רחוקים מארץ

זה היה שבוע מבלבל. לפני קצת יותר משבוע ניצן אמרה לי שהיא חוזרת לארץ וביקשה שאסתכל בכמה דירות להשכרה בשכונה. ראיתי כמה דירות ולא ראיתי את ניצן גרה בהן, וכשחזרתי הביתה מהדירה האחרונה ניצן התקשרה להגיד שהציעו לה מישרה באנגליה והיא נשארת שם, רק עוברת לעיר אחרת. שמחתי מאד בשבילה כי היא מאד רצתה את המישרה הזאת, והייתי די שמחה ונרגשת, ואחר כך חשבתי שאילו הציעו לה את המישרה קצת קודם, אולי היא היתה באה לארץ לחגוג איתנו את הפסח, אבל הציעו לה את המישרה רק אחרי שהיא חשבה שהיא חוזרת לארץ במאי, וככה יצא שהיא לא תבוא במאי וגם בפסח היא לא באה. וכל הזמן ניקיתי ומירקתי את הבית. נדמה לי שניקיתי את הבית יותר מאשר בשנים אחרות, וגם זרקתי יותר דברים ישנים שממלאים לי את הארונות מאשר בשנים אחרות. אני לא יודעת להסביר למה דוקא השנה עשיתי את זה. זרקתי שלושה גרביונים עם חורים גדולים שהייתי צריכה לזרוק מזמן, וצלחות מרק שבורות ששכבו שנים בארון המטבח מעל לכיריים, ותבנית אחת מחוררת, ומגש אחד שמישהו הביא בו פעם דברים וכבר נשאר בארון. אני לא יודעת למה אני שומרת דברים כאלה. בכלל אין לי הרבה בגדים וגם לא הרבה כלים, אבל הארונות שלי מלאים בדברים כמו צנצנות ריקות שרחצתי יפה ושמרתי למקרה שאצטרך, למרות שאין שום סיכוי שאצטרך אי פעם עשרות צנצנות, אז זרקתי כמה צנצנות שהיו בארונות שנים ומעולם לא עשיתי בהן שימוש, וכל הזמן חשבתי שבעצם הייתי צריכה לזרוק עוד המון דברים, אבל קשה לי לזרוק הרבה דברים, אפילו דברים שאין בהם שום צורך. וכל הזמן חשבתי לעצמי שאני צריכה לסדר דברים בבית, כמו לתקן את החלון הקטן בסלון שהשמשה שלו נשברה לפני שנים. תמיד אני עושה את המינימום ההכרחי. אני מקנאה באנשים שיש להם אנרגיות לעשות דברים, ולי יש פחות ופחות. החיים היומיומיים נראים לי מספיק תובעניים וקשים בשביל להעמיס על עצמי עוד משימות שלא הכרחיות. אבל השנה באמת ניקיתי יסודי לפסח והייתי מאד מרוצה מעצמי. הייתי חייבת להיות מרוצה מעצמי כי כמעט נפלתי מהרגליים מרוב מאמצים. והכי קשה עבדתי אתמול לפני ליל הסדר, כשניקיתי ובישלתי כל היום. בצהרים שרון באה ולקחה את אושר לטייל כדי שאני אוכל להשלים את ההכנות לסדר, ונשארתי לבדי במטבח וריסקתי סלק וחזרת למרור והכנתי כופתאות למרק והתחלתי לחתוך תפוחים ופירות יבשים לחרוסת. חתכתי את התפוחים לחתיכות קטנות מאד ואז חשבתי שזה היה תמיד התפקיד של ניצן להכין את החרוסת, והיא היתה חותכת הכל לאט ובתשומת לב, שהכל יהיה מאד מדויק, כי היא מאד אוהבת לדייק בכל דבר, גם לבוא תמיד בזמן, בניגוד לי שהרבה פעמים מאחרת, וגם לעשות הכל מדויק ונכון, ופתאם רציתי להיות עם שתי הבנות שלי, כמו בימים שהן עוד היו ילדות ועוד גרו בבית או קרוב לבית ובאו הרבה לבקר ואכלנו ביחד בערבי שבתות ובצהרי שבתות וכמובן בליל הסדר, ורציתי מאד שניצן תבוא, אבל עכשיו היא רחוקה באנגליה, ועוד מעט היא תלד וגם התינוק יהיה רחוק באנגליה ואני אוכל לראות אותם רק בסקייפ או לעתים רחוקות, ופתאם הרגשתי צער גדול והתכווץ לי הלב וכמעט כאב לי ממש, ושפכתי לחרוסת קצת מהליפתן שתהיה מתוקה וקצת משכרת, כי שפכתי לליפתן גם יין לבן וגם יין שרף, אבל זה לא היקהה את הכאב, וחתכתי את החסה לסלט בסכין, למרות שבדרך כלל אני קורעת את העלים ביד, אבל הפעם חתכתי בסכין וזה היה הרבה יותר קל לחתוך מאשר לקרוע, ושרון ואושר כבר חזרו ואמרתי להם שבכלל לא יצאתי מהמטבח מאז שהם הלכו ועד שהם באו, ושרון אמרה שהאוכל טעים, אז אכלנו לפני הסדר ואכלנו באמצע הסדר ואכלנו אחרי הסדר ורוב היום והלילה אכלנו, וחשבתי שאני צריכה לשמוח כי בסופו של דבר אנחנו בנות מזל, ובעצם עכשיו הכל הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם כשהבנות היו קטנות ולפעמים לא היה לנו כל כך מה לאכול, ובכל זאת לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה שהיינו שלושתנו ביחד כל הזמן והרבה פעמים סבלנו, אבל לפעמים גם היינו צוחקות, והן צחקו לי כשדימיינתי שהן יתבגרו ויתחתנו ויגורו קרוב ואני אטפל בנכדים, אקח אותם מהגן ואטגן להם שניצלים קטנים ואשחק איתם בגינת המשחקים, אבל הן רצו ללכת לדרכן וזה הטבע, שילדים עוזבים את ההורים והולכים להם למקומות אחרים ושם הם מוצאים את מזלם, וזה תמיד משמח שהם מצליחים, אבל על הגעגועים קשה מאד להתגבר, גם בימים רגילים ובמיוחד בימים מיוחדים.