לברך על בחירת רוחאני

אינני דוברת פרסית ואינני מומחית לאיראן, אבל התנהלותו של בנימין נתניהו למול בחירתו לנשיאות איראן של רוחאני במקומו של אחמדינג'אד מקוממת אותי יותר ויותר, מפני שהיא תגובה מרושעת ולא חכמה שחותרת תחת המסרים שלו עצמו ומערערת את אמינותה של מדינת ישראל, שהיתה צריכה להיות הראשונה לשמוח על כך שבאיראן, למרות הדמוקרטיה המאד מוגבלת שלה, כאשר האיטולות קובעים את רשימת המועמדים לנשיאות ולא הציבור, העדיף ציבור הבוחרים לבחור דוקא במועמד שנחשב מתון ופתוח יותר, ולא במועמדים שהעדיפו האיטולות. זהו שינוי כל כך חשוב שמצביע על כוחו של הציבור הרחב באיראן למרות עשרות שנים של דיכוי, ועל מגמה בקרב הציבור האיראני ובמיוחד בקרב הצעירים של כמיהה לחופש ולפיוס עם המערב, מגמה שישראל חייבת לשמוח עליה.  

מקומם מאד לשמוע דוקא מפי מזרחנים ישראלים – שאינם מומחים לאיראן, המומחים לאיראן דוקא מברכים על בחירת רוחאני ומצפים לשיפור - צער על כך שאחמדינג'אד בעל הדיעות הנאציות, שהיה קשור בטבורו לחוגים נאצים של מכחישי שואה בגרמניה ובמיוחד באוסטריה, שבה שירת כסוכן של המודיעין האיראני ואף נעצר כמעורב ברצח מתנגדי משטר כורדים שהתבצע באוסטריה, אך שוחרר בהסדר כלשהו של ממשלת אוסטריה עם איראן, סיים את תקופת נשיאותו, ובמקומו עלה כעת לשלטון אדם חיובי יותר, שמסמל שינוי מגמה. הגישה האוילית והמרושעת הזו, מורשת הקומוניזם, שמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, היא גישה שכבר הובילה לאסונות רבים, ואין לה שום בסיס במציאות, היא רק מייצגת רשע מנותק מהמציאות שהוא פריה המר של קנאות עיוורת, ואכן האובססיה האיראנית של נתניהו מצטיירת יותר ויותר כקנאות עיוורת, שאיננה מגיבה למציאות אלא מנסה לעצב את המציאות בדמותה, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

תגובתו של נתניהו רק מחזקת את התחושה בעולם שהוא איננו מעוניין באיראן דמוקרטית יותר שאיננה מהווה איום לישראל אלא שהוא מחפש תירוץ לתקוף את איראן או להשתמש בה כדי להסיט את האש מהביקורת על כך שישראל איננה נוקפת אצבע להגיע להסדר עם הפלשתינים ולהרפות את אחיזתה בשטחי הרשות הפלשתינית, תחושה שהתבטאויות מסוג אלה של דני דנון ונפתלי בנט רק מחזקות, בנוסף לכך שאלה התבטאויות מבישות במסריהן ובסגנונן שמביישות לא רק את אומריהן אלא גם את המדינה שאלה נציגיה ושריה. נתניהו קנה את תהילתו כמסביר הלאומי והוא מתגאה ביכולת ההסברה שלו, אבל התנהלותו כעת חותרת תחת התפארות זו. לו היה אדם חכם באמת היה מברך את העם האיראני על בחירתו ומייחל לכך שהבחירה החדשה תביא לשינוי גם ביחס לישראל. התבטאות כזאת היתה מתקבלת בברכה בעולם והיתה מציגה את ישראל באור חיובי, בעוד שלאור התבטאויותיו של נתניהו מצטיירת ישראל כמי שכל עניינה הוא לדחוף את העולם המערבי למלחמה באיראן בלי שום קשר למציאות השוררת בה.

גם בתקופתו של אחמדינג'אד לא הצליח נתניהו לשכנע את מדינות המערב בצורך לתקוף את איראן, ובמיוחד הנשיא אובמה התנגד לכך. העימות בין נתניהו לאובמה בעניינה של איראן לא הועיל לישראל, בלשון המעטה. בתגובתו הנוכחית לבחירתו של רוחאני ממשיך נתניהו למעשה את העימות עם אובמה, מבלי שקיים סיכוי כלשהו להשפיע על מדיניות אובמה או לשנות אותה. התוצאה היחידה מהתבטאויותיו של נתניהו על כך שבאיראן דבר לא השתנה היא המשך העימות עם ארצות-הברית ועם מימשל אובמה, שאין בו שום תועלת למדינת ישראל, ההיפך מכך.

לישראל יש אינטרס קיומי בהפחתת המתיחות עם איראן לא רק בגלל האיום הגרעיני אלא בגלל תמיכתה וסיועה של איראן לחיזבאללה בלבנון, ודחיפתה את החיזבאללה להתעמת עם ישראל, שגרמה לתושבי הצפון סבל כה רב. יחסו של רוחאני לישראל צריך להיבחן לא רק בהתבטאויותיו לגבי העשרת אורניום, שנחשב באיראן לעניין של גאוה לאומית, אלא בעיקר ביחסו לפעילות החיזבאללה ובאופן שבו ישפיע על התנהגות חיזבאללה בגבול ישראל. היום המצב בלבנון, לאור מלחמת האזרחים בסוריה, שונה לחלוטין מכפי שהיה, ואיננו יכולים עדיין לדעת כיצד יתפתחו הדברים ולאן יובילו. במצב של חוסר בהירות ואי וודאות הדבר החשוב והנבון ביותר הוא להעביר מסרים של הרגעה ולהיזהר מאד מכל התבטאות ומכל צעד שעלול להיתפס כחירחור מלחמה ולהוביל חלילה להסלמה. התבטאויות נתניהו ומקורביו בעקבות בחירת רוחאני נתפסות בעולם כחירחור מלחמה, ובכך הוא איננו משרת את מדינת ישראל אלא מבייש אותה ופוגע בה.