לשם מה?

מיום ליום מערכת הבחירות מבחילה אותי יותר ויותר, וזה לא רק בגלל סרטון אנטישמי של מתנחלים, או אמירה מכוערת של מועמדים, או התערבות בלתי ראויה של ראש הממשלה במה שאיננו צריך להתערב בו, זו תחושה עמוקה של יאוש ואכזבה מהכל, זה העדר מוחלט של שמחה ושל אמונה ביכולת לשנות, זה ריח הריקבון שפושה לא רק במים העומדים אלא מחלחל גם אל המים הזורמים, אל כל מה שלכאורה חי ומתחדש. קחו למשל את רשימת מפלגת העבודה, כל כך צעירה ורעננה ומבטיחה. איפה כל הפנים הצעירות והמשמחות האלה? מדוע כל מה שרואים בכל מקום זה את הרצוג ולבני מתרוצצים יד ביד כמו ביבי ושרה בימי שילוב הידיים, שגם הם כבר חדלו מהם מזמן, כשהבינו כמה נמאס? מדוע הפרצוף שאמור לייצג את מפלגת העבודה הוא הפרופסור מנואל טרכטנברג, שנתניהו מינה כדי לשכך את המחאה שסערה ברחובות, ולקבור אותה? כיצד יכול היה מישהו לחשוב שציבור הבוחרים שהעלה לראש הרשימה את שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר ואיציק שמולי, יֵצא בריקודים למועמדותו של טרכטנברג, שדרש שיריון ומועמדות למישרת שר האוצר, כאילו לא היה במפלגת העבודה אדם כמו הפרופסור אבישי ברוורמן – טוב, הוא הלך הביתה. הוא היה רק חבר מהשורה שהתמודד בפריימריס ונבחר, לא משוריין, ולא נאמן על בנימין נתניהו וכמובן על ציפי לבני, שהרצוג הביא כדי לקבור את כל מה שהיה יפה ומושך במפלגת העבודה, ולא הותיר ממנה דבר, אפילו לא את השם. עם כולם הרצוג מתייעץ, עם הפרסומאים, והסוקרים, והמומחים לבחירות, ועם ציפי לבני וציפי לבני, הוא אפילו אמר כמה זה טוב שיש לו עם מי להתייעץ, כי עם נבחרי מפלגתו בפריימריס אין לו שום כוונה להתייעץ, לא עם שלי יחימוביץ' ולא עם הפרופסור יוסי יונה, אפילו לא עם איתן כבל שתמך במועמדותו לראשות המפלגה. במקום מפלגה יש לו את ציפי לבני, והיא קובעת מי יהיה שר האוצר, מה יהיה המצע הכלכלי של המפלגה שמתיימרת לשנות את סדר היום לחברתי-כלכלי, ואם יתמכו בפסילת חנין זועבי, ומה תהיה סיסמת הבחירות, שכאילו מכילה את כולם, "זה אנחנו או הוא", אבל "אנחנו" הם הרצוג ולבני, כאילו אין מפלגת עבודה, כאילו רק הם קיימים, וזה נקרא לאבד את הנשמה, זה מה שקורה לפעמים לאנשים כשהם מאד רוצים להשיג משהו, מישרה או כבוד או כסף, שהם מאבדים את הנשמה, שוכחים מי הם ומאין הם באו, ושוכחים לשם מה הם רוצים את הדבר שלמענו מכרו את נשמתם, מפקירים את הסירה כדי לתפוס את המשוט, ואינם יכולים אלא לטבוע, כי כדי להגיע לאנשהו צריך לזכור מי אתה, מה מטרתך ומי הם חבריך לדרך, ואם שוכחים את זה, הכל הופך ריק וחסר-טעם, וכך נותר להרצוג רק למלמל כאחוז-דיבוק: "אני ארכיב את הממשלה הבאה, אני ארכיב את הממשלה הבאה", ואולי הוא אפילו מאמין בכך, והבעיה איננה שהאמירה הזו לא תתממש ככל הנראה – מותר לשאוף לניצחון גם אם הסיכויים קלושים – הבעיה היא שנדמה שהרצוג שכח בכלל מטעם מי הוא רץ לראשות הממשלה, ובשביל מי הוא רץ לשם, ובעיקר לשם מה.