פצעי הלב

היום היה גשום מדי מכדי לנקות, וכשיצאנו בבוקר הגינה היתה מלאה חלזונות שפרשו את גופם בגשם. במקום לנקות לפסח מיינתי ערימה של עיתונים ישנים. הבית שלי מלא ערימות גדולות כאלה של עיתונים חדשים וישנים ובעיקר ישנים מאד, אבל אלה היו עיתונים מהסתיו האחרון, וראיתי שאחרי הפיגוע בבית-הכנסת בהר-נוף, נתניהו קרא לכל המפלגות להצטרף לממשלת אחדות לאומית, ומפלגת העבודה ומר"ץ התרגזו וסירבו, ואמרו שהוא מנצל את הפיגוע המחריד לצרכיו. אני חושבת הרבה על הפיגוע הזה, אבל את העניין הזה עם ממשלת אחדות לאומית שנתניהו הציע לא זכרתי. אני לא זוכרת מה חשבתי על זה אז, אבל עכשיו אני חושבת שאולי חבל שמפלגת העבודה לא הצטרפה אז לממשלה, והיו נחסכות מאיתנו הבחירות האלה וכל מה שהן גרמו, שכולם אומרים עכשיו שצריך לתקן, אבל אי אפשר לתקן. בדרך כלל הייתי בעד ממשלות אחדות, לרוב הן היו טובות יותר מהממשלות הצרות שהיו לנו, אבל עכשיו אני מרגישה שמשהו החמיץ ללא תקנה, שלשבת יחד עם נתניהו בממשלה כבר בלתי אפשרי אחרי כל מה שהוא אמר ועשה בבחירות האלה, וזה עצוב. כבר בבחירות הקודמות הייתי עצובה מזה שמפלגת העבודה קיבלה רק חמישה-עשר מנדטים, ותשעה-עשר מנדטים הלכו דוקא ליש עתיד. דוקא תוצאות הבחירות עכשיו טובות יותר בעיניי, למרות שבשמאל כולם עצובים, כי אנשים מגיבים לתוצאות לפי הציפיות המופרכות שלהם ולא לפי המציאות, ובכל זאת הטעם מאד מאד מר. אולי אני כבר לא זוכרת את מערכת הבחירות הקודמת, אבל נדמה לי שהיתה בה הרבה פחות שנאה. מערכת הבחירות הזאת היתה כמו המשך של הקיץ הנורא שהיה מלא שנאה בין כולם לכולם, ואולי היא גם תוצאה של הקיץ המייאש והנורא הזה, שכל הזמן אמרו שלא מדברים עליו, אבל בעצם כולם חשבו עליו כל הזמן, כמו על פצע שלא מתרפא. עכשיו הפצעים עוד הרבה יותר גדולים ואני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות. שנאה היא באמת מין שד שכשהוא יוצא מהבקבוק הוא לא נכנס בחזרה, כמו כדור שכבר נורה, וזה לא שלא הייתי מודעת קודם לכן לכל השנאות, הייתי מודעת כל הזמן, מילדות, לכל האמירות המזעזעות ששמעתי מאז ילדותי, ולמרות שזו היתה האווירה שגדלתי בה, הבנתי כבר בתור ילדה שמשהו בזה מאד לא בסדר, ושדברים מאד רעים קורים בגלל השנאה הזאת. אבל למרות שידעתי, בכל זאת העוצמות של השנאה הפתיעו וזיעזעו אותי. עכשיו אין לי כל כך חשק לדבר עם מישהו על הבחירות האלה. באמת חשבתי על זה שלפני הבחירות דיברתי המון עם החברות שלי על הבחירות ועל התקוות שלנו שנכזבו, ואחרי הבחירות לא דיברנו מלה. כנראה גם לאחרים אין חשק לדבר על זה, ואלה שכן דיברו על הבחירות הייתי כל כך מעדיפה שהם ישתקו. אבל לא רק לדבר על זה אין לי חשק, גם אין לי חשק לשמוע או אפילו לדעת. אני לא רוצה לדעת מי השרים ואיזה משרדים הם יקבלו. אולי בעצם אני מפחדת לדעת את זה, ואני רק מתפללת שיהיה פחות גרוע מהפחדים שלי. בפעם שעברה צפיתי בטקס השבעת הכנסת והקשבתי לכל הנאומים ועכשיו בכלל לא. לא רציתי לדעת ולא רציתי לשמוע, ולא התרגשתי משום דבר, וכשדיברו בטלויזיה עם חברי כנסת חדשים לא היה אכפת לי ולא התחשק לי לשמוע. מעניין איך מרגישים אנשים אחרים. אני חושבת שגם האנשים מהליכוד שהיו מאד שמחים על תוצאות הבחירות, יהיו פחות שמחים עם הזמן, כי המצב לא באמת טוב, הוא רק טוב יותר בשבילם ממה שהם חששו, אבל גם להם יהיה קשה לחיות עם השנאה, במיוחד עם השנאה שהם יודעים שהם זכו בה בצדק. בבחירות הקודמות הרגשתי צער על התוצאות, אבל לא הרגשתי בחילה וגועל כמו עכשיו, כאילו הכל נהיה מזוהם, אפילו הכנסת שהיא נציגת העם, ותמיד חשבתי שזה לא רק חשוב אלא גם מרגש שיש לנו כנסת, והפרופסור אמנון רובינשטיין, שתמיד היה לא רק פוליטיקאי אלא גם בן אדם, אמר פעם שהיא כמו הבית השלישי שלנו, ויש בזה הרבה אמת לדעתי, כשאני מסתכלת מעמק המצלבה על בניין הכנסת אני חושבת שהיא באמת כמו בית המקדש שלנו, אבל עכשיו משהו החמיץ בשבילי ואני לא יודעת איך ומתי זה ישתפר. נתניהו הוא בן אדם שחושב שהמטרה מקדשת את האמצעים ושאת הנזק שגורמים תמיד אפשר יהיה לתקן אחר כך, שתי ההנחות האלה ממש לא נכונות. לניקוס קזאנצקיס שכתב את "זורבה היווני" יש ספר פחות מפורסם אבל מאד יקר ללבי, שקוראים לו "פאפא יאנארוס". פאפא יאנארוס הוא כומר יווני אורתודוקסי שהבן שלו קומוניסט, מנהיג של מחתרת קומוניסטית, והבן חושב לעצמו על המעשים הרעים שהם עושים למען המטרה הצודקת בעיניהם, והוא שואל את עצמו אם המטרה היא פרי בשל שתלוי על העץ ורק צריך לקטוף אותו, או אולי היא בעצם פרי שיקבל את טעמו מהמעשים שאנחנו עושים כדי להשיג אותו, והמעשים האלה יקבעו אם הפרי יהיה מר או מתוק. הניצחון של נתניהו מתוק למצביעים שלו, אבל הדרך שבה הוא השיג אותו הופכת אותו לפרי מר, והוא הראשון שיודע את זה, ובמוקדם או במאוחר שיניו תקהינה מהפרי המר הזה, שקיבל את טעמו מהדברים הנוראים שהוא אמר, כמו שמפלגת העבודה עוד משלמת על חטאי העבר, שהם למרבה הצער גם חטאי ההווה, ואני ממש לא מתפלאת על זה. הפצעים של הגוף לרוב נרפאים, אבל הפצעים של הלב אף פעם לא.