היום מלאו 77 שנים לליל הבדולח. אני מתרגמת כאן ממאמרו של טוביאס
אנגלזינג, מנהל המוזיאונים העירוניים בקונסטנץ, על גירושם המוקדם של יהודי דרום גרמניה. במוזיאון רוזגרטן בעיר מוצגת עד
ה-30 בדצמבר התערוכה "קונסטנץ היהודית, פריחתה וכליונה".
די צייט, 15 באוקטובר 2015, גיליון 42
"בשבע בבוקר הגסטאפו אצלנו"
כבר באוקטובר 1940 הוגלו יהודי דרום מערב גרמניה למחנות. הם היו
הקורבנות הראשונים של הגירושים ההמוניים מן הרייך. רק מעטים מהם שרדו.
מאת טוביאס אֶנְגֶלְזִינְג
ראש עיריית גיילינגן, עיירה בת 3000 נפש לא רחוק מן הגבול השויצרי, התייצב
על מדרגות העיריה. שכמיה בצבע חקי, שלבש בבוקר אוקטובר קריר זה מעל מדי המפלגה
החומים שלו, הדגישה את המראה הצבאי. באותו רגע כינסו אנשי אס-אס ושוטרים את 300
יהודי המקום . כאשר מוזס פריזלנדר, סוחר נשוא-פנים בעיר, עבר על פני מדרגות
העיריה, קרא ראש העיר וילי בכר: "פריזלנדר, עכשיו אתה הולך לארץ
המובטחת!"
כמו בגיילינגן, גם בערים וכפרים אחרים בבאדן, פאלץ וזארלנד, העירו
בבוקר ה-22 באוקטובר 1940 אנשי גסטאפו אלפי יהודים משנתם והורו להם להתכונן בתוך
זמן קצר לנסיעה. היהודים המופתעים הורשו לקחת מטען של 50 ק"ג ו-100 מרק לאיש
וצידה לדרך. הנס ברנד אופנהיימר מהיידלברג, אז בן 19, תיאר ביומנו את שאירע
למשפחתו: "בשבע בבוקר הגסטאפו אצלנו עם צו גירוש מגרמניה, בעשר וחצי איסוף
במכוניות משטרה לתחנת הרכבת לרכבת מיוחדת שהוכנה מראש. בשש ורבע בערב יציאה
מהיידלברג." הוגו שריסהיימר הצעיר מקונסטנץ, שלימים הצליח לשרוד את השואה,
הבחין כבר כמה ימים קודם בתחנת רכבות המשא של עירו ברכבת של קרונות המחלקה הרביעית
שהגיעה: "כמה ימים מאוחר יותר הבנתי: זו הרכבת לגירוש היהודים, שבה ישבתי אז
בעצמי."
מראשית המלחמה בספטמבר 1939 טופלו היהודים כ"אויב מבפנים". נאסרה
עליהם היציאה בלילות, הם קיבלו הקצבות מזון מופחתות, היו רשאים לקנות רק בשעות
מסוימות וב"חנויות ליהודים", ואולצו למסור את מכשירי הרדיו שלהם.
הבידוד הכמעט מוחלט הזה, של מי שבנאומי זיכרון מאוחרים יותר של
פוליטיקאים גרמנים כונו בצביעות "אזרחינו היהודים", הקל על המשטר לבצע
את הצעד הבא במדיניותו, להכרית את חיי היהודים בגרמניה: פחות משנתיים אחרי ליל
הבדולח, גורשו יהודי באדן, פאלץ וזארלנד. הפעולה שהוכנה בדקדקנות היתה סוג של חזרה
כללית: בסתיו של השנה שלאחריה החלו במסגרת "הפיתרון הסופי של השאלה
היהודית" הגירושים הגדולים אל מחנות ההשמדה החדשים שהוקמו במזרח.
כבר מאז שלהי הסתיו של 1939 התרחשו שוב ושוב גירושים לא מתואמים,
בעיקר של יהודים פולנים או חסרי אזרחות מן "הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה
(צ'כיה)", משלזיה, מפרוסיה המזרחית ומפומרניה אל הGeneralgouvernement,
כפי שנקראה פולין הכבושה בידי הגרמנים. אבל הגירושים מדרום גרמניה ביום ה-22
באוקטובר 1940, שחל בחול המועד סוכות תש"א, היתה הפעם הראשונה שבא גורשו, ללא
יוצא מן הכלל, אזרחים גרמנים: בסך הכל נעצרו וגורשו 6504 יהודים מפרייבורג,
קונסטנץ, קרלסרוהה, אופנבורג, פורצהיים, מנהיים, ברוכזאל, באדן-באדן, היידלברג,
קייזרלאוטרן, זארבריקן ומעוד הרבה עיירות וכפרים.
צרפת הכבושה נאלצה להסכים בראשית קיץ 1940 לצו של היטלר,שכל יהודי
אלזס-לורן בעלי האזרחות הצרפתית יגורשו לאיזור החופשי. שני ראשי האיזורים (Gauleiter)
הנלהבים, רוברט וגנר מבאדן, ויוזף בירקל מזארלנד ופאלץ, בתפקידם כ"ראשי
המינהל האזרחי באלזס ולורן", החלו מיד "לנקות מיהודים" את האיזורים
הכפופים להם, ולהרחיק אלפי יהודים אל מחוץ לאיזור שבשלטון הגרמנים. רוברט וגנר
הכריז ביולי 1940: "יש לטהר את אלזס מכל היסודות שזרים לגזע הגרמני".
לרגל דיון בברלין בשלהי קיץ 1940 דרש היטלר משני ראשי האיזורים להפוך
את איזוריהם ל"חופשיים מיהודים". הוראה זו הביאה להקצנת הפעולה: וגנר
ובירקל יזמו מיד הרחבה של הגירושים מבאדן, פאלץ וזארלנד. רשויות אחרות של מנגנון
הרדיפה נטלו חלק ברצון במקרה מבחן זה של גירוש המוני. בתוך כמה שבועות דנו וגנר
ובירקל עם ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (מגופי האס-אס), עם שירות
הרכבות, עם המינהלים הפיננסיים, עם משרדי האוכלוסין המקומיים ועם רשויות אחרות,
בתכנית לגירוש היהודים לדרום צרפת.
הנאצים ייחסו חשיבות רבה להצנעת הפעולה
לצורך "מבצע וגנר-בירקל", כפי שנקרא הגירוש על שם שני
מחולליו, חובר צו מפורט. כמו התכנית כולה, גם הצו שימש שנה לאחר מכן כדגם לגירושים
למחנות ההשמדה. הצו שכלל 13 נקודות, ושאת אופיו הנפשע לא יכלו הממונים להסתיר,
הורה: " כל יהודי נחשב מתאים לטרנספורט. יוצאים מהכלל רק יהודים שרתוקים
למיטה בפועל." מן הטרנספורט הוצאו גם בני זוג של גרמנים.
מכיוון שהפוגרומים של ה-9 בנובמבר 1938 גררו מחאות בינלאומיות, ייחסו הנאצים
כעת חשיבות רבה לכך, שהמעצרים יתבצעו באופן שלא ימשוך תשומת-לב. בצו נאמר על כך:
"הכרחי ללא תנאי להתייחס ליהודים בעת המעצר באופן הולם. בכל מקרה יש להימנע
מהתפרעויות."
נראה שבמקרים מסוימים ההופעה הקורקטית של אנשי הגסטאפו הטעתה את
הקורבנות לגבי מטרות ה"ביקור": בואנגן על ימת בודן ישבה הסבתא של משפחת
הרופא וולף לשולחן ארוחת-הבוקר. כשנכנסו אנשי הגסטאפו כדי לקחתה, היא הציעה להם
קפה.
במקומות אחרים התרחשו טרגדיות: במנהיים נפוצו יום קודם שמועות על
הגירוש. שמונה אנשים איבדו עצמם לדעת בדרכים שונות. גם בקרלסרוהה התאבדו כמה אנשים
– אחד מהם, היזם בן ה-47 קרל רוזנטל, ירה בעצמו. אמו הקשישה שלא ידעה דבר נעצרה:
ברכבת לצרפת היא חיפשה לשוא את בנה.
בהיידלברג ובקונסטנץ כינסו את המשפחות היהודיות במקומות כינוס מרכזיים
ואז הביאו אותם לתחנות הרכבת. בהיידלברג עקבו אחר המחזה מאות עוברי אורח, בברוכסאל
צילמה מצלמת העיתון Wochenschau את המצעד האומלל.
כדי לעצור את המבוגרים יותר, נסע הגסטאפו לעתים קרובות לביתם עם
המשאית, ואז התרחשו מחזות דרמטיים, כי האנשים פחדו מן הרע מכל. באחד מרחובות העיר
העתיקה של קונסטנץ נעצרו סלומיאה ומוריץ פירסט. הם ניהלו שם במשך שנים רבות חנות קטנה
לביגוד וכלי בית. כשאנשי הגסטאפו רק דחפו את שני הזקנים למשאית, לעיני השכנים,
הסתערו שכנים על הבית ושדדו את הדירה. במנהיים ליוו נערי היטלר את המגורשים ולא
חסכו בהשפלות, קללות ועלבונות כלפיהם, כפי שהעיד הניצול קורט ברגהיימר מאוחר יותר.
דוגמאות אלה מבהירות ששלילת הזכויות והרכוש מהיהודים במשך שנים כבר
היתה בשנת 1940 כה מקובלת על הציבור הגרמני, שעקירתם שהחלה כעת לא עוררה כל מחאה.
פה ושם הביעו עוברי אורח נסערים את מורת-רוחם. במנהיים, שממנה גורשו כעט אלפיים
יהודים, הבחין אוסקר אלטהאוזן בדרך למקום הכינוס בשתי נשים מזועזעות בשולי הרחוב,
שכיסו את פיהן בממחטות. אחת מהן לחשה לו: " על זה אנחנו עוד נשלם פעם."
המארגנים, לעומת זאת, היו מאד מרוצים, כפי שהיידריך הודיע במכתבו מיום
29 באוקטובר למשרד החוץ: "גירוש היהודים התבצע בכל ישובי באדן ופאלץ ללא
חיכוכים ומהומות." לדבריו "האוכלוסיה בקושי הבחינה" באירועים.
יעדן של הרכבות המיוחדות של שירות הרכבות של הרייך, שחצו בלילה של
ה-22 באוקטובר 1940 את הריין בברייזאך, נמצא בדרום צרפת: הנסיעה עברה בשטחי הכיבוש
של צרפת עד לתחנת שאלון-און-סאון על גבול השטח הכבוש אל האיזור החופשי. שם כבר
ציפה להן הממונה של המשרד הראשי לבטחון הרייך "לענייני פינוי", אדולף
אייכמן. הוא דאג לכך שממשלת וישי, שלא קיבלה הודעה מראש על הגירוש, תאפשר את מעבר
הרכבות באיזור החופשי. משם הגיעו הרכבות דרך ליון למחוז הדרום צרפתי מרגלות
הפירנאים, שם נמצא מחנה המעצר גוּרס, מחנה מעבר, שבתקופת מלחמת האזרחים בספרד הוקם
על ידי פליטים מארץ הבסקים. מאז 1940 הוא שימש את ממשלת וישי כמחנה למהגרים גרמנים
שנעצרו.
המחנה המורכב מצריפי עץ על אדמת טיט היה בבירור בלתי מתאים לקליטת
יותר מ-6000 איש. כבר בחורף הראשון נפטרו בצריפים הלא מבודדים ולא מחוממים של מחנה
גוּרס מאות אנשים מהעצירים שרובם המכריע היו קשישים, מזיהומים, קור ותשישות. עבודת
פרך, מחסור בתרופות, רעב מתמיד, פרידה מבני המשפחה והפחד מאז קיץ 1941 ממשלוחים
למזרח שנפוצו עליהם שמועות, עיצבו את חיי היומיום במחנה. המתקנים הסניטריים במחנה
היו מחראות פתוחות. זקנים וחולים נאלצו לבוסס בבוץ העמוק של רחובות המחנה כדי
להגיע למקלחות ולמחראות.
החרמות רכוש יהודי היו חגיגה לציידי מציאות
בשונה ממחנות הריכוז הגרמניים לא היתה התעללות באסירים, אך השומרים
הצרפתים – היו אלה תושבי הסביבה, סוהרים ופקידים של משרד הפנים, גם לא סייעו
לאסירים. מכל מקום הם עשו עימם עסקים ומכרו להם מצרכי מזון במחירים מופקעים.
במצב זה היתה חשיבות הישרדותית למשלוחי מזון, ביגוד ותרופות שאירגנו
יהודים ופרוטסטנטים משוויץ וצרפת. קלרה רוטשילד בת ה-44 כתבה באביב 1941 למסייעים
בקרויצלינגן השויצרית: "יש לנו מזל גדול, שיש אנשים כאלה טובים, שעומדים
לצדנו באסוננו. יתן האל שתגיע גם העת, שבו נוכל שוב לעזור לעצמנו. רק התקוה הזו מעניקה
לנו כוח לשאת את כל זאת."
כ-1500 מן המגורשים לגורס ולמחנות השכנים נואה, לה-ורנה, לה-מיל,
ריבסאלט ורֶסֶבֶּדוּ הצליחו להימלט, ירדו
למחתרת או היגרו ברגע האחרון בעזרת קרובים שהיגרו לפניהם. בינואר 1942 החליט המשטר
הנאצי בועידת ואנזה על רצח העם השיטתי של יהדות אירופה שהתחיל הרבה קודם. באוגוסט
ובספטמבר 1942 פונו גם המחנות בדרום-צרפת ותושביהם נשלחו למחנות השמדה. כ4000 מן
העצורים בדרום צרפת נספו באושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה.
בינתיים בגרמניה פעלו פקידי המדינה והרשויות כבר באוקטובר 1940 לממש
את נכסי המגורשים: הם החרימו את הרכוש, חתמו את הדירות הריקות, עד שאוכלסו מעט אחר
כך בדיירים חדשים, כבר ב-23 באוקטובר 1940 חתם ראש האיזור וגנר על צו שבו הכריז כי
"כל הרכוש של היהודים שגורשו מבאדן מוכרז כמופקע לטובת המדינה. כדי להעניק
לשוד גלוי זה מראית עין של חוקיות, החתימו נוטריונים את המגורשים לפני גירושם
בחיפזון על הצהרות ויתור על רכושם.
כעת גם המימוש הפך לשיטתי: באדן מינתה את יועץ הממשלה במשרד הפנים,
קרל דוֹרְנֶס בן ה-34, ל"מיופה כח כללי לנכסי יהודים" והטילה עליו לנהל
ולממש אותם לטובת המדינה. רק בנובמבר 1941 סיפקה הוראה בחוק האזרחי של הרייך משנת
1935 בסיס חוקי לכאורה לשוד הממלכתי שכבר התבצע אלפי פעמים, בכך ששלל מהמגורשים את
אזרחותם, וכך נפל רכושם לידי המדינה.
מאז "מבצע וגנר-בריקל" הפך הדבר לנוהג שגור למכור גם את
מיטלטליהם של היהודים המגורשים במכירה פומבית באמצעות בתי מכירות פומביות או
הוצאות לפועל. עדי ראייה נזכרו מאוחר יותר, שמכירות פומביות אלה של נכסי יהודים
היו חגיגה אמיתית לציידי מציאות מכל שכבות האוכלוסיה.
דורנס כלל לא ניזוק לאחר 1945 מעיסוקו כממונה על מימוש רכוש היהודים
בדרום-גרמניה: בהליכי הדה-נאציפיקציה פטרו אותו מאשמה. מאז 1953 הוא כיהן בלנדטאג
של באדן-וירטמברג בשטוטגרט מטעם המפלגה הנוצרית דמוקרטית.
יוזף בירקל מת מות טבעי בשנת 1944, ורוברט וגנר נמלט באביב 1945 לימת
בודן. לאחר שחרור קרלסרוהה נעצרו שם אשתו ובתו בת השתים-עשרה בידי הצרפתים . אשתו
נשלחה לבית זונות אלג'יראי בפריס בו נאנסה והושלכה אל מותה מהחלון. וגנר הסגיר את
עצמו לאמריקנים ונידון למות בפני בית דין צבאי בשטרסבורג. באוגוסט 1946 הוצא להורג
יחד עם עוד בעלי תפקידים רמי דרג ממחוזו.
מוריץ וסלומיאה פירסט מקונסטנץ נרצחו כמו רוב המגורשים. ארבע שנים
לאחר תום המלחמה נסעה בתם אנה בת השלושים וחמש, שהצליחה להגר לבריטניה בשנת 1939,
לעיר מולדתה, כדי למכור את בית הוריה שהושב לה. כשהיא ביקרה בבית אחת השכנות, היא
גילתה על המזנון בחדר המגורים את החנוכיה של הוריה. כששאלה איך הגיעה לשם החנוכיה,
נענתה: "אנה, שמרנו אותה בשבילך."
