ד"ר יורם גֵיבַנט ז"ל

הרוקח שלנו, ד"ר יורם גֵיבַנט, הלך לעולמו שלושה חודשים אחרי שסגר את בית המרקחת שלו ברחוב האר"י. למרות שהיה כמעט בן שמונים שנה, שירת אותנו יורם תמיד, יחד עם אשתו שולה שתיזכה לימים טובים ארוכים, במסירות, באדיבות, בדייקנות ובחביבות רבה, כאילו היה כל אחד מלקוחותיו ידידו או בן-משפחתו, וכך באמת הרגשנו. גם אושר הרגיש אצל יורם ושולה לגמרי בבית: בחורף הוא אהב להימלט אליהם מהגשם ולהתחמם, ובקיץ – לשכב תחת המאוורר הגדול שבתקרה ולנמנם. יורם ושולה אף פעם לא כעסו על כלב גדול שמרגיש מאד בבית בבית-המרקחת, ואושר מאד מתגעגע אליהם, ובכל פעם שאנחנו עוברים ליד בית המרקחת הסגור הוא דוחף את אפו בין סורגי הדלת הנעולה, כאילו תוהה לאן נעלמו, ומדוע איננו יכול להיכנס. איך מסבירים לכלב שאיש הלך לעולמו? גם לאנשים קשה להסביר ולהבין.

בעצם היכרתי את שולה ויורם בזכות הכלב שלי קאיקאי שמת בשנת 2010, והיה חולה באפילפסיה קשה. היה קשה מאד להשיג את התרופות לקאיקאי, ורק אצל שולה ויורם מצאתי תמיד קופסה או שתיים מהתרופה. כשקאיקאי מת הבאתי ליורם את הכדורים שנשארו לי, והוא מסר אותם במתנה ללקוחה אחרת, שגם לה היה כלב חולה אפילפסיה שקיבל את אותה תרופה. אפשר לעשות כאלה דברים בבית מרקחת שכונתי שהרוקחים מכירים בו אישית את כל הלקוחות. כבר אין הרבה בתי מרקחת כאלה. יורם אמר לי כמה פעמים שהיבואנים כבר אינם רוצים לספק תרופות לבתי מרקחת קטנים, ורוצים לעבוד רק עם רשתות גדולות, וכך אט אט דוחקות הרשתות הגדולות את רגליהם של בתי המרקחת הקטנים, שאפשר לקבל בהם יחס אישי, וצריך ללכת לבתי מרקחת גדולים שמוכרים בהם הרבה דברים ואף אחד לא מכיר אותך אישית, ואם אתה שואל על מצרך או תרופה שחסרים בקושי יש את מי לשאול ועונים לך ברוגז ולא כמו שיורם היה מסביר בשקט ובסבלנות שהתרופה חסרה כעת אצל היבואן, למרות שגם הוא לא תמיד ידע למה. זה מה שקורה גם בעסקים אחרים: מכולות קטנות נסגרות בגלל רשתות גדולות, למרות שאנשים דוקא אוהבים לקנות במקומות קטנים שקרובים לבית ושמכירים אותך אישית וכשאתה נכנס שואלים אותך מה שלומך ומה שלום הילדים ואם הבת שגרה באנגליה תבוא לחגים. נעים לבן-אדם לקנות במקומות שמכירים אותו, שיודעים מה הוא צריך ועוזרים לו, ואם בן אדם חולה ומקבל תרופות בקביעות יותר נעים לו להיכנס לבית מרקחת שבו הרוקח מכיר אותו ושהוא לא צריך בכל פעם מחדש להסביר לו דברים. אבל שולה אמרה שכבר לא יהיה בית-מרקחת במקום של בית-מרקחת גיבנט, וגם לא בית-קפה, כי שולה עדיין גרה מאחורי בית-המרקחת והיא לא רוצה רעש עד אמצע הלילה, כמו שיש בבתי-הקפה החדשים בשכונה, שמנגנים מוסיקה רועשת ומפריעים לשכנים, ולא אכפת להם שרוב השכנים בשכונה הם מבוגרים ומאד קשה להם עם הרעש וההמולה של בתי-הקפה שהשתלטו על המדרכות, ומרוב יושבי בתי הקפה, שבעצם יושבים על המדרכות, כבר אי אפשר לעבור במדרכה וצריך לרדת לכביש, ואם אתה זקן עם מקל, סכנת נפשות בשבילך לצאת לרחוב, וגם העיריה מארגנת כל מיני אירועים של מוסיקה רועשת וריקודים, שאולי יש אנשים שנהנים מהם, אבל לי רק מתחשק לצעוק רגע אחד שקט בבקשה, זו עדיין שכונת מגורים, ואנשים רוצים שקט במקום שבו הם גרים. אבל בחיים הכל משתנה כל הזמן, וגם העיר משנה כל הזמן את פניה, ובאים לשכונה בכל שנה דיירים חדשים, סטודנטים צעירים, ויושבי בתי קפה שפותחים וסוגרים את היום בשולחנות שעל המדרכות, ומי שכבר זקן מרגיש לפעמים לא שייך ולא במקום, אפילו אם זה הבית שלו עשרות שנים. לפעמים אני חולמת לעצמי על בית בכפר, וכל מיני חלומות שאין לי שום אפשרות להגשים. כשהייתי צעירה דוקא אהבתי לגור בעיר, אבל החלומות והשאיפות מאד משתנים כשמזדקנים, ומחפשים כבר דברים אחרים בחיים, קצת שקט ושלוה, ולשבת דוקא בצד ולא במרכז העניינים, ששם קצת יותר מדי רעש בשביל אנשים זקנים. כשיורם היה נכנס לחדר הפנימי לחפש תרופה ללקוח, ושולה היתה שואלת אותי בינתיים מה שלומי, היתה הרגשה כזאת שהכל בטוח ועומד על מכונו וששום דבר לא ייגמר לעולם, אבל הזמן אף פעם לא עומד מלכת, שולה ויורם זקנו וסגרו את בית-המרקחת, ושלושה חודשים אחר כך הלך יורם לעולמו, אחרי שכל חייו שירת את הלקוחות במסירות, באדיבות, בדייקנות ובחביבות רבה, כאילו היינו כולנו ידידיו או בני משפחתו, ומותו העציב את כולנו כמו מות של ידיד או בן-משפחה, שהכל חשים בחסרונו.