רשימה שנכתבה במקורה לרגל מותו של אלכסנדר סולז'ניצין (11 בדצמבר 1918 - 3 באוגוסט 2008)
בלב קל נרדם שוחוב. יום שכולו טוב, רצוף הצלחה לרוב: בצינוק לא הושיבוהו, הבריגאדה לא נשלחה ל"עיירה הסוציאליסטית", בארוחת הצהרים "פילח" מנת דיסה נוספת, הבריגאדיר "סידר" יפה את מכסות העבודה, את הקיר בנה בחדוה, המסורית לא נתגלתה בזמן החיפוש, בערב השכיר עצמו לצזאר וקנה טבק, ולא חלה, אלא התגבר.
עבר יום, ששום מאורע מעציב לא העיבו, כמעט יום של אושר.
שלושת אלפים שש מאות חמישים ושלושה ימים כאלה – שראשיתם צלצול וסופם צלצול – עברו על שוחוב בתקופת מאסרו.
ומחמת השנים המעוברות – נוספו עוד שלושה ימים מיותרים.
[אלכסנדר סולז'ניצין, יום אחד בחיי איון דניסביץ', ספרית פועלים/גלבוע, 1963, תרגום אליהו פורת]
במלים האלה בדיוק רציתי לפתוח את הרשימה הזאת, המלים שסוגרות את "יום אחד בחיי איון דניסביץ'", והלכו אתי מנעוריי בכל אשר אלך. הרי מלים כאלה, שבכוחן להמתיק שנות מאסר עם עבודת פרך בערבות סיביר הקפואות, בוודאי שבכוחן להמתיק את עצבון צרותיהם של חיים רגילים. לא ערב אחד ניסיתי להפיג את עצבוני במחשבות שכאלה על כל הרע שלא קרה ביום החולף, ועל מעט הטוב שקרה בו, ולפיכך עשאו ליום טוב. שהרי אין אדם צריך כדי להתענג על חייו אלא את נקודת המבט הנכונה:
במחנות נזכר שוחוב לא פעם, כיצד היו אוכלים לפנים בכפר: תפוחי אדמה – סירים שלמים, דיסה – בִּקְדֵרוֹת, ועוד קֹדֶם לכן בשר – נתחים הראויים להתכבד בהם, וחלב שתו, עד שהכרס היתה מתבקעת. עכשיו, ביושבו במחנות, הבין שוחוב, שלא כשורה נהגו באכילתם. לאכול צריך אדם כך, שֶיְכַוֵּן את לבו רק לאכילה, ולא יסיח דעתו הימנה כלל, כדרך שהוא נוגס עכשיו את הפירורים הזעירים הללו, מטפיחם בלשונו, לש ומוצץ בכל פה, וטועם בלחם שחור אפוי-למחצה זה כל המעדנים שבעולם! מה שוחוב אוכל זה שמונה שנים? כמעט ולא כלום. אך כוחו עדין במתניו – הו, הו!
[אלכסנדר סולז'ניצין, יום אחד בחיי איון דניסביץ', ספרית פועלים/גלבוע, 1963, תרגום אליהו פורת]
כעת ניסיתי לשנן לעצמי את השורות האלה מן הזיכרון, כי הספרים שקראתי בנעוריי נותרו בבית אבי, שקרא אותם לפניי בהתפעמות גדולה, ואף צחק לא פעם, מדברים שאני התקשיתי לצחוק מהם. שאלתי בחנות של סטימצקי אם כעת, לרגל מותו של סולז'ניצין, הם מציעים את הספרים למכירה, והשיבו לי שבישראל אין ביקוש. אבל בחנות הספרים המשומשים "מופת" ליד השוק מצאתי בקלות את שני הספרים שאהבתי מנעוריי "יום אחד בחיי איון דניסביץ'", ועוד שני סיפורים, ו"אגף הסרטן" שיצא בשנת 1970 בהוצאת עם עובד, בתרגומו של יוסף סערוני. ספריו המאוחרים יותר של סולז'ניצין לא נשאו חן בעיניי, אבל לשני אלה שמרתי חסד נעורים, וכעת הם בידי.
*
העיתונות הזרה עסקה בעיקר בהשפעתו של "ארכיפלג גולאג", שהתפרסם בשנת 1974 בצרפת, לשם הוברח כתב היד. ב-6 לאוגוסט, לרגל מותו של סולז'ניצין ב-3 באוגוסט, פתח העיתון "לה מונד" בפרסום סדרת מאמרים על "ארכיפלג גולאג" והשפעתו על השמאל הצרפתי. במאמר הראשון בסדרה כתב איב מַאמוּ:
"ארכיפלג גולאג" של אלכסנדר סולז'ניצין (2008-1918), שהופיע בצרפת ובגרמניה בשנת 1974, מציין מיפנה. פחות עבור הרוסים והמיעוטים המאוימים והמדוכאים בידי מנגנון המשטרה הסובייטי, מאשר עבור הצרפתים. "מסה של מחקר ספרותי" זו פקחה את העיניים במערב לעולם ההגליות בברית המועצות, והטילה ספק לגבי הערכים שבבסיס המלה "סוציאליזם". פקיחת העיניים היתה עולמית, כי כתב היד פורסם מיד בארצות-הברית ובשאר העולם.
היקף התיעוד, האיכויות הספרותיות של הסופר יצרו יצירה יחודית, אבל המידע שהובא לא היה בגדר תגלית. "ארכיפלג גולאג" לא היה אלא החרוז האחרון בשרשרת ארוכה של מסמכים ועבודות ביקורתיות אודות שיטת כליאה שגרמה למותם של עשרות מיליוני בני אדם.
אבל, עד 1974, היתה תחושה כללית שכמה כתמים בלתי נמנעים אינם צריכים להציב שאלה לגבי החיוב שבמימוש הקומוניזם. "ארכיפלג גולאג" של אלכסנדר סולז'ניצין מהוה איפוא מיפנה תודעתי ופוליטי."
וב"די צייט" (גיליון 33, 7 באוגוסט 2008) כתב אולריך גריינר:
השאלה הנצחית שאוהבים לדון בה בהרצאות יוֹבֵל ובשעורי ספרות, שאלת השפעתה של הספרות, הרי לגבי המאה ה-20 אין עוד יצירה שענתה עליה בעקביות כמו יצירתו של הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין, שנפטר כעת בגיל 89. סולז'ניצין בוודאי לא היה הסופר הגדול ביותר של תקופה מחרידה זו, שאופיינה בשתי מלחמות רצחניות ובשתי אידיאולוגיות רצחניות, אבל הוא היה מהמשפיעים ביותר. הוא לא היה כזה מתוך חשבון או יומרה, אלא קנה לו סמכות מכוח הביוגרפיה המופתית שלו מכל בחינה, שהיתוו חוש מוסרי מקורי ונצרות מושרשת. מעולם לא התמסר לפיתויה של הציניות, ותמונותיו שנפוצו בעולם, הראו את פניו חסרי הגיל של פטריארך, שקרוב בה במידה לטוב-לב ולזעם קדוש.
יצירתו המשמעותית ביותר, ארכיפלג גולאג, עיבוד דוקומנטרי בשלושה כרכים של השיטה הסטליניסטית, תרם למיפנה מאושר בסופה של המאה. בהגזמה מעטה בלבד אפשר לומר, ש"ארכיפלג גולאג" החל את התמוטטות הקומוניזם, כפי שלוחם אמיץ, שברגע הנכון פורץ פירצה במבצר, יכול להביא לנפילתו של יריב חזק ממנו. יותר מעשר שנים עבד על יצירה זו, שמוקדשת "לכל אלה, שלא חיו די הצורך, כדי לספר זאת, ולוואי שיסלחו לי, שלא הכל ראיתי, לא הכל זכרתי, לא הכל ניחשתי."
מענין שלא איב מאמו ולא אולריך גריינר הזכירו את הפלישה לפראג בשנת 1968, ואת השפעתה הקשה על אלה במערב שהאמינו שהסטליניזם מת עם סטלין. מצד אחד אין ספק ברושם שהותיר "ארכיפלג גולאג" על המערב, ומצד שני נדמה לי שהשפעתו העצומה של הספר התאפשרה דוקא משום שנפל על קרקע שכבר הוכשרה היטב. הפירצה בתדמית הקומוניזם נפרצה כבר הרבה קודם. כאשר התפרסם "ארכיפלג גולאג" כבר נותרה במערב מעט מאד אמונה בגן העדן הקומוניסטי. ובמה שנוגע לדמותו של סולז'ניצין, נדמה שגריינר משרטט את הדמות שסולז'ניצין עיצב לעצמו במערב לאחר גירושו מברית המועצות בעקבות פרסומו של "ארכיפלג גולאג" בצרפת, כשהפך למטיף פרבוסלבי שמרני. אבל "איוון דניסביץ'" מתעד סולז'ניצין שונה מאד מן הדמות הזו:
ראשו של שוחוב כלפי החלון, ואליושקה שוכב סמוך לו, באותה קומה, מובדל ממנו על ידי לוח בלבד, ראשו – למרגלות שוחוב, כדי שאור העששית יגיע לעיניו. הלה מעיין, כדרכו, בברית החדשה.
העששית אינה מרוחקת מהם, אפשר לקרוא ואף לתפור לאורה.
שמע אליושקה, כיצד שוחוב מודה לאלוהים בקול, והפך פניו אליו.
- רואה אתה, איון דניסיץ', הנה נשמתך עורגת לתפלה – למה תמנע ממנה חסד זה, אה?
ליכסן שוחוב מבטו לעבר אליושקה – הלה עיניו מהבהבות כשני נרות – ונאנח.
- משום שתפלות אלה, אליושקה, דומות לבקשות במחנה, או שאינן מגיעות למקום הדרוש, או – "דוחים את הבקשה".
לפני צריף המפקדה מותקנות היו ארבע תבות סגורות וחתומות, שמיופה הכוח מרוקן אחת לחודש. רבים היו משלשלים לתוכן בקשות. אחרי כן היו מחכים וסופרים את הימים: בעוד חדש-חדשיים תגיע תשובה.
אך זו לא באה, אלא אם כן היתה התשובה "לדחות".
- הרי זה, איוון דניסיץ', מפני שהתפללת מעט, ולא בכונת הלב, על כן תפלתך לא נתקבלה. תפלה צריכה התמדה! שכן, אם תאמין בכל מאדך ותאמר להר זה: הפסע ועבור – יעבור.
נתחייך שוחוב, גולל לעצמו סיגריה שניה והבעירה בזו של האסטוני.
- אל תספר בדותות, אליושקה. מימי לא ראיתי הר מהלך. למען האמת – לא ראיתי הרים מעולם. אבל אתם שם בקווקז, כבר התפללתם בכל הקלובים הבפטיסטים שלכם – שמא זז שם הר אחד ממקומו?
ובהמשך הדיון הזה, שלכל אורכו מלגלג שוחוב על אמונתו התמימה של אליושה הבפטיסט האדוק, שכלוא במחנה על אמונתו, הוא אומר:
- מוטב שתשמע מה שקרה אצלנו. הכומר שלנו, בבית היראה בפולומנה...
- הנח לי עם הכומר שלך, אין צורך לספר! – מתחנן לפניו אליושקה.
- לא, מוטב שתשמע – התרומם שוחוב ונשען על זרועו – בפולומנה, בעדה שלנו, אין לך עשיר מן הכומר. מזמינים אותנו, למשל, לסכך גג – אצל סתם אדם אנו נוטלים שכר עבודה עשרים וחמישה רובל, אך מן הכומר – מאה. והוא משלם ואינו מניד עפעף. כומר זה מפולומנה, משלם מזונות לשלוש נשים בשלוש ערים, וחי עם אשה רביעית. ואף ראש הכמרים במחוז נתון בידיו, מפני שהכומר שלנו שולח לו שלמונים הגונים. ואת כל שאר הכמרים, ששלחו לשם, הוא מגרש – אינו רוצה להתחלק עם אף אחד...
- למה אתה מספר לי על הכומר? הכנסיה הפרבוסלבית סטתה מן הברית החדשה. אותם אין מושיבים במאסר, מפני שאמונתם אינה מאוששת בידיהם...
שוחוב עישן והסתכל על אליושקה הנרגש בקרירות.
- אליושה – סילק שוחוב את ידו של אליושקה ממנו, כשהוא נושף את העשן בפניו - אין בלבי על אלוהים ולא כלום, מבין אתה. ברצון אאמין בו. אלא שאין אני מאמין לא בגן-עדן ולא בגיהנום. חושבים אתם אותנו לשוטים, מבטיחים לנו הרים וגבעות ומספרים בדותות על גן עדן וגיהנום. הנה, דבר זה אינו מוצא חן בעיניי.
משהו קרה איפוא לסולז'ניצין בין ימי איוון דניסביץ' שלו לבין זקנתו הבלתי מלבבת, שבה הפך בעצמו למין מטיף פרבוסלבי, שקע בצדקנות דתית, טיפח געגועים לימי הצאר והשתלח ביהודים באופן שהזכיר את התעמולה הנאצית, מאותם מהפכים נפשיים גדולים שעוברים על אישים שחייהם היו מלאי יסורים ותהפוכות, ומורשתם ההפכפכה מותירה אותנו נבוכים, מתקשים להחליט כיצד נתייחס אליהם, כיצד נזכור אותם, כיצד נטפל במורשתם, ומה היא בעצם מורשתם.
והרי המבוכה היתה שם הרבה קודם. כותב גריינר:
"במערב גרמניה היה המצב מסובך. ההתמודדות עם הנאציזם שהגיעה ברצינות רק בשנות הששים הביאה לקיטוב בין שמאל לימין, ובעיני רוב האינטלקטואלים הביקורתיים נמצאו הההתנגדות לפשיזם והקומוניזם בקרבה לוגית- ידידותית. כך סופרים שהגיעו ממזרח גרמניה למערבה לאחר גירושו למערב של המשורר וולף בירמן בשנת 1976, יכלו לחוש רצויים יותר בקרב השמרנים מאשר בקרב השמאל, שם בקושי רצו לשמוע על הדיכוי בגוש המזרחי. כך קרה ש"ארכיפלג גולאג" איחר תחילה להתקבל במערב גרמניה, אבל אז גם כאן התפשטה השפעתו פוקחת העיניים."
"אבל מזרח-גרמניה עצמה את עיניה" כותב אריך לסט באותו גיליון, במאמר שהוא לטעמי ההספד המרגש ביותר שקראתי על סולז'ניצין, משום שהוא רווי בכאבו של אח לצרה. אריך לסט, Erich Loest, בעצמו היה אסיר פוליטי, ודוקא מבין הקומוניסטים: לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף למפלגה, עבד כעיתונאי וכתב ספרות. בשנת 1957 נידון לשבע וחצי שנות מאסר עקב "התאגדות אנטי-מהפכנית". רק בשנת 1990 טוהר שמו. ואף הוא כותב על "יום בחיי איוון דניסביץ'":
"הסיפור: "יום בחיי איון דניסוביץ'" לא היה יצירת הפרוזה הראשונה, שחתרה תחת מיתוס ברית המועצות של לנין וסטלין, לכאורה מולדתם ומחוז חפצם של פועלי כל העולם. לפניה הופיעו "ליקוי חמה" של קסטלר ושטפון מאמרים על מחנות העונשין ועל משפטי מוסקבה. מאות אלפי שבויי מלחמה גרמנים שבו למולדתם עם חויות מרות של רעב ומות, הם פגשו בתאים, בשדות ובאתרי הבנייה אסירים רבים מספור מכל אומות הממלכה הענקית. במערב יכלו כולם לדעת הכל, אילו רק רצו.
אבל הספר הזה, שכתב אדם שהביא את התנסויותיו מהגולאג, הפך את כל מה שקדם לו ללימודים מקדימים. עסקני התרבות במוסקבה הזדעזעו. אמנם חרושצ'וב כפה את פרסום הספר בעיתון "נובי מיר", כי הסיפור תמך במדיניותו, להקטין את האסון העצום ולהטיל את כל האשמה על בֶּריה Berija. זה היה טיפול ריענון, מבלי לערער את השיטה. לא הזכירו את ה"צמרת". לא זמן רב נמשכה תקופת ההפשרה, היורשים שוב הכבידו את העול, והרדיפות כלפי סולז'ניצין, שהובילו בסופו של דבר לשלילת אזרחותו, התחדשו במלוא העוצמה.
עבור המערב גרמנים הפך סולז'ניצין לפוקח עיניים, עבור מזרח גרמניה הוא הפך לאויב. כל הדמוקרטיות העממיות פירסמו לפחות את "איוון דניסוביץ'", רק שר הצנזורה של מזרח גרמניה, קלאוס הֶפְּקֶה Hoepcke, התפאר עוד בסוף ימיה של מדינתו, בכך שמנע את פרסומו.
הסופר החי בויימאר הארי תירק Thuerk, חיבר את הרומן "מאחז העיניים", Der Gaukler, עם רמזים עבים לסולז'ניצין, ותיאר איך ה- CIA מטפח סופר רוסי ממדרגה שלישית כמתנגד למשטר. לא היה בו מחסור בפורנוגרפיה ובכל הנבזויות של רכילות פוליטית שפָלָה. הרומן זכה לשבחים רמים בביקורת המזרח-גרמנית, משרד התרבות הכין נייר כדי להדפיס כמה מאות אלפי עותקים. הֶפְּקֶה מצא את הסוס שלו.
כאשר אלכסנדר סולז'ניצין נאלץ לבסוף לעזוב את ברית המועצות, הוא מצא תחילה מקלט אצל הסופר היינריך בֵּל ליד קלן. כאשר אנדריי סחרוב עשה מעט אחר כך את אותה הדרך, כתב המחזאי המזרח גרמני פטר הַקס Hacks בכתב העת המזרח גרמני Weltbuehne, כי במיטת האורחים של היינריך בל הוא מצא עדיין את כיניו של סולז'ניצין. מי שהעביר הלאה במזרח גרמניה ספר של סולז'ניצין, יכול היה להישלח עקב כך לכלא. מדינה חמדנית זו, שכל העולם הכיר בה, קרסה גם בגלל שנעלה את ספרות העולם בארון הרעל."
*
לכאורה אפשר לחשוב שלאסיר במחנה אימים כזה אין שום חופש בחירה, והוא נע כעלה נידף עם ההתרחשויות, אבל סולז'ניצין רצה דוקא להראות שגם בנסיבות קשות מנשוא יש לאדם חופש בחירה כיצד להתנהל. עד כמה יכול האסיר להשפיע על גורלו אם הוא משקיע כל הזמן מחשבה באיך להתנהג נכון, איך לעורר אצל זולתו כבוד וחיבה כלפיו, ליצור חברויות, נאמנויות, בריתות, לארגן לעצמו דברים שיכולים לשפר את מצבו.
אחת הדמויות בסיפור הוא רב החובל בּוּיַנוֹבסקי:
בוינובסקי צרח בקולי קולות – עדיין רגיל היה במשחתות שלו, במחנה לא שהה עדיין אלא שלושה חודשים:
- אין לכםם רשות להפשיט אנשים בקור! אין אתם יודעים את הסעיף התשיעי של החוק הפלילי!
יש להם רשות. יודעים. אתה, אחא, אינך יודע עדיין מה זה מחנה.
- אתם לא אנשים סובייטים! – חוזר ומתריס כנגדו רב-החובל – אתם לא קומוניסטים!
על הסעיף בחוק הפלילי עבר וולקובוי בשתיקה. אך עתה התעוות כברק שחור:
-עשר יממות צינוק חמור!
ובשקט לסמל:
- החל מערב זה.
אין הם נוהגים להשליך לצינוק בבוקר: מפסידים אדם בעבודה. יכפוף הלה את גבו יומם, ובערב יושלך לצינוק.
האסירים אינם מתרשמים מהתעקשותו של בוינובסקי להתעמת עם הסוהרים. מה דעת האסירים עליו אנו למדים מן הקטע הבא:
בירכתי האולם עומד עוד תנור נמוך רגיל, שארובתו עשויה לבנים. כיריים של ברזל מתלהטים עליו באש, ועליהם מפשיר חול קפוא ומתייבש. תנור זה כבר מוסק, ורב החובל עם פטיוקוב מביאים חול באלונקות ושופכים עליו. כדי לשאת אלונקות – אין אדם זקוק לשכל רב. לפיכך העמיד הבריגאדיר לעבודה זו מי שהיו מנהלים. פטיוקוב אף הוא היה, כביכול, מנהל גדול באיזה משרד. התרוצץ במכונית.
לכאורה מצייר לנו כאן סולז'ניצין את דמות דיוקנם של שני אנשים שאינם מתאימים לחיי המחנה, אבל שוב ושוב אנו למדים כמה גדול ההבדל בין רב החובל בוינובסקי לבין פטיוקוב, וכמה שונה דעתו עליהם, למרות ששניהם טפשים בעיניו:
פטיוקוב התן אסף אי שם בדלי סיגריה (הלה ישלה אותם אף מן המרקקה, אינו בוחל בשום דבר), ועכשיו הוא מפוררם על ברכיו ואוסף את הטבק הלא-שרוף בִּנְיָר. פטיוקוב השאיר בבית שלושה ילדים, אך כשעצרוהו – התנכרו לו, ואשתו נשאה לאחר: ממי יצפה עתה לעזרה?
בוינובסקי ליכסן מבט אל פטיוקוב והתרתח: - מה אתה אוסף שם כל חלאה ומגפה? הרי הסיפיליס ימקמק את שפתיך! זרוק זאת!
רב החובל רגיל לפקד, והוא מדבר עם כל אדם בלשון של פקודות.
אך פטיוקוב לא מפיו של בוינובסקי הוא חי – הלה גם חבילות אינו מקבל. ובצחוק מרושע בפה, שנשרו ממנו רוב שִנָּיו, אמר:
- חכה, קפיטן, תשב שמונה שנים, וגם אתה אסוף תאסוף. גאים ממך באו למחנה...
פטיוקוב מעצמו הוא דן, אך רב החובל אולי יחזיק מעמד...
- מה, מה? – לא קלט היטב סנקה קלבשין כבד-האוזן. כסבור היה, כי סחים על כך, כיצד בוינובסקי התפרץ בבוקר בשעת החיפוש. – לצאת מן הכלים לא היה צורך! – הניד ראשו בדכדוך – הכל היה מסתדר על הצד הטוב.
סנקה קלבשין נמוך-רוח, מסכן ועלוב. אוזן אחת שלו נתחרשה עוד בארבעים ואחת. לאחר מכן נפל בשבי, ברח, נתפס והושלך לבוכנוולד. שם ניצל בנס ממות, ועכשיו הוא נושא את מאסרו בשקט. אם תצא מכליך, היה אומר, אתה אבוד, ואין לך תקנה.
וזה נכון: גנח וכפוף קומתך עד שיתפוקקו החוליות – אם תתעקש – ירסקוך.
אלקסיי הליט פניו בכפות ידיו ושתק. התפלל.
ושוב פטיוקוב ורב-החובל בוינובסקי:
פטיוקוב נתקרב לתנור, ושוטה זה תוחב את מגפי הלבד ישר לאש. תפסו רב-החובל במפתח הצואר ודחפו לעבר האלונקות:
-לך לשאת חול, נבלה!
רב החובל, עבודת המחנה בעיניו כשירות ימי: ציוו לעשות – משמע, עשה! רב החובל כחש מאד בחודש האחרון, אך מושך בעול.
ושוב פטיוקוב:
מן הראשונים נטל פטיוקוב את צלחתו ופרש הצדה: הוא שיער, שהבריגדאים לא ישיירו היום מאומה, ומוטב להתהלך בחדר האוכל – לארוב, שמא מישהו לא כילה את סעודתו.
והסוף המר:
על פני הצריף עבר פטיוקוב, מגובנן, והתייפח בקול רם. דם נזל משפתיו. משמע, שוב היכוהו בגלל צלחת. פטיוקוב הלך ולא הביט על איש, לא הסתיר דמעותיו, טיפס ועלה למעלה והשקיע עצמו במזרן.
לכשתעיין יפה יפה – צר על פטיוקוב. הוא לא יזכה לסיים את תקופת המעצר בעודו בחיים. אין הוא יודע כיצד להתנהג.
ולעומתו שוחוב:
שוחוב לא נעשה "תן" אף לאחר שמונה שנות עבודות כלליות [עבודות פרך] – אדרבא, כל שהאריך לשבת, נתחסן יותר.
שוחוב מייצג את השורד, שמשקיע מאמץ רב במחשבה ובתחבולות כדי לשרוד, אך שומר על כבודו ואנושיותו. אבל גם ברב החובל בוינובסקי, שנוהג ביוהרה ובטיפשות, מאמין המספר, שיוכל לשמור על כבוד האדם גם במאסר ממושך. ולרגע אחד בסיפור אנו צופים, שוב מבעד לעיניו של שוחוב, במי שהפך לאגדה במחנה, ומייצג את דמות המופת בסיפור, שמסמלת את ניצחונה של רוח האדם על הרשע והסבל:
"שוחוב סיים לאכול את מנתו והסיח דעתו מן הנעשה מסביבו. לא היה צורך בכך: למנה נוספת לא התאוה, ואכל משלו. אף על פי כן הבחין, כי נכחו, מעברו השני של השולחן, נתפנה מקום והתיישב בו זקן גבה קומה, "יו-81". שוחוב ידע, כי הזקן משתייך לבריגאדה ה-64, ובעומדו בתור במחסן החבילות שמע שוחוב, כי בריגאדה זו היא שיצאה היום ל"עיירה הסוציאליסטית" במקום ה-104, ויום שלם מתחה חוטי תיל דוקרני בלי להתחמם כלל – גדרה מחנה לעצמה.
על זקן זה סיפרו לשוחוב, כי הוא יושב בבתי הסוהר ובמחנות תקופות מאסר ללא חשבון, וכי שום חנינה לא כללה אותו, וכאשר מסתיימת תקופת מאסר של עשר שנים, מיד נותנים לו עשור נוסף.
שוחוב התבונן בו עכשיו מקרוב. שלא כגבות הכפופים של המחנאים, נזדקר גבו הישר, ודומה היה, כי הוא גבוה מכולם, כאילו הניחו משהו מתחת למושבו. על ראשו המגולה לא נותרה כבר מזמן שערה לגזוז – הן נשרו מרוב טובה... עיני הזקן לא עקבו אחרי כל מה שנתרחש בחדר-האוכל, אלא ננעצו מעל לשוחוב, באיזו נקודה בחלל, והיה מהרהר לו בינו לבין עצמו. במתינות אכל בכף עץ פגומה את העכרוריות הדלילה, אך לא השקיע ראשו בצלחת, כדרך הכל, אלא הוליך והביא את כפו מן הצלחת לפיו תוך ישיבה מתוחה וישרה. שִנַּיִם לא נשתיירו בפיו, לא עליונות ולא תחתונות: החניכיים, שנתקשו כעצם, לעסו את הלחם. פניו היו לאים, אך לא כשל זקן עובר-בטל. גון עורו דמה לאבן מלוטשת, כהה. אף ידיו הגמלוניות, הסדוקות והשחרוריות, העידו, כי לא זמן רב בילה בעבודות קלות כ"מסתדר". אף על פי כן לא נכנע: את מנת הלחם בת שלוש מאות הגרם לא הניח, כאחרים, על השולחן המזוהם, המוכתם בנתזי מרק, אלא על מטלית נקיה, מכובסת."
*
כיצד לזכור איפוא את סולז'ניצין ואת יצירתו? הרי על הזיכרונות אין לי כלל שליטה, ואלה עולים ומציפים. אבי שוכב על מיטתו, גבו שעון על הקיר, אוחז בספר בידו. רגליו היפות והארוכות פשוטות לפנים. על הקיר השעון האהוב עלי שמסגרתו זהב וגם ספרותיו הן ספרות גדולות של זהב. הוא קורא את "אגף הסרטן" ופורץ בצחוק רם: איזו בהמה!
מדבריה של אסיה הוא צוחק, הנערה בת השש-עשרה החולה בסרטן השד, שמפטפטת עם ידידה החדש באגף הסרטן, דיומקה, על ביקורה בלנינגרד:
"ולנינגרד מצאה חן?"
"הוי, מה אתה סח! הפַּסַז'! המרכז המסחרי! והמיון – גרביים לחוד, ארנקים לחוד!..."
אינני מבינה מדוע צוחק אבי. איזו שוֹטָה, הוא מסביר לי, מה לה גרביים וארנקים, והרי לנינגרד היא עיר של תרבות שאין כמוה, ומוזיאונים גדולים בה, שיצירות מופת מרובות תלויות על קירותיהן, ואולמות של קונצרטים, וארמונות פאר...
אבל כשאני קוראת את הספר אני מזילה דמעות הרבה על הנערה הצעירה אסיה שעומדים לכרות את שַדָּה והיא מבקשת מדיומקה הצעיר, שכיב מרע כמוה, להביט ולנשק, והוא מנשק ומנשק.
כמה עצוב הספר הזה, ובכל זאת מלא חיים. כיצד אפשר לעמוד בפני ספר שמתחיל באופן שכזה:
"אגף הסרטן מסומן היה במספר שלושה עשר. מעולם לא דבק פאבל ניקולאייביץ' רוסאנוב באמונות תפלות ולא היה מסוגל להיתפס להן, ואף על פי כן זע משהו בקרבו בשעה שרשמו באגרת ההפניה שלו: "אגף שלושה-עשר". הנה חסרה להם, לאנשים הללו, תבונת לב לסמן במספר שלושה עשר את אגף התותבות או את אגף המעיים... אבל פרט למרפאה זו לא היה בכל המדינה כולה שום מוסד היכול להגיש לו עזרה..."
במיוחד נחרתה בלבי הרופאה לודמילה אפאנאסייבנה דונצובה, שמנהלת את המחלקה ביד רמה, עד שמתגלה בקרביה סרטן, שלכך קורא סולז'ניצין "הצד השני של המטבע":
ואילו לודמילה אפאנאסייבנה רצתה בכך! היא מחתה את פיה לאחר שתיית תמיסת הבריום ושוב הכריזה: "לא, אין החולה צריך לדעת הכל! תמיד סבורה הייתי כך וגם כעת לא שיניתי את דעתי, כשתתחילו בדיונים – אצא מן החדר."
הם הסכימו לכך, ולודמילה אפאנאסייבנה היתה יוצאת ומנסה למצוא עיסוק כלשהו עם הלבורנטים, או שחיטטה בתיקי תולדות המחלות. לא חסרו לה עיסוקים, אבל היום לא יכלה להתרכז. ושוב קראו לה. היא נכנסה בלב הולם, אולי יקדמו את פניה במלים מעודדות. וירוצ'קה גאנגרט תחבק ותברך אותה – אבל לא קרה כך. שוב היו טיפולים, הוראות ובדיקות.
לודמילה אפאנאסייבנה היתה מצייתת לכל ההוראות שקיבלה, ולא חשבה על משמעותן ולא ניסתה לפרשן.
"לפי השיטות שנקטתם, רואה אני מה אתם מחפשים אצלי!" נפלט מפיה.
הבחינה כי הם חושדים בתפיחה לא ביציאה מן הקיבה, אלא בכניסה, וזה היה המקרה הקשה ביותר, כי בעת הניתוח צריך יהיה לפתוח את כלוב החזה.
"נו, לו-דוצקה," המהם אורשצ'נקוב מתוך החשכה, "הרי את דורשת בדיקה מוקדמת, במקרה זה – השיטות הן אחרות! אם רצונך בכך, נחכה כשלושה חודשים ואז נגיד ביתר דיוק?"
"לא, אני מודה לך על שלושת החודשים!"
ולא רצתה לראות גם את הרנטגנורמה המסכמת. אבדו לה תנועותיה הגבריות הרגילות, היא ישבה מכווצת על הכסא מתחת למנורה הבהירה, וציפתה לדברי הסיכום של אורשצ'נקוב – מלים, החלטות, אבל לא איבחון!
"ובכן , ובכן קולגה מכובד," משך אורשצ'נקוב דבריו בארשת נלבבת, "דעותיהם של גדולי המדע נתפלגו," ובעצמו הסתכל והסתכל במבוכתה מבעד לגביניו המזוותים. נדמה היה כי מדונצובה היציבה והנמרצת אפשר היה לצפות ליתר אומץ בניסיון הזה. התמוטטותה הפתאומית אישרה שוב את דעתו של אורשצ'נקוב, כי האדם בימינו עומד חסר-אונים לפני המות, ואין לו במה להתגונן.
[אלכסנדר סולז'ניצין, אגף הסרטן, עם עובד, 1970, בתרגום יוסף סערוני]
האם היה זה פחד המות שהפך את סולז'ניצין למי שהיה בזקנתו? פחד מות שאחז בו דוקא לאחר ששרד את עבודת הפרך בסיביר וגם את מחלת הסרטן? או התלאות, או דוקא ההצלחה, שהפכה אותו למורה הלכה במערב ואחר כך גם בארצו שלו? מי חכם ויידע את תהפוכות האדם והזמנים? הרי לא רק בביתנו קראו בשקיקה את ספריו המוקדמים, ואחר כך באדישות מסוימת את המאוחרים, ולבסוף מאסו בדיעותיו ואמרותיו, וכעת כשמת מעטים הספידוהו בישראל, ומעטים זכרו לו חסד נעורים.
ובכל זאת כעת, כאשר צו האופנה הוא וידויים בדויים שנשאבו מחיבורי אחרים שאף הם לא חוו בגופם ולא ראו בעיניהם, הייתי רוצה לראות על המדף מהדורה חדשה של יצירות סולז'ניצין בעברית, לפחות של המיטב שבהן, שבהן מספר סופר גדול על חייו האמיתיים שלו ושל זולתו כפי שחוה אותם בגופו, כדי לספר את האמת, ואיננו משכפל דימויים כוזבים כדי לזרוע כזב, ולטשטש את זכרו האמיתי של עבר שאיננו עובר.
והרי אני מעתיקה לכם כאן את שני העמודים האחרונים של איון דניסביץ', שאין יפים מהם:
אותו רגע נשמע בצריף השוקט טרטור הבריח בדלת החיצונית. שניים, שהביאו מגפיים, נכנסו ובאו במרוצה, צועקים:
-בדיקה שנייה!
והמפקח מחרה מחזיק אחריהם:
- לצאת לאגף השני של הצריף!
ואחדים כבר נרדמו! הללו רטנו, התפתלו ותחבו רגליים למגפי הלבד (את מכנסי המוך אין איש פושט לפני השינה – בלעדיהם תקפא אפילו תחת השמיכה).
- טפו, ארורים! – התגדף שוחוב. הוא לא הצטער הרבה, הואיל ועדיין לא חטפתו שינה.
צזאר הושיט ידו למעלה והניח אצל שוחוב שתי עוגות, שתי חתיכות סוכר ופרוסה עגולה של נקניק.
- תודה, צזאר מרקוביץ' – גחן שוחוב למטה, למעבר – תן לי את השקיק שלך, אשים אותו למראשותי, לשם ביטחון (מן האצטבה העליונה לא יסחבו בדרך הילוכם), ומלבד זה – מי יחפש אצל שוחוב?
מסר צזאר לשוחוב את השקיק הלבן הקשור. טמנו שוחוב מתחת למזרן והמתין עד שיצאו רבים לאגף השני, כדי שלא יאלץ לעמוד בפרוזדור זמן רב ברגליים יחפות. אך המפקח נצטעק:
- הי, אתה שם! בפינה!
קפץ שוחוב קלות על הרצפה, ברגליים יחפות (מגפיו וחותלותיו היו מתייבשים יפה יפה על התנור. וחבל היה לו להורידם משם!). כמה דרדסים כבר התקין שוחוב – הכל לאחרים, לעצמו לא השאיר אף זוג. אין דבר, הוא רגיל בכך, הבדיקה לא תארך הרבה.
גם את הדרדסים מחרימים, אם מוצאים אותם ביום.
ואילו אלה שמסרו את מגפי הלבד לייבוש, עומדים עתה נעולי דרדסים, או עטופי חותלות, או סתם יחפים.
- מהר! מהר! – שאג המפקח.
- משתוקקים אתם למקל, נבלות? – מפטיר אחריו הממונה על הצריף.
הדפו את כולם לאגף השני, ואת האחרונים – לפרוזדור. אף שוחוב עמד ביניהם ליד הקיר, לא רחוק מתא בית הכסא. הרצפה מתחת לרגליו לחה היתה, וצינה עזה חדרה למטה, מן הפרוזדור.
הורידום – ושוב הלכו המפקח והממונה על הצריף לבדוק, אם לא התחבא מישהו, אם לא הצטנף מי באפלה וישן, שכן אם יחסר אדם במניין – צרה, ואם יהא עודף – אף זו צרה, צריך לספור מחדש. עברו ובדקו וחזרו לדלת.
- אחד, שניים, שלושה, ארבעה... עכשיו מניחים לעבור, אחד אחד, במהירות. שוחוב נדחק, השמונה עשר במספר, וביעף – לאצטבה. הציב רגלו על זיז הקיר, וכבר הוא למעלה.
שפיר. שוב נתונות רגליו בשרוול אפודת המוך. מעליו המשיכה, מעליה – הסגין. ועכשיו – לישון. עתה יעבירו את דרי האגף השני של הצריף אלינו, אך מה לנו ולהם.
צזאר חזר, ושוחוב שלשל לו את השקיק.
חזר גם אליושקה. ביש גדא, משביע רצון כולם, ובעצמו אינו נשכר כלום.
- הא לך, אליושקה! – נתן לו שוחוב עוגה אחת.
מחייך אליושקה.
- תודה! הרי אין לך כלום!
- אכול!
לי אין כלום, לפיכך אני טורח תמיד ומשיג.
ושוחוב עצמו הכניס עיגול נקניק בפיו! ולעס אותו בשיניו! בשיניים!ניחוח הבשר והלשד! בשר ממש! נכנס ויורד חדרי בטן.
והנה, הנקניק – איננו!
השאר – החליט שוחוב – לבוקר, לפני היציאה לעבודה.
הטמין ראשו מתחת לשמיכונת הדקה, המזוהמת, וכבר לא שמע, כיצד נצטופפו בין האצטבות האסירים מן האגף השני, ממתינים לבדיקה.
בלב קל נרדם שוחוב. יום שכולו טוב, רצוף הצלחה לרוב: בצינוק לא הושיבוהו, הבריגאדה לא נשלחה ל"עיירה הסוציאליסטית", בארוחת הצהרים "פילח" מנת דיסה נוספת, הבריגאדיר "סידר" יפה את מכסות העבודה, את הקיר בנה בחדוה, המסורית לא נתגלתה בזמן החיפוש, בערב השכיר עצמו לצזאר וקנה טבק, ולא חלה, אלא התגבר.
עבר יום, ששום מאורע מעציב לא העיבו, כמעט יום של אושר.
שלושת אלפים שש מאות חמישים ושלושה ימים כאלה – שראשיתם צלצול וסופם צלצול – עברו על שוחוב בתקופת מאסרו.
ומחמת השנים המעוברות – נוספו עוד שלושה ימים מיותרים.
את שתי הפסקאות האחרונות כמעט וידעתי בעל פה, אבל את המלה האחרונה "מיותרים" שכחתי. היא נראתה לי מיותרת. הרי כל הימים שבהם היו סולז'ניצין וגיבורו איוון דניסביץ' שוחוב במחנה היו מיותרים. לכדי כמה ימים עולה מניינם של הימים המיותרים והחיים המיותרים שנגזלו!
ובכן, אני חוזרת לעצמי:
ומחמת השנים המעוברות – נוספו עוד שלושה ימים.
