הקהילה האפריקאית היא מציאות

אמרו לי שאגיע יותר מהר מן התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, ושכדאי שאלך ברגל, אז אחרי שנים שבהן פחדתי להגיע לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב חזרתי לנסוע לשם. בקומה הששית שבה עוצר האוטובוס מירושלים היו רוב האנשים לבנים, אבל כשהגעתי לתחנת קו חמש שמתי לב שאני הלבנה היחידה. אז הבחנתי שיש עוד בחורה לבנה ששותה קפה על הספסל. אחרי כמה דקות היא נכנסה לתוך המרפאה הסמוכה והתברר שהיא עובדת שם, אבל כל החולים שהמתינו שם בתור, מעט גברים והרבה אמהות צעירות עם ילדים ותינוקות בעגלה, היו אפריקאים. בפעם הקודמת, כשירדתי לרחוב והלכתי ברגל דרך גן לוינסקי, ראיתי כמעט אך ורק אנשים שחורים, כאלה שמוכרים בחנויות וכאלה שהולכים ברחוב וכאלה שיושבים בגן לוינסקי בחבורות. הקהילה האפריקאית בדרום תל-אביב היא קהילה ענקית שיש לה רקמת חיים משלה. אלה כבר לא מהגרים זה מקרוב באו ולא אוסף של פרטים חסרי קשר. זוהי קהילה גדולה מאד של אנשים שחיים בישראל יותר או פחות שנים, זה כבר לא משנה. לקהילות יש כוח של קהילות, בין אם הן חדשות ובין אם הן ותיקות. גם העובדים הזרים שהובאו מן הפיליפינים ותאילנד במחשבה טפשית שאפשר לנצל אנשים ממדינות עניות לעבודות קשות בשכר מגוחך ואז לשלח אותם חזרה לארצותיהם, העובדים הזרים הם מזמן עוד קהילה ישראלית שחלקם נישאו לישראלים, חלקם נישאו בינם לבין עצמם, ורבים מילדיהם נולדו כאן ואינם מכירים שום ארצות אחרות.

את מחיר התיישבותם של המהגרים בישראל, כמו בכל מדינה אחרת, משלמות תמיד השכבות החלשות ביותר – אלה שידם אינה משגת לעקור משכונות העוני, שבהן מתיישבים המהגרים, אלה שהמהגרים שמוכנים לעבוד בשכר רעב מתחרים בהם על מישרות. לכן קליטת מהגרים היא תמיד שדה-קרב בין קבוצות חברתיות, וקרקע נוחה למסיתים ומבקשי הון פוליטי. תהא אשר תהא עמדתו של אדם, הוא יוכל לטעון לצדקתו, כי סבלם של המהגרים וגם סבלם של העניים החיים בשכנותם הוא בשני המקרים סבל של אמת.

אבל מעבר למוסר ולעמדות הפוליטיות יש מציאות: לדבר על לסלק מכאן את הקהילה האפריקאית שנטועה כעת בדרום תל-אביב פירושו שלא להכיר במציאות. גם הניסיונות למרר את חייהם כדי שיעזבו מרצונם, מעבר להיותם מרושעים ובלתי אנושיים, הם מטופשים. לרוב האנשים האלה אין לאן ללכת ומספרם הגדול הופך את הדיבורים על סילוקם מכאן, מעבר למרכיב ההסתה וחוסר-האנושיות שבכך, ללהג ריק: הקהילה האפריקאית, כמו קהילת העובדים הזרים ממזרח אסיה, כמו העולים מרוסיה ומאתיופיה או מכל מדינה אחרת, כמו כולנו פחות או יותר שאם איננו מהגרים בעצמנו הננו בני ונכדי מהגרים: עכשיו אנחנו חיים כאן, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו, ומדינת ישראל, כמו שכנותיה, צריכה להכיר בעובדת קיומנו כאן, ובכך שקיומנו כאן הוא עובדה.

לכן דיבוריהם של ראש הממשלה ושר-הפנים, שנועדו ככל הנראה לקרוץ לחסידיהם של מירי רגב ומרעיה, הם דיבורים ריקים. מדינת ישראל שקמה כדי להעניק מקלט לעם היהודי הנרדף צריכה להכיר במציאות של שנות האלפיים: שכבר אין בעולם מדינות הומוגניות מבחינה אתנית, ואין גבולות עמידים בפני מהגרים מכל העולם, ומדינה צריכה להיות איומה ונוראה באמת כדי שאנשים רק יברחו ממנה ולא יהגרו אליה, וישראל למרבה השמחה איננה מדינה כזאת, אלא היא מדינה שדי נעים לחיות בה, למרות מגרעותיה, ולכן אנשים מכל העולם רוצים לבוא ולחיות בה: חלקם מפני שהם יהודים שרוצים לחיות במדינה יהודית, חלקם מפני שהם ערבים פלשתינים שרוצים לחיות בקרב הציבור הערבי במדינת ישראל, חלקם מפני שהם עניים מאד או נמלטים ממדינות ששוררת בהן מלחמת אזרחים והחיים בהן בלתי נסבלים, ולפעמים מכמה וכמה סיבות. הם מגיעים לכאן, ואפשר להגביל את כניסת חלק מהם, אבל אי אפשר למנוע כליל את כניסתם ובוודאי שאי אפשר לגרש אלפים ורבבות אנשים שכבר הגיעו וכבר התיישבו כאן.

המציאות הזאת מחייבת אותנו לחשוב על מדינתנו אחרת מכפי שחונכנו. חונכנו לכך שנחיה במדינה יהודית חלוצית, שהעלייה אליה היא צו מוסרי בלי קשר להנאה מן החיים בארץ לכשעצמם, והיא נועדה לאפשר קיום יהודי מוגן, אבל אנו חיים במדינה שכבר מזמן איננה מדינת חלוצים, אלא מדינת שפע משגשגת, שאנשים מכל קצוי העולם נמשכים לחיות בה מפני שהחיים בה טובים, או לפחות טובים דיים או יחסית לארצותיהם, ולכן המדינה שלנו, לא רק שעליה להכיר בעובדה שהיא הוקמה בארצו של עם ערבי פלשתיני שיש לו זכויות ראשונים לחיות בה, אלא שהיא איננה מתחם סגור אלא מקום דינמי שאוכלוסייתו מתעצבת ומשתנה כל הזמן על פי לחציה של האוכלוסיה המתדפקת על שערינו ומתיישבת בקרבנו, וכמובן שעלינו להכיר בכך שקיומן של קבוצות אוכלוסיה נבדלות ושונות ברקען, שפתן, אמונותיהן ותרבותן, הוא רקע לעימותים וסכסוכים בין קבוצות האוכלוסיה השונות.

ראש ממשלתנו וגם שריו מצטיינים מאד בלהג והרבה פחות במעשה, אבל תפקידה של ממשלה אחראית איננו ללהג ובוודאי שלא להסית, אלא לחפש פתרונות מעשיים שיאפשרו לקהילות השונות, שקיומן כאן הוא עובדה, לחיות בדו-קיום זו לצד זו. תפקידה של הממשלה ותפקיד כל הרשויות הוא למתן את החיכוכים, לסייע לנזקקים מכל הקהילות ולמצוא פתרונות מעשיים. קריאות ותכניות הבל לסילוק הזרים מפה אינן רק מרושעות – הן מופרכות ולא מעשיות ואינן אלא להג ריק שנוטה לגלוש להסתה ממש. עדיף למנהיגינו לדבר פחות ולעבוד יותר: במקום להקים בתי סוהר ומחנות מעצר שרק המחשבה עליהם מעוררת חלחלה, מוטב שיבדקו אפשרות ליישוב המהגרים במושבים חקלאיים ובערים נוספות, מוטב שיניחו להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד, כנגד האלימות הגואה בדרום-תל-אביב דרושה נוכחות משטרתית מוגברת וגם סיוע של גורמי הרווחה – כל אלה כמובן עולים כסף ונוגדים את האידיאולוגיה הרפובליקנית של נתניהו שמדינה צריכה להשקיע רק בביטחון – יותר ויותר בביטחון - ואת כל שאר התחומים צריך להזניח ולייבש – אבל יש מציאות, ולמציאות יש כוח משלה, וגם אם הממשלה תתעקש להתעלם ממנה ולנסות לקנות את לב בוחריה בתעמולה ריקה מתוכן, המציאות רק תחזור ותחבוט בפניה ביתר עוצמה.