מוזרות
הן דרכי הזיכרון. מאמר שלא נכתב אלא כדי לבזות ולהעליב, ולא בעקיצות דבורים אלא
ברגלי פילים, העלה בי זיכרונות מתוקים כל כך. וכל זאת בשל אמירת הבל שבאה לקלל
ויצאה מברכת. הפרקליט אביגדור פלדמן (פחד ותיעוב במערכת המשפט, "הארץ"
17.6.13) יצא לקטול ספר שפירסם הפרופסור דניאל פרידמן, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו
של אהוד אולמרט, ונודע בביקורתו הקשה על מערכת המשפט. אין בי אהדה יתרה לפרופסור
פרידמן ולדיעותיו, אבל עו"ד אביגדור פלדמן כמעט גרם לי לחבב אותו, במיוחד
כאשר תיאר את הפרופסור פרידמן כמי שבגדיו נראים כאילו נפלו ממשאית עודפים. בשנים
האחרונות ביליתי לצערי לא מעט במחיצתם של עורכי-דין, ואף באביגדור פלדמן נתקלתי
בעוונותי כפי שתיארתי כאן, ואכן שמתי אל לבי שבעיניהם של עורכי-דין רבים שקול ערכו
של אדם לערך חליפתו וחופשת הסקי שלו, והמחשבה שתורה וחכמה אינם מתלבשים בהכרח
במחלצות זרה להם בתכלית. נזכרתי דוקא ברגע נוגע ללב מתוך ראיון עם אביגדור פלדמן
שבו סיפר, נדמה לי ליורם יובל, על רעייתו המנוחה שלימדה אותו להתלבש, ומן הסתם
עשתה זאת ביתר נועם מכפי שהוא מרביץ כעת את תורתה בזולתו. ושוב נזכרתי באסטרונום
התורכי של סנט-אקזיפרי, שגילה את הכוכבית בי-612 אבל איש לא הקשיב לו מכיוון שלבש
לבוש תורכי מסורתי, ורק לאחר שעלה אתאתורכ לשלטון והכריח את התורכים ללבוש לבוש
אירופי הרצה האסטרונום על תגליתו בחליפה נאה, כזו שאפילו אביגדור פלדמן מוקיר,
והפעם התקבלה תגליתו במחיאות כפיים.
אבל
לא אלה הזיכרונות שאליהם כיוונתי. מה שעורר את הזיכרונות המתוקים מכל הוא אמירתו
של אביגדור פלדמן שספרו של הפרופסור פרידמן "עשיית עושר ולא במשפט",
שנחשב לאחד מספרי המשפט החשובים שנכתבו בישראל, הוא כדבריו: "ספר שיטתי
מוקפד, משעמם כמו הרצאה של פרופסור אורח מצרפת על שירת הטרובדורים".
שנו
חז"ל שאדם ניכר בכעסו, וודאי וודאי שאדם ניכר בגידופיו, אם רב ואם פרקליט,
וגם בשיעמומיו ניכר אדם. יש מי שמשתעמם, ויש מי שהמלים "שירת הטרובדורים"
מתוקות באזניו כמו תמרים וצימוקים. מעטים זיכרונות האוניברסיטה שנעימים לי כמו
הרצאותיו של מורי ולימים שכני הפרופסור אריה סרפר ז"ל, שסיפר לנו על שירת
רולן, שדורות רבים של מאזינים וקוראים התענגו עליה כשם שאנו התענגנו על הרצאותיו,
ובהיותו פליאוגרף מעולה – מומחה לקריאת כתבי יד עתיקים – חלק עמי את תורתו ולימדני
לקרוא כתבי יד בלטינית וצרפתית עתיקה ופרובנסלית, שפותיה של שירת הטרובדורים שעל
ברכיה התחנך גם דנטה אליגיירי וברוחה החליט לכתוב את הקומדיה האלוהית שלו בניב
דיבורו הטוסקני, כשם שהטרובדורים שוררו בצרפתית עתיקה ופרובנסלית, והעניקו לשירתם
את חינו של הדיבור החי, ושבו את לב המלכים ופשוטי העם כאחד בסיפוריהם.
רבים
מן הטרובדורים היו למעשה משוררי חצר. הנודע שבהם היה כרתיין דה טרואה, בן עירו (ולערך
בן זמנו) של רש"י, ששורר בחצרם של מלכי צרפת, מן האפוס הצרפתי שלו
"פרסוו הגאלי", שהתבסס על סיפורי המלך ארתור של ג'פרי ממונמאות', ומאוחר יותר הפך אותו וולפראם פון-אשנבאך
ל"פרציפל", תירגמתי את הסצינה שבה חוזה הגיבור בגראל, הגביע הקדוש שבו
נאסף על פי המסורת דמו של ישו, אך איננו שואל את השאלות הנכונות, ועל כך הוא עתיד
להצטער מאד...
ונזהיר
כמובן את הפרקליטים שבין קוראינו לפרוש כעת מן הקריאה שמא ייתקפו בשיעמום ולקרוא חלף
זאת את נאומי ההגנה של אביגדור פלדמן.
מתוך
כְּרֶטִיאֶן דֶה טְרוּאָה / פֶּרְסֶוַאל הגַאלִי
בסצינה
שלהלן מתארחים פרסואל ופמליתו בארמונו של המלך הדייג. בסעודה רואה פרסואל את
הגראל, הגביע הקדוש, אך אינו שואל את הקושיות הנכונות, והגראל נעלם. בבוקר יגלה
שהארמון ומלכו נעלמו אף הם, כאילו לא היו מעולם.
תירגמתי
על פי כתב יד מונס, לא בקפדנות יתרה, אבל בהחלט ברוח המקור.
אז
באו אליו שני משרתים
שבידיהם
נשאו פמוטים
יפי
תואר היו המשרתים
אשר
נשאו את הפמוטים.
נרות
דולקים אחד אחד
עשרה
נרות בכל יד.
את
הגראל בין ידיה השתיים
נשאה
נערה יפת עיניים
שבאה
יחד עם הנערים
יפה
ועדינת איברים.
כאשר
היא נכנסה
עם
הגראל אשר נשאה
זוהר
כה רב בא עמה
עד
כי הנרות איבדו את זוהרם
כמו
הכוכבים שמאבדים את אורם
בזרוח
לבנה או חמה.
לבסוף
שבה אחת
נושאת
עמה אריג זהוב
ובאמת
באמת לבסוף:
הוא
היה עשוי זהב
ואבני
חן עליו -
הגראל,
מיגוון כה רב
הכי
עשירות והכי נאות
שבעולם
ובארץ נמצאות.
אותן
אבני חן שאת הגראל מעטרות
עולות
ללא ספק על פני כל האחרות.
כשם
שהחנית חולפת בחטף
לפני
המיטה חלפו יחדיו
ונכנסו
מחדר לחדר
והנערים
ראום כסדר
ולא
הרהיבו עוז לשאלם
על
הגראל, אשר הגישו למולם
כי
בכל הימים היה בלבבם
דבר
האציל החכם:
אם
מאמינים שנזק אין
למי
שיכול להעלים עין
ולהצניע
ברוב טעם
ולא
להרבות דברים בכל פעם
אנה
הם באים ולאן פניהם
לא
לחקור ולא לדרוש מהם.
והאדון
לנערו הורה
מים
להגיש ולפרוש מפה צחורה
ולעשות
כל מה שהם צריכים
כמו
שנוהגים וכמו שמוכרחים.
האדון
וגם הנערים
רחצו
את ידיהם במים חמים ופושרים
ושני
נערים הביאו עכשיו
לוח
גדול עשוי שנהב
וכפי
שהעדות מעידה
הוא
היה עשוי מחתיכה יחידה.
לפני
האדון, חתיכה יחידה
ולפני
הנערים החזיקו אותה
עד
שבאו שני נערים אחרים
שהביאו
שתי קורות נגרים
גם
הן נאות ורבות חן
כי
נעשו אכן
כדי
שכל הימים מעמד תחזקנה
מעץ
הבנה משובח אל נפקפק נא
שלא
יירקב וגם לא יבער
כי
עץ ההבנה היטב נשמר.
על
הקורות שעל הרצפה
הציבו
שולחן ופרשו מפה
אך
מה נאמר על המפה?
כמרים,
חשמנים, האפיפיור אפילו
על
מפה כה צחורה לא יאכלו.
למנה
ראשונה הוכן
מותן
צבי בפלפל חריף ושומן
יינות
צלולים ותוססים לא נגרעו
וגביע
זהב שלם גמעו
וממותן
הצבי בפלפל מפולפל
אחד
הנערים פרס וחתך
ואת
המותן הגיש להם כך
על
מגש של כסף מוטל.
ואת
הנתחים הניח בנחת
לפניהם
על הצלחת
והגביעים
חלפו חיש קל
סובבים
במעגל
והנער
לא שאל
שיגישו
לפניו את הגראל
כי
האציל הפגיע בו
ובנועם
ממנו מנע
להרבות
דברי בינה
אך
אילו ידע אז הפך לבבו
אך
יותר נסתר מאשר נגלה
כי
את כל אשר הוגש לו תחילה
ראה
בחטף בחולפו לפניו
יותר
מכל הגראל נחשף
אך
הוא לא ידע מי שם שרתו
ואם
ראה די כדי לדעתו.
אך
הוא יבקש עוד לראותו
כך
אמר במחשבתו
כי
טעה לחשוב שזה היה
אחד
מנערי החצר או שוליה
אך
הוא ביקש להמתין עוד יום,
עד
שמן האדון ייפרד לשלום.
ובכל
אופן אחר
הדבר
על עצמו חוזר:
הירבו
בשתייה ואכילה
עד
כדי בהלה
אל
השולחן יינות מביאים
שהם
גם מענגים וגם מחטיאים.
האוכל
היה גם יפה גם טוב
כיד
המלך לרוב,
כיאה
לקיסר אופיר ותרשיש
האציל
לארוחת הערב הגיש,
הוא
ומשרתיו כולם כדת
כשלאכול
סיימו כמעט
דיברו
יחדיו וגם שמעו
והמשרתים
הופיעו
עם
עשבים ופירות ארץ חמדת
תמרים,
תאנים, אגוזי מוסקט,
תמצית
הדסים ועסיס רימונים
וגבינות
לקינוח וזנגוויל אלכסנדרוני
ובתוך
קונכיה עסיס לרויה.
ואחר
כך רוב משקאות
גם
דבש גם פלפל לפרפראות
וגם
עסיס ותירוש צלול
והכל
הכל כלול.
