אליס מונרו או מה נשתנה מאז ג'יין אוסטין

בסוף ספרה "חיי ילדות ונשים" Lives of Girls and Women (בהוצאת Vintage, התפרסם בעברית בהוצאת זמורה-ביתן) שנחשב לספרה האוטוביוגרפי ביותר של אליס מונרו, מספרת הגיבורה דֶל על הרומן הראשון שביקשה לכתוב. גיבוריה היו בני אחת המשפחות בעיירה שנפלו קורבן לטרגדיות רבות, ביניהן התאבדותה של בת המשפחה בטביעה. דֶל בוחרת למקם את דרמת ההתאבדות בעיצומו של הקיץ, בחום לוהט ומטריף-דעת, אבל חוששת מכך שסיפורה לא יהיה אמין דיו, שכן כדי לטבוע בנהר הוואוואנאש המקומי המדולדל בעיצומו של הקיץ צריך המתאבד לשכב על גחונו כאילו ביקש לטבוע באמבטיה. אין זה קל להפוך מציאות לסיפור מבלי לברוח מן המציאות.

עד כמה "חיי ילדות ונשים" משקף אכן את ילדותה האמיתית של מונרו אינני יודעת, אבל האירועים והדמויות בו מאד מציאותיים: האב שמגדל שועלים כדי לפשוט את פרוותם, האם שמוכרת אנציקלופדיות מבית לבית וחולמת שבתה תגיע לאוניברסיטה, שתי הדודות הרווקות שמנהלות את משק ביתו של אחיהן הרווק, ועם מותו עוברות לנהל את משק ביתו של האח הצעיר – אבי המספרת, ושומרות על כוחן וחיוניותן בדרך שמלעיגה על מוסד הנישואין שבבריתו נכנסה האחות השלישית החולנית תמיד ואם לבת מפגרת. ב"חיי ילדות ונשים" מוסד הנישואין נעדר כל קסם. המספרת עצמה מוותרת על אהובה מכיוון שהוא דורש ממנה להיטבל לכנסייה הבפטיסטית כתנאי לנישואיהם, וחברת ילדותה נעמי המתחתנת כדי להיות כמו כולן זוכה מצדה ללא מעט בוז. ככל שהחיים בספר המציאותי הזה קשים ודבר אינו מייפה אותם לבד מיופיה של האמת, יש משהו נעים מאד בספר הזה. כמעט מתחשק לנסוע לעיירה האמיתית או הדימיונית ג'ובילי ולפגוש את כולם אישית.

Open Secrets "סודות גלויים" (Vintage, בעברית בהוצאת מודן), הספר השני של אליס מונרו שקראתי, שונה מאד מ"חיי ילדות ונשים", למרות שלכאורה הוא מתרחש באותו נוף, בעיירה קנדית קטנה ונידחת. הוא ספר הרבה יותר מתוחכם ומותח, אבל גם מאד מטריד ולעתים מזעזע. למעשה הוא הופך מטריד יותר ומזעזע יותר ככל שמתקדמים בקריאה.

מונרו מתוארת תמיד כאמנית הסיפור הקצר. לכאורה עומד כל סיפור וסיפור שלה לעצמו, אפילו ב"חיי ילדות ונשים" שנחשב בכל זאת לרומן, כי הוא בכל זאת מתאר בסדר די כרונולוגי את התבגרותה של דל מילדה לאשה צעירה, כל פרק יכול לעמוד בפני עצמו כסיפור קצר. גם ב"סודות גלויים" עומד לכאורה כל סיפור לעצמו ואפשר לקרוא את הסיפורים בכל סדר שבוחרים. חלק מן הסיפורים אפילו נראים נטולי קשר לאחרים. אבל "סודות גלויים" איננו רק אסופת סיפורים אלא רומן במסורת הרומנים האירופיים של שקיעת משפחה, משפחת דוּד Doud המיוחסת בעלת המפעל לפסנתרים שהיא גם המעסיק הגדול בעיירה. הסיפור הגדול של הקובץ, להבדיל מן הסיפורים הבודדים, מתחיל בסיפור נישואיה של לואיזה הספרנית לארתור דוד האלמן והאב לבת, שהרקע לפגישתם הוא סיפור טלנובלי לגמרי, סיפור עתיר אירועים דרמטיים ומופרכים מהסוג שטלנובלות משופעות בהם, ודוקא אהבתם ונישואיהם נטולי דרמטיות, משפחת דוּד היא האריסטוקרטיה של העיירה המתוארת בסיפור, והיא קנה המידה ומושא השאיפות של כל שאר התושבים, ונישואיה של לואיזה לארתור כמותם כנישואי סינדרלה לנסיך, הם מקפיצים את הספרנית הצנועה למעמד של אצולת העיירה, ומשמשים דוגמה לנשים אחרות, שמשתדלות באמצעות נישואיהן לטפס במעלה הסולם החברתי, כלומר להתקבל בבית משפחת דוּד, מה שהופך את העניין כולו לאירוני למדי, כי משפחת דוּד היא אצולה מקומית בעיירה נידחת, מחוץ לעיירת מגוריה גדולתה איננה ולא כלום. אלה שזוכות להינשא מעלה תרתי משמע הן דוקא אלה שאינן משתדלות במיוחד: דוֹרִי בֶּק שחיה לבדה ומקסימה מיליונר אוסטרלי בסיפוריה על החיות שהיא צדה ופושטת את עורן, ויוּנִי מורגן מתחתית הסולם החברתי בעיירה שנישאת לבנה של לואיזה ומסמנת בכך את אובדן מעמדו הצפוי, שכן כמו הנישואים מעלה גם הנישואים מטה מכתיבים את גורלו של הפרט ושל משפחתו.  את אלה שמתאמצות מדי to marry up להינשא במעלה הסולם החברתי, מענישה אליס מונרו בבעלים מדכאים: חוואי או כומר או בנו של כומר. גם הסיפור "מלון אורחים במדבר" שמתוה לעיירה עבר מיתולוגי קדום שבמרכזו ספק טרגדיה ספק רצח מיסתורי – מעשי רצח מיסתוריים שפיתרונם אירוני יחזרו גם בסיפורים אחרים בקובץ, הוא באותה מידה סיפור על משמעותם החברתית של נישואים, ועל האופן שבו הם משפיעים על עתידו ומעמדו של אדם. הדמויות ב"סודות גלויים", גברים כנשים, עסוקות בראש וראשונה במוסד הנישואים כמוסד חברתי ובמשמעויות החברתיות שלו, שעיקרן מסתכם בעולים למעלה, או יורדים למטה. לאהבה ולרגשות בכלל יש תפקיד משני מאד במערכות היחסים האלה.

כשקוראים את הסיפור a real life שאהבתי במיוחד אחרי קריאת "חיי ילדות ונשים", אי אפשר להימנע מהמחשבה שהדגם לדמותה של אשת-החיל דוֹרִי בֶּק הן הדודות הרווקות מ"חיי ילדות ונשים" החיות עם אחיהן הרווק, ששומרות על נעוריהן ברווקותן היעילה להפליא, כאשר הן מקדישות את חייהן לשירות אחיהן הבנים, שלא זכו ברעיה,או לא זכו ברעיה שהולמת את אמות-המידה שלהן. דורי בק מתחתנת אחרי מות אחיה, ואחרי שנים שבהן הזניחה לחלוטין את ביתה בהעדר גבר לטפל בו, שכן ככל שדורי היא אשה עצמאית, חזקה ומדהימה, עדיין מטרת חייה היא לטפל בגבר, ואליס מונרו משיאה אותה, לא בלי היסוסים וחרטות מצדה, למיליונר אוסטרלי חביב שמת במהרה ומותיר אותה בעלת הון. את מיוריאל הזנזונת ונטולת הנימוסים היא משיאה דוקא לכומר. כל אשה והגבר הראוי לה, מין גאוה ודיעה קדומה או על תבונה ורגישות – הכמרים נושאים בתפקיד הגרועים שבבעלים, בעלי ההון בדוגמת דרסי הם הפרס.

סיפוריה של מונרו, גם כאשר עלילותיהם טלנובליות, אינם יכולים להיות זולים - הם שנונים מדי, דמויותיהם חיות מדי, האנשים האמיתיים המשמשים להם דגם נוכחים בסיפור בכל מוחשיותם, והרקע העיירתי הנידח מגחיך גם את הגדוּלה בהקשרה הקטנוני ביותר, ובכל זאת משהו מטריד מאד בכל מערכות הנישואים בספר, כמו היבטים אחרים בסיפורים שאף הם מטרידים לא פחות – אופיים האפל של האנשים משתקף בספר במיוחד דרך מוסד הנישואים ובאופן שהוא מתואר בו, במיוחד האופן שבו מהווים הנישואים יותר מכל דבר אחר אמצעי למוביליות חברתית, ובתור שכאלה אי אפשר להתעלם מאופיים כפרס או כעונש. אם "חיי ילדות ונשים" מציב את הרווקות כחלופה לא רעה בכלל לחיי נשים, הרי הנשים ב"סודות גלויים" אנוסות כולן להתחתן, רווקוּת איננה מתקבלת על הדעת, רווקוּת היא רק מצב של התכוננות לנישואים. אף לא אשה אחת, גם לא איש ב"סודות גלויים" מגיע למשהו בחייו בזכות עצמו, באמצעות עבודתו או כישוריו: כולם עולים ויורדים על פי נישואיהם, רק הנישואים אומרת לדורי חברתה מיליסנט, יעניקו לה "חיים אמיתיים", למרות שברור לכל כי סיפור הנישואים הזה לגמרי מופרך על פניו, כשם שברור שלדורי, כפי שהיא עצמה אומרת, כבר יש "חיים אמיתיים", וזה בדיוק מה שמקסים כל כך את המיליונר האוסטרלי, האמיתיות של דורי, שעיסוקיה ותחביביה מאד בלתי נשיים, למרות שחברתה מיליסנט מוכנה להישבע שמה שבאמת הקסים את המיליונר האוסטרלי הוא נימוסי השולחן של דורי, ונימוסי שולחן הם עניין ראוי לנשים יותר מציד. מיליסנט המתאוה לעלות בסולם החברתי ובוחרת את בעלה בקפידה למטרה זו בדיוק היא האתנחתא הקומית בסיפור, זו שחותרת כל חייה ואיננה מצליחה להתקבל כבת ביתה של האצולה המקומית – משפחת דוּד ממפעל הפסנתרים, שהרי נישאה אך ורק לחוואי. הסיפור הזה משעשע כל כך, ובכל זאת יש בו אמירה קודרת על גורלן של נשים, על גורל אנשים בכלל.

ככל שסיפוריה של אליס מונרו נושאים את ניחוח המודרניות, ומתרחשים בעיקר בשנים שבין המלחמות ובמלחמת העולם השנייה, כתיבתה היא במסורת הרומן האירופי הישן, שעוסק בעלייתן ונפילתן של משפחות אצולה, ובפוליטיקה של הנישואים. יתרונם של שני הנושאים האלה הוא האפשרות שהם מעניקים לחתך רוחב של החברה, לשרטוטן והארתן של השכבות החברתיות והיחסים החברתיים, לציורם של המעמדות החברתיים והדינמיקה ביניהם. לקרוא כל אחד מסיפוריה לעצמו מבלי לראות את הסיפור הגדול, את האופן שבו המשפחה עולה ומחזיקה מעמד ומידרדרת, ואת ההרס הפיזי שמלווה את ההידרדרות הזו, זו החמצה, למרות שכל אחד מהסיפורים בנוי כמעט כסיפור בלשי, למרות שהסופרת מניחה לדמויות מישנה להביע את דעתן על הגיבורים, ובכך הם פוטרים אותה מלהביע את דעתה ישירות, אליס מונרו משאירה לקורא לסיים את המלאכה, לקשור את החוטים שבין הסיפורים ולעקוב אחר סיפור עלייתה ונפילתה של משפחת דוּד שהוא סיפור טוויתה ופרימתה של הרקמה האנושית בעיירה קטנה בסְפָר הקנדי, שגם לאחר שנבנתה ועמדה על תילה נותרה עיירה קטנה, אבל העתיקה מאירופה במלואה את תבנית המעמדות החברתיים ובתוך הבנייה החדשה בסְפָר הקנדי בנתה את שכפולה של תמונת המעמדות של היבשת הישנה כך שדגל היוניון ג'ק על שולחנו של הדוד קרייג הוא נלעג ונכון בה בעת – העיירה קַרסְטֵירס היא שלוחה רחוקה של בריטניה, אבל היא גם בריטניה בקליפת אגוז בשיטת המעמדות שלה, ביחסי הכוחות החברתיים שלה, בתפיסת המציאות שלה. ג'יין אוסטין יכלה בהחלט לחוש שם בבית.

ספר תרגומי קפקא שלי