כבר מותר לדבר יידיש

היום חשבתי הרבה על שולמית אלוני בגלל שני טקסטים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ", אחד הספד של בנה אודי אלוני שהוא טקסט מאד מרגש וכתוב באהבה גדולה ובצער גדול, והשני מכתב של דרורה ברעם שכתוב גם הוא באהבה גדולה ובצער גדול, ושניהם טקסטים אישיים מאד ומעוררים הרבה מחשבות. אלוני מספר כיצד מצא אהבה ורוך באמו דוקא בימיה האחרונים, כאשר דיברה יידיש וביקשה לשמוע את השיר האהוב רייזל'ה, ודרורה ברעם מספרת על הימים שבהם היתה קרובה לשולמית אלוני ואהובה עליה, ומספרת שהיא זוכרת אותה לטובה, למרות שרבים במגזר הדתי שאליו היא משתייכת כיום שונאים את שולמית אלוני.

אני יודעת שיש הרבה שנאה לשולמית אלוני במיוחד בין אנשי ש"ס, והיריבות הפוליטית דוקא בין מר"ץ לש"ס היא סיפור ידוע, גם מפני שבזמנו שתיהן היו מפלגות בגודל דומה ולשון מאזניים, מה שהציב אותן זו כנגד זו. זה גם לא סוד שמעבר לעימות האידיאולוגי המוצהר בין מר"ץ החילונית לש"ס הדתית יש הרבה דם רע שמקורו בעימות העדתי בין אשכנזים למזרחיים, מה שהופך כל אחת מהמפלגות האלה וגם את מנהיגיהן לאיקונה נגדית שממקדת שנאה עצומה אצל השנייה. לכן לא התפלאתי לשמוע באוטובוס הביתה חזרה משוק מחנה-יהודה שני גברים מזוקנים וחובשי-כיפה שדיברו ביום מותה של אלוני על שולמית, איזה מנוולת היתה. מה שכן הפליא אותי זו הסיבה שציין אחד מהם בפני רעהו: "היא אמרה שיהושע היה אכזרי". הוא התכוון ליהושע בן-נון, שנדמה לי שגם התנ"ך מתייחס אליו בהסתייגות מסוימת, אם כי אולי זו תחושתי שלי, מכל מקום מעולם לא הפך לדמות מרכזית בתודעתנו הלאומית כמו המנהיג הטראגי משה רבנו, שמנגד ראה את הארץ ואליה לא בא, שגם דמותו בתנ"ך היא דמות רבת-סתירות. נדמה שבכלל רוב מנהיגנו המיתולוגיים – למשל דוד המלך ושלמה המלך – הן דמויות די בעייתיות מהרבה בחינות. בכל אופן התפלאתי שהדובר ציין לגנותה של אלוני שאמרה שיהושע בן-נון היה אכזרי, ולא את יחסה למשל לעובדיה יוסף, שהיה בוודאי דמות ממשית יותר בחיי הדובר מיהושע בן-נון. אבל אולי אנשי ש"ס, בדיוק כמו אנשי מר"ץ, אוהבים לתלות את רגשותיהם במשהו מימי התנ"ך שנשמע מאד אידיאולוגי ולא בדברים קרובים ומוכרים. או אולי בעצם ראה האיש באמירתה של אלוני על יהושע בן-נון אמירה עלינו היום, כי אחר כך דיבר על כך שמי שתוקפים אותו חייב להתגונן.

כאשר דמויות ציבוריות הולכות לעולמן מרבים לדבר על הפער שבין דמותם הציבורית לבין דמותם הפרטית, זו שמוכרת לקרוביהם ואוהביהם, על היחס שבין האדם הממשי לבין האיקונה. אבל מתי אדם הוא פרטי ומתי ציבורי לא תמיד קל לדעת, ולא תמיד קל להבחין. וגם יחסנו לאנשים שכולנו מכירים כי הם חשובים ומפורסמים, מתי הוא יחס כללי ומתי יחס פרטי, למרות שאיננו מכירים אותם אישית?

כי מאמרו של אודי אלוני הוא פרטי אבל גם ציבורי: היום הכנעניות כבר איננה באופנה, המלחמה למען הלשון העברית נתפסת כסוג של לאומנות, כמוה גם שלילת הגולה. אולי נוח היה לאודי אלוני עם אמו שחזרה לשפת אמה היידיש והיתה לרגע קט לפני מותה יהודיה גלותית יותר משהיתה לביאה ציונית לוחמת, שבין ידידיה הותיקים מן הפלמ"ח היה גם רחבעם זאבי. היום הגלות חוזרת לאופנה, והחזרה ליידיש אף היא הצהרה פוליטית, כל עוד היא חילונית בעיקרה, כמו בשירו החביב והממזרי של מרדכי גבירטיג רייזלה, שתרגומו המוכר לעברית כמנהג העברית קצת בוטה וחריף יותר מן המקור. רייזלה שבשיר היא בחורה מבית דתי. גם אמי היתה כזאת, והתאמצה למחוק כל סימן לדתיותה כדי להתקבל בחברה הציונית החילונית. לי זה כבר לא נחוץ ולא אכפת. האם שולמית אלוני ניסתה כמו אמי למחוק מזהותה את הגלות, האם משום כך היה יחסה לדת כל כך מר ומסוכסך, והאם היה בו גם מרכיב חברתי, מעמדי, מגזרי, שלא יכול היה לשאת את הדתיים ואת הדת כי הזכירו לה משהו שממנו ברחה?

דרורה ברעם מספרת במכתבה כמה אהבה אותה שולמית אלוני בילדותה ובצעירותה, כבתו הקטנה של השר משה ברעם, וכאוהדת צעירה של מר"ץ, שהתרחקה מאביה המפא"יניק והלכה שבי אחר אלוני. ואז:

"עברו שנים, חזרתי בתשובה סמוך למותה של בתי בת השלוש, שולה ראתה אותי במטפחת (היא קראה לזה סמרטוט), לא יכלה להבין את גודל המהפך שעברתי ושאלה איזה אסון קרה במשפחה שלנו. כשענו לה שהילדה היתה חולה, היא ענתה: לא לאסון הזה התכוונתי, אלא לאסון שדרורה היקרה לי מאד חזרה בתשובה. מאז, שלום-שלום, בקושי דיברה אתי",

ומיד היא אומרת שלמרות זאת היא זוכרת אותה באהבה רבה, ואני מאמינה לה, אבל חשבתי שאולי כתבה גם מתוך עלבון, אולי חשבה שלא ראוי היה לשולמית אלוני לנהוג בה בקשיות לב כזו לאחר שחזרה בתשובה, אולי רצתה גם להזכיר למי שצריך, שהיתה מקורבת אליה מאד בצעירותה, בטרם חזרה בתשובה, בטרם עברה להתגורר בהתנחלות בית-אל, אולי רצתה בעצם לומר שגם אם כבר אין מקבלים אותה ואין אוהבים אותה במשפחה, היא עדיין חלק מן המשפחה.

יותר מהכל היה יחסם של הורינו לדת ולדתיות, של עצמם ושל אחרים, יחס של אי-נוחות, אימה, חרדה, מבוכה, בושה. הם מרדו בהוריהם, והמרד הזה היה בנפשם. לנו הוא לא אמר דבר. אנחנו אהבנו את סבא וסבתא ואת היידיש שבפיהם. היא כבר היתה שפה גוססת, השירים שפעם כיכבו על במות ותקליטי ויניל הפכו לשירי ערש לנכדים, ולא היתה לנו כבר סיבה למרוד נגדה, גם לא להתבייש בה.

ככל שהורינו מזדקנים חוזרת הגלות ועולה בהם כמו מימי ימת החולה המיובשת שעולים ומציפים ומזכירים את כוחם הבלתי מנוצח של איתני טבע מדוכאים. כבר אין בכוח הקשישים לדכא את הגלות המתפרצת וחושפת את המהות והזהות שחיים שלמים לחמו להסתיר ולמחוק. אבל עדיין השנאות, הבושות, המבוכות, תוססות בכל מקום. קשה לשכוח ובלתי אפשרי למחוק את המבוכה והבושה, את העלבונות ואת השנאה. מותר כבר לדבר יידיש ולשיר שירים ביידיש, כמו שמותר כבר לשמוע שירים בערבית. אולי פעם אפשר יהיה לקבל בטבעיות וללא שנאה גם כיסוי ראש ואמונה באלהים, או אי אמונה באלהים. אולי הפוליטי יהפוך לאישי.

תרגום מלות השיר רייזל'ה

ספר תרגומי קפקא שלי