כשפירסמתי את הפוסט על מחקר "הנעל במשטר הנאצי" של
ההיסטוריונית ד"ר אנה סודרוב, ידעתי שאחד הניצולים מ"קומנדו רצי
הנעליים" חי בחיפה, אבל רק כמה ימים אחר כך התברר לי שמדובר באמיל פרקש, מי
שהיה בראשית שנות החמישים אלוף ישראל בהתעמלות מכשירים, ובמשך עשרות שנים מורה
לספורט בבית-הספר בסמ"ת ליד הטכניון וגם בטכניון, ואלה רק חלק מפעילויותיו
לקידום הספורט בישראל. אמיל שנולד בשנת 1929 בעיר ז'ילינה בסלובקיה כצעיר מבין
חמישה ילדים, שירת אחרי המלחמה בצבא הצ'כי והיה חבר בנבחרת סלובקיה בהתעמלות
מכשירים. לישראל עלה בשנת 1949 במסגרת הסכם בין ישראל לצ'כוסלובקיה, מדינה שהגישה
לישראל סיוע צבאי חיוני בימי הקמת המדינה. ההסכם איפשר למשרתים בצבא הצ'כוסלובקי
לשרת בצבא הישראלי, ואמיל התנדב מיד לשרת בחיל האוויר ובילה חמש שנים בתל-נוף
כחשמלאי מטוסים, שם היה גם מהראשונים לעבור קורס צניחה, והתעמל ב"ברית מכבי
עתיד" בתל-אביב, משם הגיע לנבחרת ההתעמלות של ישראל ולאליפויות. בעקבות
התנדבותו של אמיל לצבא הישראלי, שגרמה לו לקשור את חייו עם מדינת ישראל, ויתרו גם
הוריו ואחיו על תכניתם להגר לארצות הברית, והגיעו כולם לישראל. אחיו דוד (דז'ו),
שסיים את בית הספר הגבוה לספורט בקלן, היה לימים מאמן מכבי חיפה בכדורגל. היו
לאמיל עוד שני אחים, וגם אחות ואחיינית שניספו בשואה. שני אחיו הגדולים ארפד ובלה
היו גולשי סקי בנבחרת הסקי הצ'כוסלובקית. הם נלקחו לעבודת כפייה ומתו. אחותו
הבכורה פפי רוזנצוויג ובתה התינוקת אריקה נרצחו בתאי-הגזים באושוויץ. גם בעלה של
האחות נרצח.
ביום שני האחרון נפגשתי עם אמיל בביתו בחיפה, וביקשתי מכתב
"הארץ" עפר אדרת שיתלווה אליי לפגישה. ביום ששי, 6 בפברואר, פירסם עפר
כתבה על אמיל, שמספרת את סיפורו.
מטבע הדברים, לא כל מה שסיפר לנו אמיל, בפגישה ובשיחות טלפון נוספות,
יכול היה להיכנס לכתבה בעיתון, שעסקה גם בקשר שיצרה עם אמיל לאחרונה הד"ר
דורותי פרוידנברג, מיורשות חברת פרוידנברג, כיום קונצרן ענק, אחת החברות שהפיקו תועלת
מ"רצי הנעליים". אני רוצה להביא כאן בצורה שלמה ככל שאוכל את סיפור השואה
של אמיל, כפי ששמעתי והבנתי אותו ממנו, ומנקודת ראותו שלו, שאני מייחסת לה חשיבות
רבה. בסיפור השואה של אמיל תקופת היותו "רץ נעליים" היא רק חלק אחד בסיפור,
ולא הגרוע ביותר. אמיל שרד חמישה מחנות ריכוז: נובאקי, סֶרֶד, זכסנהאוזן, ברגן-בלזן
ודכאו. כמה פעמים כמעט מת וניצל בזכות תושייתו או בזכות הופעתו של אדם שעזר לו
והצילו ממוות. הכי גרוע היה בברגן-בלזן, הוא חוזר ואומר. הזיכרונות משם מענים אותו
בלילות. הוא נועץ ברופאים, אך אלה לא מצאו מזור לסיוטים הפוקדים אותו. אמיל מאמין
שכושרו הגופני והיותו ספורטאי כבר מגיל שש, אז החל להתעמל באגודת
"סוקול" – אחד משני היהודים
היחידים שנתקבלו ל"סוקול" – מילאו תפקיד מפתח בהישארותו בחיים, למרות כל
מה שעבר בשואה. "תמיד הייתי הילד הכי חזק בכיתה", הוא מספר. כבר בגיל
צעיר הצטיין בהתעמלות על מכשירים.
באפריל 1942 נלקחו אחיו הגדולים של אמיל, ארפד ובלה, וגם בעלה של
אחותו, לעבודת כפייה ויותר לא שמע מהם. ביוני שולחה אחותו פפי עם בתה התינוקת
אריקה לאושוויץ ונרצחה מיד בתאי-הגזים. זה הפצע הגדול ביותר בלבו של אמיל, והוא
מראה לנו שוב ושוב את תמונותיה של פפי בחתונתה ועם בעלה ובתה הפעוטה. אמיל נכלא עם
הוריו ואחיו דוד במחנה נובאקי, שם עבד בתיקון מכונות תפירה. אחיו היה ממארגני המחתרת
במחנה. באוגוסט 1944 פרטיזנים סלובקים שיחררו את המחנה, ואז נמלטו אביו ואחיו יחד
עם הפרטיזנים, ואילו אמיל ואמו מצאו מקלט בבית איכרה בכפר קטן, כשהם מתחזים
לנוצרים. הם נתפסו בידי הגרמנים והועברו למחנה סרד, לשם הובא גם אחיו דוד שאף הוא
נתפס. מסרד הועברה אמו למחנה הריכוז ראוונסבריק, ואילו אמיל ודוד הועברו בקרונות
לזכסנהאוזן. בדרך לזכסנהאוזן אמיל ניסה לנסר את חלון הקרון במסור שהחביא בחולצתו
וחייל גרמני שמע את קול הניסור. הגרמנים הביאו מכונת ירייה ודרשו לדעת מי ניסר,
אחרת יירו בכולם. אמיל שתק ואסיר אחר קיבל עליו את האחריות לניסור, אבל בסופו של
דבר הגרמנים לא הרגו איש ורק הזהירו אותם שאם ינסו לנסר שוב יירו בכולם.
לאחר הלילה הראשון בזכסנהאוזן נלקח דוד לגרמניה, ואמיל לא ראה עוד איש
ממשפחתו ולא ידע מה גורלם עד לאחר המלחמה. תחילה הועסק בזכסנהאוזן במיחזור כבלי
נחושת עבור חברת סימנס. בכל בוקר השכים קום בארבע לפנות בוקר והתרחץ בשלג והתעמל
כדי לשמור על כושרו הגופני, למרות ששקל רק עשרים ושמונה קילו. אנשי האס-אס הבחינו
בהתנהגותו יוצאת הדופן ושמו לב לכך שהוא מתעמל מקצועי. לכן שילבו אותו
ב"קומנדו רצי הנעליים", שלמיטב זיכרונו הצועדים האחרים בו – הוא איננו
זוכר בדיוק כמה היו, נדמה לו שהיו 300 או 400 צועדים - היו אסירים פוליטיים לא
יהודים. הוא היה היהודי היחיד והצעיר ביותר, בן חמש-עשרה בלבד, והוא מאמין שהעבודה
כ"רץ נעליים" הצילה אותו ממוות. פרוסת הלחם הנוספת שקיבלו רצי הנעליים
היתה רבת משמעות בתזונת הרעב שקיבלו במחנה הריכוז. הם צעדו במשך כל היום בנעליים
צבאיות ואולצו לשיר שירים שהגרמנים לימדו אותם: Auf die Berge bluehen die Rosen,
"על ההרים פורחות השושנים" הוא מזמר לנו כדוגמה ומחייך אלינו:
"שירים יפים". תמיד היה לו קול ערב, ובילדותו שר במקהלת בית הכנסת. אולי
גם קולו הערב עזר לו לשרוד.
אמיל לא ידע שהצעידה נועדה לערוך ניסויים בנעליים הצבאיות שניתנו להם,
כדי לבדוק עמידות של חומרים שונים לייצור נעליים. עד היום הוא מאמין שהוכרחו לצעוד
בנעליים כדי שאנשי האס-אס יקבלו נעליים שכבר צעדו בהם והתרככו מעט, כדי שרגליהם לא
יכאבו ולא יהיו להם יבלות. הוא הבין שעליו ועל חבריו לסבול יבלות ברגליהם היחפות כדי
לחסוך אותן מקציני האס-אס. הנעליים שבהן הוכרחו לצעוד היו תמיד נעליים צבאיות.
אמיל דוקא שמח שלקחו אותו ל"קומנדו רצי הנעליים". כיהודי
הוא היה מיועד להשמדה, ורק ניצולו בידי הגרמנים הצילו מהשמדה. הצעידה במשך ימים שלמים
בהיותו כה תשוש וירוד במשקל היתה קשה מאד, אבל מה שסיכן את חייו בזכסנהאוזן לא היה
המאמץ הגופני אלא דלקת הגרון הקשה שלקה בה, ולדעתו היתה מובילה למותו, לולא פגש
למזלו במחנה אסיר פוליטי צ'כוסלובקי שהיה רופא וגם הועסק במחנה כרופא. הרופא
הצ'כוסלובקי שמח לפגוש את בן ארצו החולה, לקח אותו למרפאתו ובעזרת מכשירים גסים
למדי וללא הרדמה טיפל בגרונו, ולדעתו של אמיל הצילו ממוות בטוח. מיד אחרי הטיפול
הכואב הוא הרגיש הקלה גדולה והחל להבריא.
מאוחר יותר הועבר עם אסירים אחרים בקרון בקר לברגן-בלזן. כבר בתחילת
שהותו במחנה נטפל אליו המפקד יוזף קרמר והיכה אותו באלה עד שאיבד את הכרתו והושלך
לערימת המתים. בלילה הצליח לזחול משם כל עוד נפשו בו ולהיכנס לצריף שלא היה הצריף
שלו. לפנות בוקר יצא בקושי רב עם כל האסירים למיסדר, כדי שלא יבחינו שאיננו שייך לצריף
ויירו בו. אנשי האס-אס ספרו את האסירים במיסדר וגילו שיש אסיר עודף. הם ירו למות באסיר
אחר, נער מהולנד, כדי שהמספר יתאים. אמיל נושא בלבו כל חייו את זיכרו של הנער שאת
שמו לא ידע.
בברגן בלזן הוא עבר את הסבל הקשה ביותר. נעשו בו ניסויים רפואיים,
הזריקו לו זריקות שאיננו יודע מהן, היכו אותו מכות רצח ושברו את צלעותיו, לדבריו
כדי לבדוק עמידות של שבויים לעינויים. פעם נגנבו נעלי העץ שלו והוא עמד שבועיים
במסדר ללא נעליים בשלג. אחר כך הצליח אף הוא לגנוב נעליים מאסיר אחר שישן שינה
עמוקה. המצב שבו יהודים ייאלצו להילחם זה בזה על חייהם היה חלק מהשיטה הנאצית. אמיל
היה בין המעטים ששרדו את העינויים. בלילות שכב על דרגשו ואוזניו נטפו דם מהמכות
שספג. שמיעתו נפגעה לתמיד.
אחר כך הועבר למחנה דכאו, שם נלקח לעבודה על מטוסי יונקרס. לאחר
זוועות ברגן-בלזן, תקופה זו היתה טובה עבורו. הוא אהב מאד לעבוד עם מטוסים. אחרי
המלחמה למד לרחף בדאון, וכפי שכבר סיפרתי, התנדב בהתלהבות לשרת בחיל האויר של מדינת
ישראל.
כשהאמריקאים התקרבו למחנה דכאו, לקחו אנשי האס-אס אסירים ואמיל ביניהם
לכפר קטן כדי שישמשו להם כבני ערובה, אבל האמריקאים הצליחו לשבות את אנשי האס-אס.
אמיל היה תשוש ולא יכול היה כבר לעמוד על רגליו. הוא שכב אדיש לכל והמתין למותו.
קצין אמריקאי ענק ניגש אליו ושאל בגרמנית אם הוא יהודי. כשאמיל השיב בחיוב אמר לו
הקצין שגם הוא יהודי ולקח אותו למחנה הצבא האמריקאי, נתן לו מדים וכלי רחצה שכמותם
לא ראה מאז מאסרו, סידר לו עבודה במטבח והזהיר אותו שלא לאכול הרבה מדי, כדי שלא
ימות חלילה מאכילה, כפי שקרה לחלק מהאסירים המורעבים אחרי השיחרור. כמו במקרה של
הרופא הצ'כי שטיפל בו בזכסנהאוזן, רואה אמיל גם בקצין האמריקאי אדם שהציל את חייו.
אמיל התאושש אט אט וביקש לשוב לצ'כוסלובקיה לחפש אם נותר מישהו מבני
משפחתו. הקצין סידר לו הסעה לפילזן. משם הלך לז'ילינה ברגל. אביו פתח לו את הדלת
והוא התעלף על המיפתן. "באת הביתה למות?" שאל אותו אביו. אחרי יומיים
התאושש אמיל ויצא לפראג, שם פגש את אמו שחזרה ממחנה ראוונסבריק וגם את הרופא הצ'כי
שהציל את חייו בזכסנהאוזן. מאוחר יותר הגיע גם אחיו דוד מליבק. הם חיפשו גם את
האחים האחרים, אבל נודע להם שהאחים ארפד ובלה לא שרדו את עבודת הכפייה ושהאחות פפי
עם בתה התינוקת נשלחו מיד לתאי הגזים. הוריו הצטלמו עם אמיל ודוד. מאחורי התמונה
כתבה אמו: "אלה שני הילדים שנותרו לי מהחמישה שהיו לי".
כל השנים לא רצה אמיל לספר את שעבר עליו, במיוחד לא לתלמידיו. לא
רציתי לבכות לפני התלמידים, הוא אומר. הוא אומר ששונאים אותנו בכל העולם ושאנחנו
מוכרחים להיות חזקים. הוא ניסה כל חייו להיות חזק וללמד את תלמידיו להיות חזקים.
אשתו אוה היתה גם כן ניצולת שואה מצ'כוסלובקיה. היא היתה האשה הכי יפה בארץ הוא
אומר, יותר יפה מגרטה גרבו. לפני שש שנים מתה ממחלת הסרטן, אחרי עשור של
מאבק במחלה. קשה לו מאד בלעדיה. יש לו בן בארצות-הברית ובת בחיפה וחמישה נכדים
ושני נינים. התלמידים מבסמ"ת זוכרים אותו כמורה מיתולוגי. המבטא שלו הצחיק
אותם, אבל על קורותיו בשואה הם לא ידעו. אחרי שעפר אדרת פירסם את הכתבה התקשרו
אליו תלמידים לשעבר בבסמ"ת שגם הם כבר גימלאים. בשנים האחרונות הוא התחיל
לספר. השתדלתי לכתוב את סיפורו קרוב ככל האפשר לאופן שבו סיפר אותו, ולכלול בו את מה
שסיפר לי וגם לאחרים. הגעתי לאמיל מפני שהיה "רץ נעליים" בזכסנהאוזן,
אבל אמיל אמר שהכי גרוע היה בברגן-בלזן, ואת מה שסיפר על ברגן-בלזן ובכלל אינני
רוצה לשכוח ואני מקוה שגם אחרים לא ישכחו. אמיל פרקש היה שם והסיפור שלו הוא
הסיפור שרק הוא יודע לספר.
