אתם מכירים את ספרו החביב של הסופר האירי-אמריקני דונליווי "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים"? בעצם זה ספר די עצוב, על אשה שבעלה נטש אותה וכולם התאנו לה עד שנמאס לה לחיות, וגם כששיחק לה המזל בסופו של דבר והיא קיבלה סיכוי לחיים חדשים, כבר לא היה לה חשק. ובכל זאת מאד נהניתי לקרוא את הספר הזה, שהוא לא ממש ריאליסטי, כי במימד מאד ריאליסטי דוקא מאד הזדהיתי עם הגברת - גם אני אוהבת בתי שימוש נקיים, ואני משקיעה די הרבה מאמץ להגיע לכאלה, עניין שבהחלט דורש מאמץ: ירושלים, מסיבות שאינני מבינה, איננה משופעת בבתי שימוש ציבוריים, והתוצאות לכך די עגומות, וריחן עולה מכל סמטה צדדית, כל מעבר אפלולי וכל גינה ציבורית, עד כדי כך שאנשים צדיקים כתבו על קיר בית כנסת אחד "מקום קדוש פה, אסור להשתין!" כתובת שהעניקה השראה להרבה משוררים ירושלמים, אבל לא עשתה הרבה רושם על המשתינים.
רמת ההשתנה בירושלים עלתה פלאים עם הגעתו לעיר הקודש של בית מאכל הטריפות מקדונלד. מיד עברה כרוח שמועה בעיר שאין כמו להשתין במקדונלד, שבתי השימוש שם מרווחים ונקיים עוד יותר ממיתחם השולחנות, שמטבע הדברים והסועדים חשוף למתקפות קשות של קטשופ וחרדל. דא עקא שקשה על יראי השמיים הכניסה למקדונלד, למרות שאין מניעה הלכתית מלשתות ולהיפך ואפילו בבית מאכל טריפות, אבל יש מראית עין, וגם עובדי מקדונלד שעסוקים לרוב בהטענת צ'יפס ודחיסת קציצות ומילוי כוסות ענק ואין עיתותיהם בידיהם להביט בכל מי שחומק לבתי השימוש הנקיים שלהם, עלולים בכל זאת להרים גבה למראה יהודים יראי שמיים שחומקים לשם.
מנהג יפה של יהודים הגונים הוא להיכנס למקומות כשרים, להזמין דבר מאכל כשר למהדרין ולנצל את השירותים. אבל זהו מנהג שיש לו מחיר, ויהודים כידוע אוהבים את מה שניתן בחינם. לכן נהגתי להסתפק בדרכי לשוק מחנה יהודה בשירותים הציבוריים שבבניין כלל, אותו קניון רפאים שמזמן אבדה התקוה להופכו למתחם שוקק של קניות ובילויים ורוב קומותיו מושכרות למוסדות משמימים כמו משטרת ירושלים, שאם נגנבה לך מכונית וכיו"ב – כמובן מדובר במקרה שבו היתה לך מכונית מלכתחילה – אתה אנוס להגיע לשם ולעמוד בתור ארוך ומדכדך של גנובי ודפוקי מכוניות המחפשים את ישועתם במשטרת ישראל ומעלים פתק בידם. מכל מקום נאים הקירות העבים והאטומים ואסתטיקת בית הסוהר לשמש משכן למשטרת ישראל. גם הכניסה לחדרי השירותים בבניין, שממוקמים היטב ליד תאי המעלית, מעלה תחושה של כניסה לתא כלא, שהיציאה החופשית ממנו כמעט מעלה פליאה. בכל אופן הניקיון סביר וההשתנה בחינם.
כבר כמעט אבדה תקוותי לזכות בבתי שימוש מזמינים יותר, אבל כעת יש בשורה חדשה למשתיני ירושלים עם ארכיטקטורה מושלמת. לא שהארכיטקטורה כל כך משנה למי שמחפש בתי שימוש נקיים, אבל היא בהחלט תורמת לאווירה. הברכה החדשה הזו שירדה עלינו היא הבניין החדש והנאה מאד של המשביר בכיכר ציון, שגם מיקומו וגם מראהו משובחים.
האמת שלראשונה נכנסתי לשם דוקא כדי לחפש מגפיים. בחורף הזה הצלחתי בדרך פלא לחסוך מעט כסף, וחשקה נפשי במגפיים חדשים ומהודרים, משימה לא פשוטה לגברת שקרסוליה עבים ודשנים. לא ממש הצלחתי להכניס את כף רגלי אפילו למספרים הגדולים הרבה ממידותיי. ממול הביטה אשה במדפי המגפיים ואמרה לרעותה בקול שנשמע היטב: איזה מכוערים! הכנות היא דבר מחמם לב וחשבתי לעצמי שאכן החנות נאה הרבה מן הפריטים הנמכרים, ומן הסתם עולה הדבר בקנה אחד עם המגמה העולמית של העדפת הקנקן על מה שיש בו, שמעודדת מוזיאונים שיפים הרבה יותר מן המוצג בתוכם, ובגדים שיפים הרבה יותר מהלובשים, אם כי נדמה לי שדוקא הדבר השני הוא די עתיק יומין. הצצתי לפה ולשם וחשבתי שאם כבר נגזר גורלי לצאת בידיים ריקות וברגליים ריקות דוקא מן המשביר, שקרוי מן הסתם על שם המשביר כל חי, אולי כבר אתרוקן מכל הבחינות וגם אבדוק את השירותים, והם אכן כל כך נקיים שאפשר להתיישב עליהם בנחת ובלי חשש ולהרהר בניקיון דעת בדברים שברומו של עולם. אני בעוונותיי הרהרתי דוקא בסמטה הצרה הנודפת ריח שתן חריף שמובילה מנחלת שבעה אל פתחו של בניין המשביר החדש, ותהיתי אם יקיץ כעת הקץ על הריחות העולים ממנה, שעל פיהם יכול אפילו הסומא לעשות את דרכו למרכז ירושלים, או שריח זה שממילא מקורו מן הסתם בשעות שבהן שערי המשביר נעולים, עתיד להישאר עמנו לנצח, וכבר הכריזו עליו בוודאי כעל נכס תרבות ירושלמי לשימור. ירושלים שלילותיה אינם מתברכים באורות מאירים, חזקה על אנשיה שימצאו את דרכם על פי הריח, שהרי מי יאיר עיני סומים לראות את הכתובת "מקום קדוש פה, אסור להשתין!"
J. P. Donleavy, The Lady who liked Clean Rest Room
דונליווי, הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים, תרגום אורית קרוגלנסקי, הוצאת בבל, תל-אביב 1998
