סופרוומן היא קופאית

אתמול ראיתי בערוץ 10 את סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי "סופרוומן", שהשם שלו מאד מטעה. אולי השם מתייחס לנלה האחראית על הקופאיות בסופרמרקט, שמנסה להיות אמא של הקופאיות מול המנהל של הסניף, שהוא כמובן גבר ומקבל משכורת טובה ולא שכר מינימום בקושי כמו הקופאיות, אם כי גם הוא כמובן חוליה בשרשרת שיש בה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם והוא רק מבצע את מדיניות הבעלים, והוא לא רוצה לפטר קצב שהוא גבר גדול וחזק שמתמחה בשימוש מיומן בסכין וגרזן ולא מומלץ להתנהג אליו כמו שמתנהגים לקופאיות. אמנון דנקנר כתב פעם על הסופרמרקטים שיש בהם מר פלוני המנהל הבלתי נראה ויש שולה שקוראים לה רק שולה אבל ברור לגמרי שהיא בעצם עמוד השידרה של העסק ובלעדיה הכל יתמוטט. מאז היתה עלייה מרוסיה ולשולה קוראים נלה או ילנה או לובה וחוץ מזה שום דבר לא השתנה. נלה מנסה להסביר למנהל שאם ימשיכו עוד ועוד לקצץ במשכורת הרעב של הקופאיות הן תעזובנה, אבל המנהל לא חושש מזה. על השאלה של נלה למה קופאיות עובדות בקואופ הוא עונה שזה מה שהן יודעות לעשות, מה שנשמע כל כך אירוני כששומעים את סיפורי החיים של הקופאיות, למשל לארה שהיתה ברוסיה מרצה באוניברסיטה ללימודים ביטחוניים ובהתחלה לא נתנו לה לצאת מרוסיה, ואולי היה עדיף לה אם לא היו נותנים לה לצאת לישראל והיא היתה נשארת מרצה באוניברסיטה עם סיווג ביטחוני גבוה ומשכורת טובה והרבה כבוד. לארה מספרת שהיא בכתה כשהם עזבו את רוסיה, כי היא ידעה שבישראל היא לא תמצא עבודה כזאת. לארה אומרת שפה העבודה כקופאית קשה לה והסטטוס החברתי שלה נמוך, אבל גם ככה אפשר לחיות, והיא מורחת אודם ומסתרקת ומנסה להיראות טוב, כי אולי בישראל לא נותנים ללארה כבוד, אבל יש ללארה כבוד עצמי, ואת זה אי אפשר לקחת מבן-אדם שיש לו את זה. גם ליוליה יש כבוד עצמי, למרות שליוליה אף פעם לא היו חיים קלים או טובים, והיא מתפוצצת כשלקוחה אומרת לה שתדע את המקום שלה. יוליה רוצה לחשוב שאין לה מה להפסיד אם יפטרו אותה מהעבודה בסופרמרקט עם משכורת הרעב, אבל בכל זאת היא מאד מפחדת שיפטרו אותה ובכלל לא יהיה לה כלום. גם ברוסיה יוליה חשבה שאין לה מה להפסיד, שבישראל יהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא קרה, והמחשבה אולי היה עדיף לה להישאר ברוסיה מענה אותה, למרות שהיא מדליקה סיגריה ומנסה להניס את המחשבה הזאת. יוליה איננה רוצה שירחמו עליה והיא מאד מנסה לעמוד על הרגליים של עצמה ומאד מביך אותה שנלה דוחפת לה כסף שתיקח, למרות שלנלה נשבר הלב לראות את יוליה וגם כשצופים בסרט והרבה אחרי שמסיימים לצפות בו העיניים העצובות של יוליה והדמעה שנוזלת מהן נשארות בראש ולא יוצאות ממנו. נלה מדברת על ישראלים גויים כמונו, אלה נשים שהגיעו לישראל עם בעלים יהודים או ילדים מבעל יהודי אבל הן לא מכאן ואין להן פה אף אחד שיוכל לעזור להן. אפילו המשפחה שלהן שם ברוסיה. פה המשפחה שלהן הן הקופאיות האחרות, ולכן מקום העבודה הכל כך מדכא הזה הוא גם נקודת האור בחייהן, כמו שאומר יניב הצעיר כל כך שכבר חלה בסרטן והבריא אבל אז שקע בדיכאון שממנו הוא מתקשה לצאת: כשאנשים במצב חרא לפעמים הם עוזרים אחד לשני. כל הקופאיות אוהבות את יניב ונלה דואגת לו כמו אם ואומרת לו שיפסיק לחפש מקום אחר כי פה טוב לו ואוהבים אותו. כשרואים סרט כזה לא יודעים מה לחשוב, אם להיות עצובים או לשמוח, כי הגורל של האנשים בסרט כל כך קשה, אבל הם אנשים חכמים וטובים שעוזרים אחד לשני, ולפחות לאלה ודימא יש סוף טוב כשדימא מגיע סופסוף מאוזבקיסטן ואלה שפחדה שבשנה הארוכה שבה לא נתנו לדימא הרוסי אשרה לישראל למרות שהם נישאו באוזבקיסטן הוא ישכח אותה ויעזוב אותה וימצא אשה אחרת נוכחה שדימא באמת באמת אוהב אותה ובא לחיות איתה בישראל ונלה רצה לבחירות לועד כדי שיראו את הקופאיות, אבל הסרט נגמר מבלי שיודעים אם היא באמת נבחרה ואם התחילו לראות את הקופאיות, רק רואים את הקופאיות נוסעות במכונית שנלה נוהגת בה כי נלה היא מנהיגה, ולאנשים כמו נלה שום דבר לא יכול להוריד את הראש, הם נשארים מנהיגים ובני אדם בכל מצב. אבל מה שהכי נשאר בראש מהסרט זו יוליה שיושבת ליד הבן שלה אהרן ומזילה דמעה, ואהרן מביט בה בצער בזווית העין ושותק, למרות שיוליה מנסה שהוא לא יראה שהיא בוכה. יוליה מודאגת מכך שאהרן לא מספיק שאפתן ורק רוצה להיות אדם פשוט, אבל אולי זה הלקח שאהרן הנער למד בחיים: שאנשים פשוטים הם טובים יותר, אמיתיים יותר והגונים יותר, זה אולי לקח פשטני, אבל כשרואים באותו שבוע את "סופרוומן" וגם פרקים של "מעושרות", ומסתכלים על הנשים העשירות והריקניות האלה שאינן חדלות להתפעל מעצמן ומהמאמץ היומי שהן משקיעות בפילאטיס ובטיפוח עצמי ובקניות ראווה ובעשיית רושם ובשירי הלל לעצמן, עד כדי כך שאפילו אין להן זמן לבלות עם הילדים העצובים שלהן, קשה להתחמק מהתחושה שהדרך למלכות השמיים היא דרכם של העניים, ושהעשירים הם בעיקר גמל אדיר-ממדים וסר-טעם שתקוע בקוף המחט.