מהוריי – אני הרבה יותר קשורה אליך משאתה אליי, לכן אני לא מדברת על זה" וכן הלאה וכן הלאה.
1. או שבמשך שנתיים היא שיחקה קומדיה – רק מתוך חשבון זייפה אהבה כלפיי ואמרה לי משפטים כמו: "אתה בדמי כמו אצל קפקא – יותר מהוריי – אני הרבה יותר קשורה אליך משאתה אליי, לכן אני לא מדברת על זה" וכן הלאה וכן הלאה.
אז מה צריך בן-אדם לחשוב, כשאשה אומרת לו משהו כזה – האם אדם איננו מוכרח להאמין שהיא אוהבת אותו מעומק לבה? 2. או שהפרידה הזו היתה משהו שהיא עשתה רק מתוך חשבון – ובכן זה שפל באותה מידה כמו אפשרות 1.
במה שאני מאשים אותה, זה, שבכל השנתיים היא לא רמזה ולו במלה על האפשרות, שיחסינו יכולים להסתיים – זה היה לא רק לגמרי מובן מאליו, שזה נועד לנצח – וכבר דיברנו גם על מה שנקרא יחד לאחר סיום התנ"ך (למעשה נעצרנו בספר שמות) – פעם אחת היה דיבור על כך, כאשר אשתי הקימה לה מהומה, שאם סצינה כזו תחזור, (מסיבות מעשיות לגמרי, לא מסיבות פנימיות), יחסינו יהיו חייבים להסתיים. אבל סצינה כזו לא חזרה על עצמה. ומה שקרה למעשה, היה שטות מטופשת – 5 דקות, אף לא הרמת קול, אף לא מלת גנאי – ואני התנצלתי מספיק. על זה נותנים לידידות של שנתיים לרדת לטימיון?? למרות שהיא ידעה, שזה יהרוס אותי?!! והאם גרמתי לה נזק? האם הטרדתי אותה, ריגלתי אחריה או משהו כזה? במשך כל השנתיים (אם נתעלם מ-2 או 3 עימותים בהתחלה) זו היתה המריבה הראשונה – ובעצם רק שאלה ששאלתי ("מי זה?") ושלא קיבלתי עליה תשובה ושאחרי 5 דקות של התרגשות הפסקתי עם זה! זה היה כל חטאי.
מעולם בחיים לא נתקלתי בכזו כפיות-טובה, כזו נוקשות וחוסר רגישות.
כיצד, מכתב באורך 8 דפים, ששלחתי לה לאחר מכן, לא נמצא ראוי לתשובה רצינית? לעזאזל עם המפלצת הזאת – אני לא יכול לנשום מרוב כעס והתרגשות! כאשר נאהבים רבים, הם מדברים על כך שבועות. כאן הספיקה מחצית השעה, כדי להרוס בניין של שנתיים.
ועכשיו הדבר השפל ביותר: אתה יודע, מה היא אמרה לנינו? שלחתי אותו אליה עם פתק, כאשר שמעתי שהיא סובלת רעב, הצעתי לה שוב את עזרתי. אז היא אמרה לנינו הזה, שהיו לה איתי שנתיים יחסים "אפלטוניים" – כסף היא קיבלה מקרוביה באמריקה – מכיוון שפעם אחת הכסף לא הגיע, היא ביקשה ממני לתת לה משהו – ואני אמרתי: "כן, אבל רק בתנאי שתשכבי איתי פעם" – ולכן היא נפרדה ממני, כי רציתי לנצל את מצבה. – ככה היא מטיחה בי רפש!
מה אתה אומר על השקרנית הנפשעת הזאת, שממשיכה להסתובב עם מסכה של תמימות וכישרון משחק גאוני?
היא בוודאי איננה יודעת, מה שכתבתי עליה ב"דבר" באמתלה של רסקולניקוב, או מעמידה פנים שאיננה יודעת – למרות ששלחתי מאמר זה לגברת לוביטש. היא משוריינת, והפשע שלה עוד יישא לה פירות טובים, אמנם יש לה הצלחה. ובדיוק בזמן שבו הבחנתי , במבט החד של האהבה האמיתית, מה יכול להיות התפקיד, שבו היא תמשוך לראשונה תשומת-לב לעצמה, ושבו סידרתי לה במאמץ את התפקיד הזה, - בזמן הזה היא הנחיתה עליי את המהלומה הזאת, שממנה אינני יכול להירפא. "הפצע הוא כזה, שאינו יכול להגליד", כמו ב"פרציפל". –
כל זה כל כך זועק לשמיים, שאינני יכול לתפוס זאת – ושההבנה לעולם ולאל אובדת לי. אם תראה עוד פעם במקרה את המפלצת הזאת, אתה חייב לומר לה, מה היא עשתה, ושאין לה סליחה ומחילה לא בשמיים ולא בארץ.
סלח לי, שאני כותב לך באופן כה חסר-מעצורים – ובנוסף לכך אינני מתייחס לתוכן מכתבך. כך זה נראה בלבי, אני אבוד ללא תקנה, וגם אין שום צעד מצדך שיכול היה להצילני. אני רק מייחל, שתהיה גם מיואש כמוני!!!!!!
שלך, ברוד
אכן בארכיון "דבר" שהועלה לרשת מצאתי את מאמרו של מכס ברוד מתאריך ה-17 באפריל 1942 במדורו הקבוע "פנקס קטן", תחת הכותרת "האהבה והרשע" (רסקולניקוב). אני מעתיקה פה קטע מן המאמר:
מעניין הדבר כי כל הפושעים המעניינים והמסובכים הללו, אשר בספרות גברים המה. עד כמה שידוע לי קיים רק ספר אחד המספר על גירסא נשית של טיפוס זה. שם הספר (זהו רומן צרפתי) הוא "אשה-רסקולניקוב" – ויש לחשוב שהמחברת היא אשה – אם אינני טועה, הרי היא הסופרת הידועה קולֶאט...
קולֶאט מתארת אשה המשלחת מעל פניה את אהובה לפתע פתאום. האמתלה אינה ראויה להיזכר, מעין קטטה קטנה, כנהוג בין אהובים, וכפי שהן נדירות ביותר דוקא ביחסי הזוג הזה. מהי, אם כן, הסיבה? הלך-נפש, נכון יותר: תורה של שקר, או של אמת למחצה. בדומה לכך רוצח ראסקולניקוב מתוך תורה עיונית. ובהתאם לתנאים המיוחדים שביחסי שני האנשים ברומן של קולֶאט, הרי הפרידה הפתאומית הזאת איננה טובה בהרבה מרצח. היא מדיחה את הגבר, אשר היא חייבת לו הכרת-טובה, למשך חודשים רבים לתוך תהום שבין חיים למות. ואין זו זכותה, כי אינו שולח יד בנפשו. בקשי-לבבה לא דאגה אפילו רגע אחד לזה מה יהיה בסופו. הוא עזר לה תמיד בלי הפוגות, והיא אינה מושיטה לו עזרה אף כזית. בונה היא, לפי דבריה, חיים חדשים לעצמה. האמנם טובים הם, כנים הם יותר מחייה הקודמים, שאלה היא. על כל פנים חושבת האשה כי יש לה זכות (ממש כרסקולניקוב) להרוס חיי זולת לשם עלייתה שלה. לראסקולניקוב יש במעשהו, לפחות, התירוץ כי ברצחו משמיד הוא אדם חסר-ערך לחלוטין, אפילו אדם מזיק, ואולם אף התירוץ של רסקולניקוב מתגלה כבלתי נכון.
האשה ברומן מרחיקה עוד לכת מזה: למען הצדיק את הפסקת היחסים בעיני עצמה ובעיני אחרים ממציאה היא סיפורי בדים הפוגעים בכבוד הגבר. אומרת היא כי עושה היא למען האמת, אך היא עושה למען השקר. אך מעשה פשע זה, הוצאת לעז על זולתה, גורם סוף-סוף יסורים לה לעצמה, כמעט אשר נטרפת דעתה עליה, והיא יורדת, כמו רסקולניקוב, לבירא עמיקתא של התנגדות לכל, של בדידות, של שאט נפש בפני כל העולם כולו.
לקריאת המאמר המלא, ראו:
רעייתו של מכס ברוד הנזכרת במכתב, אלזה ברוד לבית תאוסיג, היתה חולה באותם ימים. ביולי הורע מצבה מאד. באוגוסט 1942 הלכה לעולמה.
