שקר ההתנחלויות המגינות

 

מכל השקרים ותעמולת הכזב שאנו נאלצים לשמוע השכם והערב, המקומם ביותר הוא השקר שההתנחלויות מגינות על הישובים במרכז הארץ, ושללא ההתנחלויות היו ישובי מרכז הארץ חשופים למתקפה דמויית השביעי באוקטובר. זה איננו רק שקר על ההתנחלויות – זה בראש וראשונה שקר על מחדל השביעי באוקטובר, שסיבתו העיקרית היא דילול כוחות הצבא בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות והמאחזים, כולל עשרות החוות הלא-חוקיות שהקימו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק ביהודה ושומרון כדי להתעמר בפלשתינים, לגרשם ולגזול את אדמתם.

לאחר טבח החמאס מיהרה אורית סטרוק להסביר שהסיבה לטבח היא הסכמי אוסלו וההתנתקות – היא לא נזקקה כמובן לוועדת חקירה כדי להציע את ההסבר הזדוני הזה, שכמובן פוטר את האחראים האמיתיים לטבח מאחריותם. מתנחלים כמו נדב העצני אף טענו שהדיווח על העברת גדודים מעוטף עזה ליהודה ושומרון הוא עלילת דם. אך, כפי שסיפר כתב "כאן" רועי שרון, לאחר שדיווח שלא היתה העברה כזו, הוא החל לקבל טלפונים מחיילים שסיפרו לו כיצד הועברו זמן קצר לפני הטבח מעוטף עזה ליהודה ושומרון. למעשה הופקרו ישובי עוטף עזה ללא הגנה, ומה שבלתי ניתן להבנה עד היום, ולא במקרה מונעת קואליציית הטבח את חקירת הדבר, כיצד במשך שעות, גם לאחר שהחלה להתברר תמונת פלישת החמאס לעוטף עזה, עדיין הצבא לא הגיע להציל את הישובים, ובמקרה של קיבוץ בארי, אין שום הסבר לכך שיחידות צבא נערכו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו, כפי שדיווחו חברי קיבוץ ואחרים שהגיעו לסייע באופן לא מאורגן. לא במקרה נלחמת הקואליציה למנוע כל וועדת חקירה, ומנצלת את העדר החקירה כדי להפיץ את שקריה ולהציג את המתנחלים כמציליה וגואליה של עוטף עזה, בזמן שבפועל היתה עוצמתם הפוליטית היתרה של המתנחלים, שהתבטאה בהפיכת צה"ל למשמר הפרטי שלהם, הסר לא פעם לפקודתם, אסונה של עוטף עזה, ואסונה של מדינת ישראל כולה.

לא במקרה נבחרו רק מתנחלים למקומות הנחשבים ריאליים בציונות הדתית. אם בעבר כיהנו בציונות הדתית נציגים מכל מדינת ישראל, ופעלו בממשלה בעיקר בתחום החינוך, היום הימין הדתי מייצג אך ורק התנחלות לאומנית, גזענית ונפשעת, שעוסקת אך ורק בניסיונות לגרש את האוכלוסיה הפלשתינית מיהודה ושומרון באמצעות הקמת ישובי-דמה של קראוונים בודדים, שמטרתם היחידה היא להתעמר בפלשתינים ולגזול את אדמתם, מבלי לבחול באלימות נגד פלשתינים ואפילו ברצח. המתנחלים המאורגנים היטב קנו לעצמם השפעה גדולה גם על הרכב הליכוד, וגם השרים שאינם מתנחלים מחלים את פניהם.

בעוד שאנשי הליכוד ותומכיהם בערוץ 14 מסיתים הסתה חסרת מעצורים נגד ערוץ 12, מקדיש ערוץ 12 כמה שעות בשבוע לתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד, שמהללת את התנהגותו הנפשעת של איתמר בן-גביר בבתי הסוהר, מעודדת התעללות באסירים, מתמוגגת מעונש המוות, ומציגה את הדעות הלאומניות ביותר כקונסנזוס, מפיהם של שרה העצני-כהן, מוריה קור וחגי סגל, וכמובן מפי צמד המנחים עצמם. אמנם מזמינים מדי פעם לפאנל כעלי תאנה את כתב הארץ ג'וש בריינר, את הח"כ לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל, והשבוע אפילו ראיתי בפאנל את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", אבל מה שמנורמל ומוצג כקונסנזוס הוא הלאומנות הקיצונית ביותר. שרה העצני-כהן מקפידה להלל ולפאר את בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שלדבריה הם האנשים שהיא הכי בוטחת בהם. השבוע היא הסבירה שהמתנחלים ש"יצאו לטיול" בכפר הפלשתיני תל הם מטיילים תמימים שהותקפו, ולטעון שהם חיפשו חיכוך עם הפלשתינים זו האשמת הקורבן, שהרי מתנחלים מגיעים לכפרים פלשתינים רק מתוך כוונות טובות לטייל ולהכיר את הארץ, בלי שום כוונות זדון. וחגי סגל שטח לפני הצופים בנאום ארוך את שבחן של ההתנחלויות, שבלעדיהן היו ישובי מרכז הארץ מותקפים כמו ישובי עוטף עזה בשביעי באוקטובר, וכך צד שתי ציפורים במכה אחת, כאשר גם הציג את ההתנחלויות כמגינות על מרכז הארץ, וגם סילף את האמת על השביעי באוקטובר, שהוא תוצאה ישירה מהפקרת העוטף לטובת ההתנחלויות, המאחזים ושאר התיישבות השקר שהוקמה ביהודה ושומרון במיוחד על ידי סמוטריץ' וסטרוק לצורך גירוש הפלשתינים. השבוע גם הודיע סמוטריץ' שהוא איננו מוצא שום פסול במעשיו ואיננו מתחרט על דבר, ואיש לא שאל אותו האם איננו מתחרט שבתור שר במשרד הביטחון לא דאג להציב כוחות צבא שיוכלו להגן על ישובי עוטף עזה, במקום להותיר אותם מופקרים לחמאס, בעודו דואג אך ורק להקמת חוות מדומות ביהודה ושומרון. אולי כדאי שאנשי ערוץ 12, לצד מחאתם המוצדקת וההכרחית כנגד ההסתה נגדם, ייתנו את דעתם גם לתכנים שהם נותנים להם במה, ולו גם אחרי חצות.

 

 

מלחמת שמחת תורה

 

אני לא יודעת איך להתייחס ליום הזה, שנקבע להיות יום זיכרון לטבח שמחת-תורה, שכולם קוראים לו טבח השביעי באוקטובר, שאותי זה דווקא מעצבן, כי זה נשמע כמו חיקוי של ה-11 בספטמבר, ואני שונאת שמחקים דברים אמריקאים, אבל אולי זו רוח הזמן ואין מה לעשות נגד זה. בשבילי היום הכי קשה השנה והכי יום הזיכרון לטבח היה שמחת-תורה, ביום חמישי האחרון. מאז שקמתי בבוקר נזכרתי איך התעוררתי בבוקר שמחת-תורה ההוא מהאזעקה, ואיך במשך כמה שניות הייתי מבולבלת ולא בטוחה אם זו באמת אזעקה או צפירה ממושכת מדי של אמבולנס, ואחר כך שמעתי מעוד אנשים שאצלם זה היה בדיוק אותו דבר. אבל הצפירה היתה מאד ארוכה, ככה היא נשמעה לי, ואחריה באו עוד ועוד אזעקות, והיה ברור שמשהו מאד חריג קורה, כי בירושלים לכל היותר היו אזעקות בודדות בכל המלחמות והמבצעים, אף פעם לא היו כל כך הרבה אזעקות אחת אחרי השנייה, וכשראיתי שזה לא מפסיק החלטתי בכל זאת לצאת עם הכלב, ובכל פעם שהיו אזעקות נכנסנו לחדר המדרגות הכי קרוב, וככה הסתובבנו שעה שלמה, כי אושר לא רצה בשום אופן לחזור הביתה מהר, שזה מה שאני הכי רציתי, ולכל אדם שפגשתי ברחוב – כמעט כולם היו אנשים ששבו מבית הכנסת, אמרתי שיש מלחמה וצריך לחזור הביתה, וגם לזוג תיירים יפנים שפגשתי ליד בית הנשיא, והיו די המומים. ואז חזרתי הביתה והדלקתי את הטלויזיה לדעת מה קורה, וראיתי את כתבי החדשות מדברים עם אנשים בעוטף עזה שביקשו עזרה ואיש לא בא לעזור להם, ועדיין לא הבנתי בכלל מה קורה. המספר הראשון של קורבנות שאמרו בטלויזיה היה עשרים הרוגים, וחשבתי שזה הרבה. רק למחרת התחילו לדבר על שלוש מאות קורבנות, אחר כך חמש מאות, ושש מאות ושבע מאות, וכבר לא יכולתי לעכל את זה, ועד היום קשה לי לעכל שביום הנורא ההוא נרצחו אלף ומאתיים אנשים, ומאז מתו עוד שבע מאות ואולי עוד מעט זה יגיע לשמונה מאות ונגיע לאלפיים הרוגים, ואני חושבת שכל אחד חשוב ושככל שמספר ההרוגים רב יותר, ככה יותר כואב ויותר נורא לשמוע על עוד הרוג, ואני חושבת שמי שאמר שאם מתו כל כך הרבה לא נורא שימותו עוד מאה חטופים הוא אדם מתועב. ואת כל האימה והזעזוע והצער והאכזבה והיגון חוויתי שוב בעוצמה גדולה ביום שמחת תורה השנה, כאילו התעוררתי לחוות שוב את אותו יום שמחת-תורה ההוא. גם בכל יום כיפור בשתיים בצהריים אני חוזרת שוב ליום הכיפורים ההוא כשהייתי בת שבע-עשרה ועמדתי במרפסת בית הוריי בדרך הים בחיפה ונדהמתי לראות משאית נוסעת באמצע הכביש ובחלק האחורי שלה עומדים אנשים בטליתות ונוסעים למה שרק מאוחר יותר הבנתי שהוא מלחמה איומה ונוראה, ושאולי חלק מהאנשים שראיתי שלקחו אותם ישר מבית הכנסת למלחמה לא חזרו הביתה בחיים. נכון שמלחמת יום הכיפורים נשמע יותר מתאים ממלחמת שמחת-תורה, כי יום הכיפורים נשמע הרבה יותר מתאים למלחמה נוראה שמתחילה בטבח מחריד מאשר שמחת-תורה שהצירוף שלה עם מלחמה נשמע אוקסימורוני, ועכשיו שמעתי את השר לשעבר והאב השכול יזהר שי, שבנו נהרג במלחמה הזו, מציע "מלחמת שמיני עצרת", שזו הצעה טובה לדעתי, אבל בלבי תמיד אני אקרא לה מלחמת שמחת-תורה, ואם יותר מחמישים שנה אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא אני עדיין חוזרת לעצמי בת שבע-עשרה ושומעת מדי יום על חברים גדולים ממני בשנתיים-שלוש שנהרגו במלחמה, המדריכים שלי בצופים עופר שוולבה וחיים שוורץ שהיה בן יחיד של ניצולי שואה, ואמא שלי שהיתה עובדת סוציאלית וביקרה את הוריו אמרה לי אין אלפיים חמש מאות הרוגים יש עשרת אלפים, כי כשהם נהרגו גם ההורים שלהם הפסיקו לחיות, והמדריך שלי בגדנ"ע שלמה הלפרין, שלושתם נשארו צעירים לנצח בזמן שאני בגרתי וזקנתי, כנראה שעד מותי כבר לא תהיה לי שמחת-תורה אלא בכל שמחת תורה אני אשוב ליום הטבח שלא היה כמוהו, ולא משנה מה יחליטו מי שמחליטים.  

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.