אונס זה כואב וגם הורג

גברים יקראו את הכותרת הזו באופן מטפורי. אולי גם נשים שלא חוו אונס תקראנה אותה באופן מטפורי, אבל הכאב באונס איננו מטפורי. אונס איננו פעולת אהבה. גבר שאונס אשה מתנפל עליה כמו חיה טורפת, וזה כואב מאד, כמו סכין מפלח. גם כשלאשה אין כוח להתנגד הגוף שלה מתנגד, השרירים שלה מתכווצים מאימה, וזה מגביר את הכאב. אני זוכרת בעיקר את הכאב בזרועות, את האנס סוגר אצבעות על זרועותיי ומצמיד אותי בכוח עצום למיזרון. הכאב בזרועות היה כל כך חזק שגם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה אני עוד יכולה לחוש את הכאב הזה, של הזרועות שלי שהיו דקות מאד ועדיין דקות יחסית לגופי, תפוסות באצבעות שמכאיבות לי מאד. לקח לי עשרות שנים להבין שהאנס שהידק כך את זרועותי למיזרון ולא הירפה עד שהגיע לסיפוקו היה מודע לגמרי למעשיו, מודע לגמרי לכך שהוא כופה את עצמו עלי ושאם ירפה ממני לרגע אנסה להימלט, עשרות שנים העדפתי לחשוב שהוא פשוט לא הבין מה הוא עשה, וכשהבנתי באיחור של עשרות שנים שהוא הבין היטב את מעשיו הבנתי שהוא כבר עשה את זה לפני לנשים אחרות, כי הוא היה מאד מיומן באופן שבו הוא הידק את אצבעותיו על זרועותי כמו צבתות, בצורה מכאיבה כל כך שעוד לפני הכאב העצום של האונס כבר פרצתי בבכי, לא מפני שהרגשתי מושפלת, על זה לא חשבתי, בכלל לא יכולתי לחשוב בזמן האונס וגם הרבה זמן אחריו, הראש שלי היה ריק ממחשבות גם כשהוא נרדם ואני הלכתי למקלחת ושפכתי על עצמי מים והמשכתי לשפוך על עצמי מים גם כשהמים נהיו קרים ולא הצלחתי לחשוב על כלום כאילו המוח שלי נהיה לגמרי ריק. היום אני יודעת שזו אחת התופעות של טראומת האונס והיום אני חושבת שאולי הבכי של הנשים עוד יותר משלהב את הגברים האנסים, שהם אנשים סדיסטים במהותם, והם מתייחסים לנשים כמו לחפץ. אבל הפנטסיה שנשים נהנות מאונס היא פנטסיה משותפת גם לגברים אנסים וגם לגברים שלעולם לא יפגעו באשה, זו הפנטסיה של הגבר שתדמיתו העצמית היא של מי שגורם לנשים עונג ושנשים כרוכות אחריו, פנטסיה שמקורה בהשלכה של התחושות הגבריות על האשה. לצערם של הגברים יכולתן של נשים להינות מיחסי מין היא מותנית ואיננה מובנת מאליה. נשים רבות סובלות מכאבים גם בשעת יחסי מין מאהבה, ונשים רבות פשוט מתקשות להינות מיחסי-מין, דבר שעבור רוב הגברים הוא בלתי נתפס, ולא בגלל פגם נפשי אלא בגלל בעיות גופניות, שהרבה מאד נשים סובלות מהן, והרבה פעמים גם בגלל התנהגות לא נכונה של גברים. דוקא החברה המסורתית, שלא טיפחה את המיניות כערך מצליחני, הכירה בכך שנשים חשות אחרת מגברים, רבנים הטיפו לבעלים לנהוג ברעייתם ברוך, לשדל אותה בנועם, להימנע מהפעלת כוח. בחברה המזויפת שלנו, שהיא חברה שמרנית וצבועה להחריד שמעמידה פני ליברלית רק כדי להצדיק אלימות כנגד נשים, מתחכמים לגבי ניצול מיני של נשים צעירות בתפקידים זוטרים בידי גברים מבוגרים בעמדות בכירות, בשאלה המקוממת אולי זה חיזור? אולי זה רומן? כאילו יש מישהו שאיננו מבין שגבר מבוגר ונשוי שאפילו ילדיו מבוגרים יותר מן הצעירה שהוא חושק בה איננו מחפש כלה אלא יחסי מין מזדמנים שיספקו לו הנאה ותחושת כיבוש ושליטה ויורידו את האשה המנוצלת לדרגת חפץ. גם הסיפור שנשים חושקות בגברים בעלי סמכות וכוח הוא הרבה יותר פנטסיה גברית ממציאות, שאף היא משליכה על הנשים את תשוקותיהם של גברים לכבוש לעצמם נשים צעירות כביטוי לעוצמה ולכוח שרכשו לעצמם.

אונס הוא אלימות כואבת מאד ומסוכנת מאד כי האנס מפעיל כח עצום על הנאנסת. אפילו במשטרה לא תמיד מבינים את זה. כשאשה מתה מאונס מדווחים שהיא "נאנסה ונחנקה למות", ולא מבינים שהחניקה היא חלק מהאונס, שאנס תופס את האשה כמו שחיה תופסת טרף, לפעמים הוא שובר לה עצמות מרוב אלימות ולפעמים חונק אותה למות, כי בשביל אנס אשה היא משהו שצריך לתפוס, לשתק ולכפות את עצמו עליה עד שיגיע לסיפוקו, האשה עצמה לא מעניינת אותו, הוא לא רואה אותה ולא מרגיש אותה אלא כמישהי שמפריעה לו להינות מגופה ושצריך להכניע את התנגדותה בכל מחיר. לכן רוב הנשים חבולות אחרי אונס, כי האנסים חובטים אותן ברהיטים או ברצפה ומועכים את איבריהן כאילו היו חפץ ולא אדם. לפעמים המשטרה קוראת לזה "סימני התנגדות", אבל אלה פשוט חבלות שהאנס חובל בגוף האשה. גם גברים שנאנסים, וגם זה קורה, סובלים כאבים עזים. זה לא נובע מהמיניות אלא מטיבו של פשע האונס שהוא מעשה של אלימות מאד מאד קשה שהאנס מבצע במצב שדומה להתקף טירוף.

כשא' מבית הנשיא שאתמול הזדהתה בסרטה של ענת גורן כאורלי רביבו, שם שלמרבה הצער הוזכר באינטרנט גם כשהיה אמור להיות חסוי, סיפרה כמה קצב הוא אדם חזק, דברים שהיא אמרה כבר במסיבת העיתונאים שבה הוסוו פניה, הבנתי מיד שהיא מתארת אונס. זה לא הכוח האינדיווידואלי של קצב אלא הכוח שכל אנס מפעיל על נאנסת, כח עצום משתק ומכאיב בלי די. זה ממש לא רומן. רומן הוא מערכת יחסים שבו הגבר מבקש את אהבתה של האשה ולא את השגת גופה באלימות. גבר שמחזר אחרי אשה איננו מפיל אותה בכוח ומפשיט אותה בכוח ואיננו אוחז בה כמו חיה בטרף ואיננו חודר לגופה באלימות ואיננו רוצה לראות את אהובתו מוכה ובוכה. ההבדל בין אונס ליחסי מין הוא הבדל כל כך תהומי, שרק אדם טיפש במיוחד או מיתמם במיוחד, לצערי אני מתקשה להימנע מן התחושה שמדובר בהיתממות קולקטיבית של הגברים, שמתבדחים על כמה האשה בטח נהנתה, שזאת בעצם האפשרות הפחות גרועה, שהגברים מיתממים כשהם מתיימרים שלא להבין כמה סבל חווה אשה נאנסת, כי האפשרות השנייה שגברים פשוט אינם יכולים להבין את סבלה של נאנסת בשום מחיר היא אפשרות הרבה יותר גרועה ונוראה, וזה עוד הרבה לפני שמגיעים לעניין ההשפלה והרצון של האשה הנאנסת להשתכנע שהגבר באמת אוהב אותה, רצון תמים אבל מאד אמיתי שגם אותו חוויתי מבשרי להבין את האונס כטירוף רגעי שנובע מאהבה עזה, רצון לקבל מהגבר פיצוי ונחמה שהוא לא באמת מתייחס אלייך כמו חיה טורפת לטרף, שהוא רואה בך אדם, שיש לו רגשות כלפייך, שכל הכאב שלך, הגופני והנפשי, לא נבע מכך שהתייחסו אלייך כמו לחפץ תוך שלילה מוחלטת של האנושיות שלך. כמו שאמרה תמר לאמנון בסיפור האונס התנ"כי הכל כך מדויק:

שמואל ב, פרק י"ג:

ולאבשלום בן דָוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דָוִד: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן-שִמְעָה אחי דָוִד, ויונדב איש חכם מאד: ויאמר לו מדוע אתה ככה דַל, בן המלך, בבוקר בבוקר? הלא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על משכבך והִתחָל, ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את הַבִּרְיָה למען אשר אראה ואכלתי מידה: וישכב אמנון ויתחל, ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות ואברה מידה: וישלח דָוִד אל תמר הביתה לאמר: לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הַבִּרְיָה. ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק, ותלוש ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות: ותיקח את המַשְרֵת ותִצֹק לפניו, וימאן לאכול ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל איש מעליו: ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הַבִּרְיָה החדר ואברה מידך. ותיקח תמר את הלביבות אשר עשתה וַתָּבֵא לאמנון אחיה החדרה, ותִּגַש אליו לאכול וַיַחֲזֶק בה ויאמר לה: בואי שכבי עִמִי אחותי: ותאמר לו: אל אחי, אל תענני, כי לא יֵעָשֵה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת: ואני אנה אוליך את חרפתי , ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ועתה, דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך: ולא אבה לשמוע בקולה וַיֶחֱזַק ממנה וַיְעַנֶהָ וישכב אותה: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השִנְאָה אשר שְנֵאָה מאַהֲבָה אשר אֲהֵבָה, ויאמר לה אמנון: קומי לכי: ותאמר לו: על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, ולא אבה לשמוע לה: ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונָעול הדלת אחריה: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ויוצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה: ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה: ויאמר אליה אבשלום אחיה: האמינון אחיך היה עמך? ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה. ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה.      

על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, אומרת תמר, אם כבר אנסת אותי והרסת את סיכויי להינשא לאחר, לפחות תדאג לי ואל תזרוק אותי לרחוב. גם אני ישבתי וכתבתי לאנס מכתב ארוך ומרגש שעכשיו אני חושבת שאם הוא בכלל קרא אותו הוא בטח צחק לעצמו כי בשבילו הייתי רק מכשיר לסיפוק עצמו שהזדמן לו בתמימות כי לפני שזה קורה לך קשה לך להאמין שמישהו שלכאורה הוא אדם מהוגן יתאכזר אלייך ככה ואת מצפה מאד להוכחה שלאנס אכפת ממך ושהרגשות שלך והסבל שלך מעניינים אותו ושאם הוא אנס אותך זה בגלל שהוא כל כך נמשך אלייך שלא היה מסוגל להתאפק, מה שהוא כמובן טעות גמורה כי לאנסים לא אכפת כהוא זה מהנאנסת, אבל נאנסות ממשיכות לצפות שהאנס יגלה כלפיהן רגש של חמלה ורחמים, כי אדם שנפגע תמיד מצפה שיחמלו עליו, ויש לו זכות לצפות לחמלה. בגלל הציפיה הזאת הוצאה אורלי רביבו מכתב האישום, בגלל שרצתה כמו תמר שלפחות ידאגו לה שלא תיפגע עוד יותר מכפי שכבר נפגעה, שלפחות ימצאו לה עבודה טובה. אני הייתי רק בת עשרה כשנאנסתי והבחור שאנס אותי היה סתם בחור צעיר שמעולם לא התפרסם בשום דבר ואולי זה המזל שהיה לי שלכן לא נרדפתי כמו אורלי רביבו ושמרתי את דבר האונס בלבי שנים רבות ונישאתי לאיש וילדתי בנות והיו לי חיים קשים אבל ניצלתי מגורלה לשבת שוממה בית הוריה בלי חלומות ובלי תקוה בחברה שהיתה אמורה להחכים ולהשתנות מאד מאז ימיהם של אמנון ותמר, אבל לא באמת החכימה ולא באמת השתנתה.